מה אפשר ללמוד על המוח כאשר אנחנו מדברים עם עצמנו

מחקרים על השיחות שאנשים מנהלים עם עצמם פותחים צוהר לתהליכים נפשיים נחבאים

איור: pixabay.
איור: pixabay.

מאת צ'רלס פֶרְנִיהוֹ, הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל 21.09.2017

  • רוב האנשים מדברים לעצמם בראשם. פסיכולוגים קוראים לתופעה זו בשם "השיח הפנימי" (inner speech).
  • הדיבור שלנו לעצמנו ממלא תפקידים חשובים. בין השאר הוא עוזר לנו לערוך תוכניות, לשלוט ברגשותינו, ולהיות יצירתיים. אבל עד לאחרונה הוא כמעט לא נחקר.
  • בשנים האחרונות עשו פסיכולוגים צעדים גדולים לעבר יכולת לנתח את השיח הפנימי, בין השאר בזכות שיטות הדמיה רפואיות המאפשרות לצפות במוח בזמן פעולתו.
  • הממצאים מגלים חלק מן הבסיס העצבי לשיחות הפנימיות האלה, והם זורים אור על כמה תעלומות ותיקות בנוגע לחיינו המנטליים.

השעון המעורר העיר אותי בשעה מוקדמת בחדר מלון קרוב לבניין מטה ה-בי-בי-סי בלונדון. לא ישנתי היטב. כשהבטתי במראה בחדר האמבטיה ראיתי דמות חיוורת וקצת מבועתת. הייתה לי סיבה טובה להיות עצבני. בתוך קצת יותר משעה הייתי צריך להשתתף בשידור חי בתוכנית השיחות Start the Week, תוכנית רדיו חשובה של ה-בי-בי-סי עם קהל של מיליוני מאזינים. בזמן שהבטתי במראה התחוור לי שאני בעצם מדבר חרש בתוך ראשי. המילים היו מילות עידוד ואני הייתי נמען הדברים. "תירגע," אמרתי. "כבר השתתפת ב-Start the Week". היה לי הרושם שאני מדבר לעצמי, אבל גם שמעתי משהו בתוך תוכי, משהו שנשמע קצת כמו קול מוכר.

הסיפור הזה עוסק בחוויה יום-יומית: המחשבות, התמונות והתחושות שעוברות בראשנו כשאנחנו שוכבים באמבטיה, קוצצים בצל במטבח, או מחכים לדלת שתיפתח כדי להיכנס לפגישה חשובה. כששואלים אנשים על התופעה הזאת, לעיתים קרובות הם מעידים שחייהם הפנימיים כוללים הרבה מילים. אנשים מדברים עם עצמם חרש בתוך ראשם. פסיכולוגיים מכנים את התופעה הזאת בשם "השיח הפנימי", ויש לה קרובת משפחה, "השיח הפרטי" – התופעה של אנשים שמדברים עם עצמם בקול. אם אתם אומרים לעצמכם דברים, למשל "אל תשכחי לקנות קפה" או "אל תסטה מן התוכנית", בלי לבטא זאת בקול, זהו שיח פנימי. אם אתם אומרים לעצמכם דברים דומים ומשתמשים בקולכם כדי לומר זאת בקול רם, זהו שיח פרטי.

נראה ששתי צורות השימוש בשפה ממלאות תפקידים מגוונים. בין השאר הן מעורבות בתכנון תוכניות, בבקרה של התנהגותנו, בשליטה ברגשות ובעידוד יצירתיות. בקרב מבוגרים, נראה שהשיח הפנימי שכיח יותר מאשר השיח הפרטי, ולכן הוא כנראה צורת הדיבור לעצמנו שממלאת את התפקיד הגדול ביותר בחשיבה ושבה פסיכולוגים מתעניינים במיוחד. את הצורה הזאת גם קשה הרבה יותר לחקור. כשהתחלתי את דרכי כחוקר, בשנות ה-90 של המאה ה-20, כמעט לא הייתה ספרות מדעית על הנושא הזה, אבל במהלך עשרים השנה האחרונות השתנה המצב כליל – בין השאר מפני שחוקרים פיתחו שיטות ניסוי חדשות לחקר השיח הפנימי, וגם מפני שכעת יש לנו הבנה עשירה יותר של דרכי פעילתו, של הצורות שבהן הוא מופיע, ושל הדרכים שבהן הוא יכול להועיל לאדם החושב או להפריע לו. האמת היא שמתחיל להתחוור לנו שהשיח הפנימי זורה אור על  כמה שאלות גדולות על פעילותנו המנטלית ועל המוח.

