כיסויי הקרח בגרינלנד ובאנטארקטיקה מאבדים קרח במהירות

מחקר בינלאומי חדש מספק עדות מוצקה למצבם של תכסיות הקרח היבשתיות ותרומתם לעליית גובה פני הים.

שני הקרחונים הגדולים ביותר איבדו קרח במהירות בעשור האחרון, דבר הגורם לדאגה גדולה.

מחקר בינלאומי חדש מספק עדות מוצקה למצבם של תכסיות הקרח היבשתיות ותרומתם לעליית גובה פני הים.

עשרות חוקרי אקלים איחדו את הנתונים שלהם אודות השינויים בכסות הקרח באנטארקטיקה ובגרינלנד בשני העשורים האחרונים. הממצאים שפורסמו ביום חמישי האחרון, 29 בנובמבר בכתב העת סיינס, מפחיתים במחצית את חוסר הוודאות ומשליכים תצפיות סותרות.
“אנו רק מתחילים בתצפית שוברת שיאים של הקרח” אומר ואין ג’וגהין, חוקר קרחונים במעבדה לפיסיקה יישומית באוניברסיטת וושינגטון, שהוביל את מאמר הסקירה שהתלווה למחקר. “הממצאים יוצרים סדרת נתונים ארוכת טווח שחשיבותה תגדל ככל שיתווספו מדידות חדשות”.
המאמר סוקר שלוש שיטות שבהן השתמשו קבוצות שונות באותו מקום ובאותו זמן, דבר שאיפשר לחוקרים להשליך כמה מהתצפיות הקיצוניות ולהראות כי הממצאים מסכימים זה עם זה בתוך מגבלות אי הוודאות של השיטות.
“השיטה המאוחדת מספקת תמונה פשוטה יותר” אומר שותף נוסף במחקר, בנג’מין סמית’ אף הוא מהמעבדה לפיסיקה יישומית של אוניברסיטת וושינגטון.” בשנות התשעים לא קרה יותר מדי, מתישהו בסביבות 1999, גושי הקרח החלו לאבד מסה וקרוב לוודאי שקצב איבוד המסה גדל מאז.”
המאמץ המחקרי, שהובל ע”י אנדרו שפרד מאוניברסיטת לידס בבריטניה, מפשר בין שלוש דרכים למדוד את איבוד הקרח. הגישה הראשונה היא גישת החשבונאות המשלבת מודלים אקלימיים ותצפיות כדי להעריך את תוספת או אבדן הקרח. שתי הגישות האחרות עושות שימוש בצילומי לווינים כדי למדוד במדויק את גובה הקרחונים ואת המשיכה הכבידתית של תכסיות הקרח כדי להעריך כמה קרח יש בהן. לכל גישה יש חוזקות וחולשות. עד כה המדענים שהשתמשו בכל אחת מהן פרסמו הערכות נפרדו מהאחרים. זו הפעם הראשונה שבה נעשתה השוואה של השיטות עבור אותם מקומות באותו הזמן. “הגישה החדשה חיברה בין כל השיטות” אמר ג’ונגהין. “כעת ניתן להשוות תפוחים לתפוחים.”
מאז 1998, אחת השנים החמות בהסטוריה, פרסמו חוקרים לפחות 29 הערכות שונות על תרומת תכסיות הקרח היבשתיות לעליית גובה פני הים – החל מ-1.9 מילימטר ועד ל-0.2 מילימטר בשנה. ההערכה המשולבת גורסת כי מאז 1992 תרמו הקרחונים הנמסים בממוצע 0.59 מילימטר לגובה פני הים בכל שנה, עם אי ודאות של 0.2 מילימטר לכל שנה. בסך הכל עלה גובה פני הים בכשליש הסנטימטר (3.3 מילימטר) בעשרים השנים האחרונות, אך זאת בעיקר עקב התפשטות המים באיזורים החמים של האוקיאנוסים כתוצאה ישירה של ההתחממות, בלי קשר לכמות המים.
“יצירת מערכת הערכות עקבית לתרומת הקרח צריכה להפחית את הבלבול, הן בקהילה המדעית והן בקרב הציבור הרחב.” אמר ג’וגהין.

הבנה מדוע תכסיות הקרח מאבדות מסה במהירות בעשור האחרון היא נושא למחקר מקיף. אבדן הקרח המהיר לא נחזה על ידי המודלים, דבר שהוביל את ה-IPCC שלא להציב גבול עליון לאבדן העתידי של קרח.
ג’וגהין הוא מחברו של מאמר נלווה הסוקר פקטורם הגורמים לקרחונים היבשתיים לאבד מסה. בפרט הוא בוחן מה קורה כאשר מי אוקיאנוס חמים מגיעים לצידה של תכסית הקרח האנטארקטית או ליד קרחונים בפיורדים של גרינלנד.
ג’וגהין ועמיתיו מציעים דרכים לניטור והבנה טובים יותר של השינויים: יצירת מודל אוקיאנוס עדין יותר שיכול לכלול גם פיורדים צרים ולפתח מודלים נוספים לחקר הפעילות ההדדית בין הקרחונים ומי האוקיאנוסים, ולשפר את ניטור תכסיות הקרח היבשתיות הגדולות.
עליה ולו קטנה בגובה פני הים, מוכפלת בשטח האוקיאנוסים עלולה להגביר סערות ולהציף איזורי חוף ואיים. תכסית הקרח במערב אנטארקטיקה עלול להניע שינויים גלובליים אם יהפוך בלתי יציב, וגם הקרח של גרינלנד שנחשב יציב יותר ההתדלדלות האחרונה של הקרחונים עלולה גם לגרום לבעיות שם.
“איננו יודעים מה הסיבה להאצה באיבוד הקרח” אמר ג’וגהין, “אך ככל שיהיו לנו יותר תצפיות ארוכות טווח, כך נוכל לערוך תחזיות טובות יותר.”