בכתב העת הבינלאומי Landscape and Urban Planing פורסמו באחרונה תוצאות מחקר משותף לאוני' העברית ולאוני' ת”א שבחן את מצב מקווי המים בישראל. השטח הצטמצם מ-27 קמ”ר ל-2.4 קמ”ר; גם מצב הדיונות מידרדר
את העתודות של השטחים הפתוחים בישראל מחשבים לרוב באמצעות שימוש בנתון השטח הבנוי, ועל פי שיטת חישוב זו המצב לא רע בכלל. רק 5% מהשטח בנויים (5.5% כולל כבישים), כשמצפון לבאר שבע מדובר בכ-11%. תוכניות מתאר, כמו תמ”א 35, אמורות להבטיח, באמצעות הכוונת בינוי חדש לאזורים עירוניים, שהמצב לא יתדרדר.
אבל כשבוחנים נתונים שפירסמו באחרונה חוקרים וגופי תכנון, מתברר עד כמה קשה הפגיעה שגורמות פעילויות הפיתוח והבינוי. מדובר בעיקר באובדן כמעט מוחלט של אזורי נוף וטבע ייחודיים, ובראשם מקווי מים ודיונות חול באזור החוף, בנגב ובערבה.
בכתב העת הבינלאומי Landscape and Urban Planing פורסמו באחרונה תוצאות מחקר שבחן את מצב מקווי המים בישראל. את המחקר ביצע נועם לוין מהאוניברסיטה העברית, בשיתוף אלדד אלרון ואביטל גזית מאוניברסיטת ת”א.
סוחטים כל טיפה
החוקרים בדקו – באמצעות מפות, תצלומי אוויר ומקורות מידע נוספים – את מצבם של מקווי המים (בעיקר ביצות ובריכות חורף), לעומת העבר. על פי מקורות מהמאות ה-19 וה-20 הם מצאו 192 מקווי מים שהתקיימו בעבר, שמתוכם נותרו כיום רק 35 (18%) – תוצאה ישירה של ניקוז המקווים ובנייה בתוכם או סביבם.
החוקרים צירפו לרשימה 69 מקווי מים קטנים יותר שעליהם נצבר מידע רק מהעשורים האחרונים. הם חישבו את השטח שנותר מכלל מקווי המים – והגיעו למסקנה כי שטחם הצטמק מ-27 קמ”ר ל-2.4 קמ”ר בלבד.
כיום יש בישראל רק 14 ביצות ובריכות חורף הנמצאות בשטחים מוגנים, והחוקרים מדגישים את הצורך לכלול מקווי מים נוספים בתוך השטחים המוגנים. כמו כן, לדבריהם, יש להמשיך להקים ביצות מלאכותיות, המשמשות בין השאר לטיהור שפכים, תפקיד שמילאו בעבר הביצות הטבעיות.
אחת הדוגמאות למעמדם השברירי של מקווי המים הוא סיפורה של בריכת דורה בנתניה. העירייה ומינהל מקרקעי ישראל אמנם הכירו בחשיבות שימורה של הבריכה, אבל עדיין מתכננים לממש תוכניות בינוי נרחבות בצמוד לה – מה שיפגע ביכולת הבריכה לקלוט מי גשמים ויהרוס את אחד ממוקדי הגידול של אירוס הארגמן הנדיר, הצומח בגבעה הצמודה לבריכה.
שני תושבי נתניה ועמותת אדם טבע ודין עתרו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בגין תוכניות הבנייה, ואולם השופטת מיכל רובינשטיין דחתה את העתירה. בתגובה הם הגישו ערעור לבית המשפט העליון, שהורה לפני כחודש להקפיא את עבודות הבנייה באזור הבריכה עד למתן הכרעה בעתירה.
בית המשפט העליון יצטרך לבחון, בין השאר, את מסקנתה של השופטת רובינשטיין כי במקרה של בריכת דורה לא מדובר במדיניות תכנון ארצית אלא במקרה מקומי-ספציפי, ולכן לא צריך להתייחס להשפעת הבנייה ברמה הארצית. יש לציין כי מחקר מקווי המים מצביע על חומרת הבעיה ועל החשיבות שיש לכל בריכת חורף ברמה הארצית.
חולות של תקווה
על האיומים הנשקפים לאזורי החולות ניתן ללמוד מממצאים שהוצגו בחודש שעבר בכנס על מצב דיונות החול בישראל, שיזמה ואירגנה פרופסור פועה קותיאל מאוניברסיטת בן גוריון. אנשי רשות הטבע והגנים הציגו בכנס מה צופן העתיד לריכוז החול הגדול והרציף בישראל, הנמצא בנגב המערבי, ליד הגבול עם מצרים. מתברר שגם באזור זה, המרוחק מאזורי הביקוש, איומי הפיתוח הם משמעותיים.
עזרי אלון וקרן לב ממחוז דרום ברשות הטבע והגנים הציגו מיפוי של האיומים על חולות הנגב המערבי. מדובר, בין השאר, בהקמת שלושה יישובים חדשים למפוני רצועת עזה על שטח של 10,000 דונם ובהרחבות שטחים חקלאיים ליישובים קיימים בהיקף גדול פי שלושה. אם מוסיפים את הפעילות הצבאית והתוכנית להקמת תחנת כוח סולארית באזור – מתברר כי גוש החולות הגדול צפוי להצטמק משמעותית.
גוש החולות הגדול ביותר ששרד במישור החוף נמצא באזור ניצנים, בין אשדוד לאשקלון. בכנס הוצג מחקר מקיף שביצעה טרין פז מאוניברסיטת בן גוריון, שבחנה את ההיסטוריה של האזור ואת המאבקים להצלתו.
כיום מוגדר רובו המכריע של השטח (21 אלף דונם) שמורת טבע, כחלק מהסדר כולל שהביא להקצאת חלק מהשטח לטובת בנייה בעבור מפוני רצועת עזה והקמת כפר נופש. בתמורה נענתה המדינה לבקשת הירוקים והכריזה על שמורת הטבע.
ואולם על הישגם של הירוקים מעיב פרויקט מתחם הנופש ממזרח לחוף ניצנים, שלטענת חוקר החולות עודד כהן הקמתו תפגע קשות במרקם הטבעי של אזור ניצנים: “מדובר בשטח שנמצא ליד החוף כשבצדו השני כבר נפגעו שטחים מחציבה, בנייה ופעילות צבאית. זהו למעשה השטח האחרון שמשמש מסדרון אקולוגי למעבר בעלי חיים”. וללא מסדרון, קשה מאוד לארגן בית נוח לכל הדיירים.
תגובה אחת
זה מאד עצוב .