הפטפוט שלנו עם עצמנו

הנרי שוכב על מחצלת כשרכבת צעצוע בכל אחת מידיו ומתאר לעצמו בדיבור נלהב את העיר הדמיונית שהוא עומד לבנות. "קודם כול הקרונות. אחר כך רכבת גדולה," הוא אומר לעצמו. הנרי בן שלוש. בכל גן ילדים שתיכנסו אליו, בכל מקום בעולם, תראו (ותשמעו) דברים דומים. כשחדר שלם מלא בילדים שחושבים לעצמם בקול רם, זאת יכולה להיות סביבה די רועשת. אבל תופעת השיח הפרטי בילדים היא תופעה טבעית שמספקת לנו רמזים חשובים על מקורן של המילים שבראשנו.

השיח הפרטי של ילדים צעירים מעניין חוקרים כבר מזמן. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הציע הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה שהדרך שבה מדברים ילדים לעצמם משקפת את אי יכולתם לאמץ את נקודת ההשקפה של אנשים אחרים ולהתאים את דיבורם לשומעיהם. לדעתו, השיח הפרטי הוא תוצאה של אי יכולתם של הילדים לתקשר תקשורת נאותה עם אחרים, ולכן, סבר, הוא פוסק כשהילדים מתבגרים, ונעשים מיומנים יותר ומסוגלים להתחשב בנקודות ההשקפה של שומעיהם.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הציע הפסיכולוג הרוסי לב סמיונוביץ' ויגוצקי הסבר חלופי לשיח הפרטי: ילדים ממציאים במכוון שימוש חדש למילים שהשתמשו בהן לפני כן בהצלחה באינטראקציות חברתיות עם אנשים אחרים. במקום להשפיע על התנהגותם של אחרים, הם לומדים איך להשתמש בשפה כדי לשלוט בעצמם. בעשרות השנים שחלפו מאז, אישש המחקר את התיאוריה של ויגוצקי על התפתחות השיח הפנימי ועל והתפקידים שהוא ממלא.

אני זוכר שכשגיליתי את כתביו של ויגוצקי כסטודנט לפסיכולוגיה התפתחותית, הפתיעה אותי הפשטות של הרעיון שלו, מפני שהרגשתי שהתיאוריה על התפתחות החשיבה המילולית צריכה להיות מסובכת יותר. אך אף על פי שהרעיון שהציע ויגוצקי היה פשוט, ההשלכות שלו מורכבות למדי. ויגוצקי סבר שהשיח הפנימי של מבוגרים הוא הפנמה של השיחות שיש לנו עם אחרים  כשאנחנו מתפתחים כילדים. כמעט מאה שנים אחרי שהעלה ויגוצקי את תובנותיו על הכתב, אני וחוקרים אחרים העוסקים בשיח הפנימי רק מתחילים להבין את משמעותן בהקשר של תפקוד המילים בחשיבתנו.

אחת המסקנות החשובות ביותר הנגזרות מן התיאוריה של ויגוצקי היא שהמבנה של השיח הפנימי צריך להיות זהה לזה של שיחה בקול רם. במילים אחרות, הוא צריך להיות דומה לדיאלוג שבין נקודות השקפה שונות. הרעיון שבחשיבה מתקיים כעין דיאלוג מנטלי אמנם אינו רעיון חדש, הוא הועלה כבר על ידי הפילוסוף היווני אפלטון, אם לא מוקדם יותר. אבל אני סבור שיש בו כדי לעזור להגדיר מחדש כמה תעלומות עמוקות של הקוגניציה האנושית. אחת התעלומות האלה היא שאלת הבקרה העצמית: כיצד מערכת תבונית ממציאה דרכי פעולה חדשות ואז פועלת לפיהן? רובוט יכול להגיב בצורות חכמות מאוד למה שמתרחש סביבו, אבל האם הוא יכול להמציא בעצמו רעיונות חדשים לפעולות חדשות? אם צריך להורות למערכת מה לעשות, הרי שחסר בה אחד היסודות החשובים של תבוּניוּת.

הדבר שנראה לי מלהיב ברעיון הדיאלוג הוא שמדובר בפעילות שמעצם טבעה מאפשרת לאדם לבקר את עצמו. כשאתם משוחחים עם מישהו אחר, השיחה מתרחשת בלא נוכחות של צד שלישי, בלא מישהו שמנופף בשרביט המנצחים ומורה לכם בכל רגע לאן צריכה השיחה להמשיך. אתם ובני השיח שלכם מכוונים זה את זה על ידי מערך של תהליכים שכולנו מכירים: שאלות, ערעור, תגובה, הסכמה וכן הלאה. נראה לי שאם נבין באותו האופן את השיח הפנימי אולי יעלה בידנו להסביר כיצד יכולה החשיבה האנושית להיות פתוחה (כלומר לא לחתור תמיד לעבר מטרה מסוימת) וגמישה מעצם מהותה.

אבל כדי לקיים דיאלוג, נחוצה לנו היכולת לייצג דברים מנקודת ההשקפה של מי שעמו אנחנו מנהלים את השיחה. (אי-היכולת לאמץ נקודת השקפה כזאת היא לדעת פיאז'ה ההסבר לשיח הפרטי של ילדים צעירים.) לעיתים קרובות איננו יודעים מראש מה חושב האדם האחר, אבל כשהדבר מתברר לנו, עלינו להיות מסוגלים לזכור זאת ולעדכן את הייצוג של נקודת ההשקפה שלו תוך כדי התקדמות השיחה. מדענים יודעים כעת לא מעט על הבסיס העצבי של אימוץ נקודת ההשקפה של מישהו אחר, בין השאר בזכות מחקרים שבהם השתמשו בדימות תהודה מגנטית תפקודי(fMRI) ושיטות הדמיה רפואיות אחרות היכולות לגלות היכן במוח מתבצעות פעולות שונות.

חמושים בתובנות אלה, בדקנו עמיתי ואני רעיון חדש על האופן שבו נוצרים דיאלוגים פנימיים, על סמך הסברה שהדיאלוגים האלה משתמשים בחלקי המוח שבהם אנחנו משתמשים כשאנחנו מאמצים נקודות השקפה של אחרים. בניסוי באמצעות fMRI שהחוקר הראשי בו היה עמיתי בן אלדרסון-דיי מאוניברסיטת דרהאם באנגליה, ביקשנו מן המתנדבים שהשתתפו בניסוי להפיק שתי צורות של שיח פנימי בזמן ששכבו בתוך סורק המוח. לפעמים ביקשנו מהם לנהל שיח פנימי עם מבנה מונולוגי, כלומר כזה שלא היה כרוך בחילופי דברים כמו בשיחה המתנהלת מנקודות השקפה שונות; ולפעמים ביקשנו מהם לנהל דיאלוג פנימי. בכל אחד מן המקרים הצגנו להם תרחיש מסוים כנושא לשיח הפנימי – למשל ביקור בבית ספר שבו הם למדו פעם. כדי לייצר מונולוג, יכלו המשתתפים, למשל, לדמיין שהם נושאים דברים לפני תלמידים; בדיאלוג הם יכלו לנהל שיחה עם מנהל בית הספר שלהם לשעבר.

צפינו שהשיח הפנימי משני הסוגים יגייס את מערכות השפה הרגילות שמופעלות כשמבקשים מבני אדם לקיים שיח מכל סוג. מדובר באזורים המצויים על הגבול שבין האונה המצחית השמאלית והאונה הרקתית לבין אזור אחורי יותר של המוח – הרכס הרקתי העליון. אבל סברנו שהדיאלוג הפנימי יהיה שונה בכך שיפעיל גם חלקים במוח שידוע שהם מעורבים בחשיבה על מה שקורה בראשם של אחרים. אזורי המוח האלה הם האזורים שפעילותם היא הבסיס לתפקודים הקוגניטיביים-החברתיים, והם עוזרים לנו לייצג את מחשבותיהם, את אמונותיהם ואת רצונותיהם של אחרים.

התוצאות איששו את הציפיות שלנו. כשאנשים ניהלו דיאלוגים פנימיים, נראה שמערכת השפה שלהם פעלה במשולב עם חלק של המערכת הקוגניטיבית-החברתית המצוי בהמיספרה הימנית של המוח, סמוך לצומת שבין האונה הרקתית והאונה הקודקודית. דפוס זה של פעילות מוחית לא נראה אצל הנבדקים כשהם ניהלו מונולוגים פנימיים. אלה ממצאים שכעת צריך לשחזר אותם, אבל הם מספקים לנו ראיות ראשוניות לשיתוף פעולה, שכולל את שתי המיספרות המוח, בין שתי מערכות שבדרך כלל רואים בהן מערכות נפרדות הממלאות תפקידים שונים. נראה אפוא שהקשר העצבי בין שפה ובין התפקודים הקוגניטיביים החברתיים תומך באינטואיציות של ויגוצקי, שסבר שכשבני אדם מדברים לעצמם, הם מנהלים שיחות של ממש.

בזמן אמת

יש סיבות רבות לגלות זהירות בפרשנות של ממצאי דימות מוח באופן כללי, ובמקרה זה גם מפני שהממצאים הופכים על פיהם דברים שמדענים חשבו שהבינו בעבר על הבסיס הנוירולוגי של השיח הפנימי. ברוב המחקרים הקודמים פשוט ביקשו מן המשתתפים לחזור במוחם על משפטים מסוימים, כמונולוג, לא בצורת שיחה. בשיח פנימי מסוג כזה אנחנו עשויים להשתמש, למשל, כשאנחנו עורכים קניות בסופרמרקט ומנסים לזכור כמה פריטים אחרונים מרשימת הקניות. מונולוג שימושי ביותר ברגעים מסוימים, אבל הוא שונה מאוד מן הדיאלוגים הפנימיים היצירתיים והגמישים שנוצרים כשאנחנו מתייחסים לעצמנו כאל משתתפים בחילופי דברים שיכולים להתרחש למשל בהקשר חברתי. קבוצת החוקרים שלנו הציבה במרכז את תכונות הדיאלוג של השיח הפנימי, אבל במחקר הזה עדיין ביקשנו מן המתנדבים שלנו לעשות דבר לא טבעי למדי: לדבר לעצמם בתגובה להוראה, במקום לחכות שהשיח הפנימי יופיע מעצמו, באופן טבעי. הבעיה היא שמדעני מוח קוגניטיביים צריכים שתהיה להם שליטה על הדברים שהם בודקים כדי להבין את פירושם של הממצאים בניסוי, והמתנה להתחלה טבעית של השיח הפנימי נראה שאינה מתיישבת עם הדרישות המחמירות של השיטה הניסויית.

המחקרים החדשים על שיח פנימי מלמדים אותנו שהוא רחוק מלהיות תהליך המתקיים אך ורק בינינו לבין עצמנו. חלק ניכר מן הכוח של הדיבור שלנו לעצמנו נובע מכך שהוא מתזמר דיאלוג בין נקודות מבט שונות.

הדמיה רפואית של מוחות אנושיים בזמן דיבור-עצמי מגלה הבדלים מרתקים בין דיאלוגים פנימיים לבין מונולוגים פנימיים מבחינת הפעילות העצבית שביסודם. ואולם, נחוצה זהירות בפרשנות הדמיות המוח האלה, מכיוון שמבנה הניסוי עלול להשפיע על תוצאותיו: אזורי המוח המופעלים במהלך שיח פנימי שמתעורר באופן ספונטני אינם זהים לאזורים שמופעלים כשהשיח הפנימי נוצר בעקבות הוראה. מקור: The Brain’s Conversation with Itself: Neural Substrates of Dialogic Inner Speech.
הדמיה רפואית של מוחות אנושיים בזמן דיבור-עצמי מגלה הבדלים מרתקים בין דיאלוגים פנימיים לבין מונולוגים פנימיים מבחינת הפעילות העצבית שביסודם. ואולם, נחוצה זהירות בפרשנות הדמיות המוח האלה, מכיוון שמבנה הניסוי עלול להשפיע על תוצאותיו: אזורי המוח המופעלים במהלך שיח פנימי שמתעורר באופן ספונטני אינם זהים לאזורים שמופעלים כשהשיח הפנימי נוצר בעקבות הוראה. מקור: The Brain’s Conversation with Itself: Neural Substrates of Dialogic Inner Speech.

הדבר שנחוץ לנו הוא דרכים לתפוס ולתעד את השיח הפנימי כשהוא מתרחש מעצמו. בזמן האחרון התקדמה הקבוצה שלנו לעבר המטרה הזאת על ידי שימוש בשיטה מתוחכמת לאסוף תיאורים של חוויותיהם הפנימיות של אנשים. בשיטה זו, הקרויה "דגימת חוויות תיאורית" (descriptive experience sampling או DES), מלמדים את המשתתפים לדווח על רגעים של חוויות פנימיות בעקבות צפצוף התראה. למשמע הצפצוף צריכים הנבדקים להתמקד במה שהם חשבו, הרגישו, שמעו וכן הלאה, מיד ברגע שלפני הישמע האות, ולתעד בקצרה את החוויות האלה. ביום שלאחר מכן מראיינים את הנבדקים לעומק על כל אחד מרגעי החוויה שתועדו בעזרת הצפצוף, כדי לאפשר לחוקרים לקבוע אם הרגעים האלה התאפיינו בשיח פנימי, במודעות חושית, או בתופעות מוכרות אחרות.

עמיתי ואני ערכנו את המחקר הראשון ששילב את השיטה המועילה הזאת עם fMRI. במחקר הזה כללנו ניסוי רגיל בשיח פנימי, שבו ביקשנו מאנשים לומר לעצמם מילים מסוימות בראשם בזמן ששכבו בסורק. בנוסף, השתמשנו ב-DES כדי לתעד רגעי חוויה כשהם התרחשו באופן טבעי. בחרנו את אותם הצפצופים שבהם היינו די בטוחים שהתרחש שיח פנימי, לפי מה שלמדנו מן הראיונות שערכנו בשיטת DES, והשווינו בין פעילות המוח ברגעים אלה ובין  דפוסי הפעילות שמצאנו במשימה הרגילה.

מצאנו הבדלים ניכרים. השיטה הרגילה, שיטת הדקלום של משפטים, הפעילה את אזור ברוקה (חלק של המוח שמעורב בהפקת דיבור, פנימי או חיצוני), שיח פנימי ספונטני התבטא בהפעלה חזקה יותר של אזור מוח אחורי יותר באונה הרקתית, ברכס על שם הֵשְל. יש אפוא שוני דרמטי בין דפוס פעילות המוח בזמן שיח פנימי שמתרחש באופן טבעי לבין זה שמופיע בעת שיח פנימי שנוצר בתגובה להוראה.

לממצאים האלה יש השלכות כבדות משקל על השיטות המשמשות לחקר חוויות פנימיות במדעי המוח הקוגניטיביים. הם מעלים שאלות קשות באשר לגישתם של חוקרים לחקר השיח הפנימי ובאשר להנחות שניתן להניח לגבי כל סוג של חוויה מנטלית שמבקשים מנבדקים לחולל לפי הוראה. הם מדגישים את הצורך במה שאני מכנה "מדעי מוח איטיים": רתימת כוחן של שיטות המחקר המצויות במדעי המוח לתיאורים מדוקדקים מאוד של התנסויות אנושיות.

יש סיבות אחרות להתאמץ לתאר בדקדקנות את כל מגוון צורותיו של השיח הפנימי. בתיאוריה של ויגוצקי, דיאלוג ומונולוג אינם המשתנים היחידים בשיח הפנימי שלנו. חלק חשוב בתרחיש שלו הוא הרעיון שבעקבות הפנמת השפה, המתבטאת תחילה בשיח פרטי ולאחר מכן בשיח פנימי, צורתה משתנה. ויגוצקי ראה כמה דרכים שבהן זה יכול להתרחש, ובכללן סוגים שונים של קיצור או תמצות. כשחשבתי את מחשבותיי החרדות במלון בלונדון, מצאתי את עצמי אומר לעצמי משפט שלם: "כבר השתתפת פעם ב-Start the Week". ברגעים אחרים, השפה שבה אני מדבר לעצמי היא שפה מפושטת הרבה יותר. אם אני שומע צלצול פולח מן המטבח כשאני מבשל, אני יכול לומר לעצמי משהו כמו "הטיימר של התנור מצלצל," אבל סביר הרבה יותר שאומר לעצמי פשוט "הטיימר". ויגוצקי אמר שלעיתים קרובות, השיח הפנימי והפרטי מקוצרים בהשוואה לדברים שנאמרים לאדם אחר. כשאנחנו מדברים לעצמנו בדרך כלל איננו צריכים לנסח דברים במשפטים שלמים, בין השאר מפני שהדברים נאמרים לעצמנו, ולכן איננו צריכים לבטא את כל הפרטים. הסופר הרוסי-האמריקני הגדול ולדימיר נבוקוב שם לב כיצד יכולות מחשבותינו להיות מתומצתות בהשוואה לדברים שאנחנו עשויים לומר בקול רם. לפי ראיון מ-1964, ברשימות ההכנה שלו לרומן "אש חיוורת" כתב נבוקוב: "איננו חושבים במילים אלא בצללי מילים".

למרבה הפליאה, עד לאחרונה איש לא חקר את התכונה הזאת של השפה הפנימית. אני וסיימון מקארת'י-ג'ונס, העובד כיום בטריניטי קולג' דאבלין באירלנד, חיברנו שאלון מקוון שבו שאלנו אנשים על תכונות שונות של השיח הפנימי. הקבוצה שלנו גם השתמשה ביישומון (אפליקציה) לטלפונים ניידים לאיסוף נתונים כאלה במהלך חיי היום-יום של בני אדם. תוצאות המחקר הראשוני שלנו, שהתפרסמו ב-2011, מגלות ארבע תכונות עיקריות של השיח הפנימי: את אופיו הדיאלוגי, את נטייתו לתמצות, את מידת יכולתו לשלב את קולם של אחרים, ואת תפקידו בהערכתנו את התנהגותנו או ביצירת מוטיבציה למעשינו. רק מיעוטם של המשיבים ציינו שהשיח הפנימי שלהם נוטה לתמצות, אבל התכונה הזאת שכיחה דיה להצדיק בירור נוסף.

יותר מכול, המחקר מבוסס-השאלון שלנו מאשר את ההשקפה שלפיה השיח הפנימי אינו דבר אחד ויחיד. נראה שהוא מופיע בצורות שונות, שייתכן שהן מותאמות למלא תפקידים שונים, וייתכן שהבסיס העצבי שלהן שונה. אחד האתגרים לעתיד הוא להבין אם המוח מטפל בשיח פנימי מתומצת באופן שונה מאשר בשיח בצורת משפטים שלמים. כדי לברר זאת נצטרך למצוא דרך לגרום לאנשים לקיים שיח פנימי מתומצת בדרך ניסויית, כשהם בתוך סורק מוח, או להמתין לפיתוחים נוספים של היכולת לתפוס שיח כזה כשהוא מופיע באופן טבעי. השיח הפנימי הוא עדיין מטרה מחקרית חמקמקה.

מפתח ליצירתיות

מאז שהתחלתי להרהר בתופעת השיח הפנימי כסטודנט מחקר, בשנות ה-90 של המאה ה-20, התקדם חקר השיח הפנימי בצעדים גדולים. כיום הוא כבר אינו נחשב, על פי רוב, להיבט של החיים המנטליים שאי אפשר להגיע אליו בשיטות מדעיות. המאמצים לחקור אותו הניבו שיטות ניסוי חדשות ואמצעים חדשים לבדיקת מה שמתרחש במוח. כעת מתברר, שהיבט אינטימי זה של התודעה יכול לעזור במציאת תשובות לשאלות חשובות על החיים המנטליים האנושיים.

השיח הפנימי עשוי, למשל, לתת לנו כמה רמזים על מקורות היצירתיות האנושית. אנחנו יכולים להשתמש בתשתית המאפשרת לנו לקיים שיחות פנימיות בכל מיני צורות – מניהול ויכוחים עם עצמנו ועד שיחות עם מי שאינם נוכחים או אף אינם קיימים. בעקבות הפנמתנו את הדיאלוגים שאנחנו יכולים לקיים עם אחרים, יש לנו "ערוץ פתוח" לנקודות השקפה של אחרים – גם של מי שאינם נוכחים, או שכבר אינם בחיים, או שלא התקיימו מעולם. הדיאלוגים שלי עם אלוהים, עם הורה שמת או עם חבר דמיוני יכולים להיות יצירתיים לא פחות מאלה שאני מנהל עם עצמי. יכולתנו לשאול את עצמנו שאלות ואז לענות עליהן יכולה להיות חלק חיוני של המנגנון המאפשר לנו להוליך את מחשבותינו לתחומים חדשים.

עוד חוויה שגרתית הקשורה לדיבור שלנו עם עצמנו היא אחת החוויות המוּכּרות וגם הפרטיות ביותר. ברגע שאנחנו פותחים ספר, הדיבור הפנימי "נחטף" בכל מיני דרכים מעניינות על ידי המילים שאנחנו קוראים. מדעני מוח הראו שקריאה של מילותיהן של דמויות בדיוניות מפעילה את אותם חלקים במוח שבהם אנחנו משתמשים לעיבוד קולם של אנשים אחרים. בסקר מקוון, שאלנו לאחרונה מדגם גדול של קוראי ספרים על ה"קולות" שהם שומעים כשהם קוראים סיפורת. כשביעית מן המשיבים אמרו שקולן של הדמויות הבדיוניות חי בדמיונם כאילו נוכח במקום מישהו שמשמיע את המילים.

חלק מן המשתתפים תיארו לנו בפרוטרוט כיצד הם חווים קולות בדיוניים. באמצעות הכלים שמשמשים בחקר הספרות לניתוח נרטיבים, חיפשנו בתיאורים הפתוחים שלהם רמזים נוספים לכוחה של הספרות להשתלט על מחשבותינו. לפחות אצל חלק מן המשיבים בסקר שלנו, קולותיהן של דמויות בדיוניות המשיכו להדהד בראשם גם לאחר שהניחו את הספר מידיהם. מקצתם אפילו הכניסו את הדמויות הבדיוניות לחיי היום-יום שלהם. לדוגמה, הם הביטו סביבם מבעד לעיניה של גברת דאלוויי (הדמות מרומן בשם זה מאת של וירג'יניה וולף) בעת ביקור רגיל בבית קפה. מרקו ברניני מאוניברסיטת דרהאם קורא לתופעה זו בשם "חֲצָיָה חווייתית" (experiential crossing). הממצאים האלה נותנים לנו רמזים חשובים על הדרכים שבהן ייתכן שהקולות והדמויות של מי שמצויים סביבנו, בעולמנו החברתי, מיוצגים בחיינו המנטליים.

חקר השיח הפנימי הוא תחום מדעי חדש המגלה לנו שהשיח הפנימי רחוק מלהיות תהליך המתקיים אך ורק בינינו לבין עצמנו. עוצמתו של הדיבור שלנו לעצמנו טמונה במידה רבה בכך שהוא מתזמר דיאלוג בין נקודות מבט שונות. עמיתי ואני ראינו פעילות משולבת של מערכת השפה שבהמיספרה השמאלית של המוח ושל הרשתות הקוגניטיביות-החברתיות שבהמיספרה הימנית של המוח. באותו אופן צריכה הרשת העצבית שביסוד השיח הפנימי להיות מסוגלת "להתחבר" למערכות אחרות במוח בהתאם למה שנחוץ במצבים שונים – כשיש לנו מחשבות מילוליות על העבר ועל העתיד, כשאנחנו משתמשים במילים כדי לעזור לעצמנו להשלים משימות תובעניות, או פשוט כשמחשבותינו נודדות, בלי שום מטרה מסוימת. אם יצליחו החוקרים לתכנן ניסויים הולמים, נראה שהחשיבה המילולית יכולה לזרות אור על כל ההיבטים האלה של תפקודינו הקוגניטיביים.

ייתכן שהסיבה לכך שהשיח הפנימי קיבל עד לזמן האחרון תשומת לב מעטה כל כך היא היותו תופעה רגילה ויום-יומית כל כך. אבל בפעם הבאה כשתמצאו את עצמכם מעודדים את עצמכם לקראת אתגר כלשהו, או דנים ביניכם לבין עצמכם כיצד לפתור התלבטות כלשהי, או נוזפים בעצמכם בעקבות טעות, או פשוט מתכננים את הערב שלפניכם במלמול המיועד לכם בלבד, אולי זה יגרום לכם להרהר בפלא הפרטי והאינטימי שבשימוש שלכם במילים עם עצמכם. כמו במעבדה גם בחיי היום-יום, קולות של השיח הפנימי יכולים לגלות לנו הרבה דברים.

על הכותבים

צ'רלס פֶרְנִיהוֹ – פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת דרהאם באנגליה. מחקריו מתמקדים בהתפתחות הילד, בזיכרון ובהזיות. הוא כותב ספרות בדיונית ועיונית. ספרו האחרון של פרניהו, The Voices Within (Basic Books), 2016 עוסק בדיבור-עצמי.

לקריאה נוספת

  • The Varieties of Inner Speech: Links between Quality of Inner Speech and Psychopathological Variables in a Sample of Young Adults. Simon McCarthy-Jones and Charles Fernyhough in Consciousness and Cognition, Vol. 20, No. 4, pages 1586–1593; December 2011
  • Inner Experience in the Scanner: Can High Fidelity Apprehensions of Inner Experience Be Integrated with fMRI? Simone Kühn et al. in Frontiers in Psychology, Vol. 5, Article No. 1393; December 9, 2014
  • The Brain’s Conversation with Itself: Neural Substrates of Dialogic Inner Speech. Ben Alderson-Day et al. in Social Cognitive and Affective Neuroscience, Vol. 11, No. 1, pages 110–120; January 2016
  • Uncharted Features and Dynamics of Reading: Voices, Characters, and Crossing of Experiences. Ben Alderson-Day et al. in Consciousness and Cognition, Vol. 49, pages 98–109; March 2017
  • צ'רלס פרניהו
שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. בקר טוב,

    אני מבקשת להוסיף לך שתי אפשרויות נוספות שיתכן ותוכל להעזר בהן.

    האפשרות הראשונה:
    באתר Ynet, בשורה העליונה ליד הלוגו של האתר מצד שמאל יש לשוניות בצבע תכלת, לדעתי כדאי לבחור את הלשונית סביבה ומדע.

    האפשרות הנוספת:
    באתר מכון דוידסון.

  2. אני לומד בימים אלו למבחן פסיכומטרי וכדי לשפר את מהירות הקריאה שלי אני קורא מאמר אחד ביום באתר שלכם.
    חשוב לי לומר שאני נהנה מכל רגע מהמאמרים המרתקים ומהשפה המליצית שבה הם כתובים. זו הפעם הראשונה בחיי שאני קורא מאמרים אקדמאים, למרות שזה לא פשוט כמו לקרוא ספר מתח או כתבה בנושא אקטואליה בעיתון, בזכות המאמרים האיכותיים שלכם אני מצליח ליהנות מהקריאה ואף למצוא נושאים חדשים שמעניינים אותי. תודה רבה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן