סיקור מקיף

20 שניות מהמוות

לא היה חסר הרבה שהנחיתה הראשונה על הירח תסתיים באסון * במלאת 38 שנים לנחיתה על הירח

מאת: אבי בליזובסקי. המאמר התפרסם בעיתון הארץ, ככל הנראה בגרסה מקוצרת, ב-20.7.1999 כחלק מסדרה שעסקה ב-30 שנה לנחיתה על הירח

החלק הפנימי של רכב הנחיתה
החלק הפנימי של רכב הנחיתה

במרכז הבקרה ביוסטון, היתה השעה 15:17 אחר הצהרים ב-20ביולי שנת ',69 כשמפקד האפולו ,11 ניל ארמסטרונג, השמיע סוף וף את המילים להן ציפה העולם: "כאן בסיס השלווה. הנשר נחת".

כתבי רדיו וטלוויזיה מ- 50 מדינות ויותר האזינו להתקשרות של נאס"א, ושניות לאחר מכן צהלו מיליארדי אנשים ברחבי העולם למשמע החדשות. כולם השתוקקו לשמוע את האסטרונאוטים מהאפולו, ואיש כמעט לא שם לב לתשובתו המרתקת של צ'רלי דיוק, ממרכז הבקרה: "קיבלנו, שלווה, אנחנו שומעים אתכם כאן בכדור הארץ. גרמתם לכמה בחורים פה להכחיל. חזרנו לנשום. תודה רבה".

מדוע היו אנשי מרכז הבקרה כה מודאגים?

מה שלא ידוע לציבור הרחב הוא, שרכב הנחיתה של האפולו 11היה קרוב מאוד לאסון אפשרי. הסימן הראשון לסכנה התגלה כשרכב הנחיתה היה בגובה של 1,828מטר בלבד מעל לבסיסו, כשהוא צולל לעבר הירח לנחיתה הסופית. לפתע החלה נורת אזהרה צהובה להבהב על תצוגת המחשב בתא האסטרונאוטים. "אזעקת תוכנה" אמר ארמסטרונג.

בז אלדרין, שישב לצידו, לחץ על מקש בלוח התצוגה. " "1202דיווח למרכז הבקרה. הוא היה רגוע אבל מבולבל מעט. מה הוא לעזאזל קוד ?1202הוא לא הצליח להיזכר שנתקל בקוד הזה בתקופת האימונים על הסימולטורים.

במרכז הבקרה ישב סטיב באלס בן ה-26 מול מסוף מחשב ה"הכוונה", דרכו פיקח על מערכות המחשב ברכב הנחיתה עצמו ועל מערכות הניווט שלו. קולו של פקח הטיסה הבכיר, ג'ין קרנץ, נשמע ברמקול, כשהוא דורש לדעת "מהו קוד .? 1202 לפתע כוונה כל תשומת הלב לבאלס. רכב הנחיתה התקדם במהירות לעבר הירח והמחשב אותת שמשהו לא בסדר. הוא הזדקק לכמה שניות כדי לחשוב. מעל הכל היה עליו להישאר רגוע. "כנסו לכוננות" ענה, מנסה להרוויח זמן.

אלדרין רצה לקבל תשובה מיד. "תן לנו את הפירוש של התרעת "1202אמר, ובכך שאל למעשה האם עליהם לבטל את הנחיתה. לבאלס לא נותר זמן לחשוב. רכב החלל צלל לאזור שאנשים בנאס"א כינו "אזור המוות". למן הרגע שרכב הנחיתה נפרד מרכב הפיקוד, שהמשיך לנוע במסלולו ויצא למסעו הנפרד, התאפשר ליחידת הצוות של רכב הנחיתה, שנכנסה לשלב השיגור, לקטוע את שלב הנחיתה הסופי בכל רגע נתון, אם דבר מה השתבש. במחשב ההכוונה ברכב הנחיתה הותקנה תוכנה מיוחדת שתפקידה היה להתמודד עם מקרי חירום מסוג בהתרעה של שניות, אפילו אם התוכנה האחרת של המחשב הראשי לא מתפקדת. במקרה חירום יכול היה המנוע הנפרד של שלב השיגור להזניק את האסטרונאוטים חזרה אל המסלול שם יתאחדו מחדש עם יחידת הפיקוד.

כך גם לגבי קרקע הירח. כל עוד השיגור היה מתוזמן באופן שיחפוף לסיבוב הבא של חללית האם מעליו, יכול היה החלק העליון של רכב הנחיתה לעזוב את הירח באופן חד למדי. אך אזור המוות היה פרק זמן קצר של אי וודאות. במסגרת שלוש הדקות האחרונות של ההתקרבות לנחיתה היה פרק זמן בן עשר שניות, בו רכב החלל נע כלפי מטה במהירות כזו, שאם המנוע השיגור היה מפעיל עצמו כצעד חירום של "חזרה למסלול", היתה כל עתודת הדלק מתבזבזת בגלל ההתנגדות לתנופה כלפי מטה. החלק העליון לא היה מצליח להתרומם חזרה ולהתחבר לחללית האם, הסובבת בגובה 100ק"מ מעליו. תחת זאת היה מתרסק על הירח.

אזור המוות היה במרחק 20שניות בלבד כשהתרעת המחשב מספר 1202נשמעה. אם באלס התכוון להמליץ על נטישה, היה עליו לעשות זאת באותו הרגע.

לפי הכללים, קוד ההתרעה 1202פירושו, שהמחשב ברכב הנחיתה עלול ליפול בכל רגע. בקבלו את ההחלטה האמיצה ביותר ואולי אף חסרת האחריות ביותר בחייו, דיבר באלס באמצעות מערכת הקשר לקרנץ ולפקחים האחרים: "אנחנו 'הולכים' על ההתרעה" אמר.

זה היה האות עבור אנשי החלל האחרים להתעלם מן ההתרעה ולהמשיך בהתנתקות, במידה רבה לרווחתו של האסטרונאוט מייק קולינס, שעיין ברשימותיו וגילה שהתרעה 1202 פירושה "עומס נתונים ביצועי", כלומר המחשב נדרש לעשות יותר מידי פעולות בבת אחת ונאלץ להשהות חלק מהן. קרנץ היה מופתע, אך בטח בפקחים באופן מוחלט. הוא נתן להחלטה להתקבל, ורכב הנחיתה צלל לאזור המוות.

כמה דקות מאוחר יותר אלדרין היה שוב על הקו עם התרעת מחשב נוספת. "יש לנו התרעת שתיים_עשרה. ."1201 "זה אותו סוג של התרעה", אמר באלס. "אתם עדיין 'הולכים' על הנחיתה". הוא הסתמך על האינסטינקטים שלו. ב-5 ביולי הוא ועמיתיו נתקלו בהתרעות 1201ו* 1202בלתי צפויות במהלך אימוני מרכז הבקרה האחרונים, בטרם שיגורה של אפולו .11בזמנו, בעוד קרנץ בוחן אותו בריכוז, החליט באלס לנטוש את הנחיתה המדומה. אף אחד ממומחי המחשב ביוסטון לא הצליח להבין מדוע החלו ההתרעות לפעול. היתה תקלה קטנה בתוכנה, ללא כל הסבר מדויק, כך הניחו.

אז מדוע לא הורה באלס על נטישה כעת, כשחיי האסטרונאוטים באמת נמצאו בסכנה?

אם לומר את האמת, היה עליו לבטל את הנחיתה, אך הוא לא האמין להתרעות. מה עוד, שגם כשבמחשב היבהבו נורות אזהרה, הנתונים שהזין ללוחות הבקרה של האסטרונאוטים לגבי מהירות וגובה היו נכונים, וההתנתקות התנהלה פחות או יותר כמתוכנן…אולי ההתרעה היתה לשווא. רק הפרעה מקרית במערכת.

עשרים שנה מאוחר יותר, באלס עדיין לא היה בטוח לגבי ההחלטה שקיבל באותו רגע מבהיל. "איש לא ידע באמת מה גרם לבעיה ולא הייתי יכול לדעת במאה אחוז שהשיפוט שהפעלתי היה נכון. הוא היה מבוסס יותר על אינסטינקטים מאשר על העובדות עצמן", שיחזר.

היה עליו להסתמך על תחושות הבטן שלו. וקרנץ היה צריך לסמוך עליו. למרבה המזל, שניהם צדקו. באלס החליט שכל עוד המחשב עובד, הכל צריך להתנהל כשורה. רכב הנחיתה צלל בבטחה וצלח את אזור המוות, וכשמנוע הנחיתה החל להאט את הרכב לקראת המגע הסופי עם הקרקע והנטישה התאפשרה שוב, נראה היה שהמחשב מתפקד (למרות שעתה נשמעו ההתרעות אחת לכל כמה שניות), ובלאס ניצל. אבל ארמסטרונג ואלדרין טרם הגיעו לחוף מבטחים. בדיוק כשבאלס החל להתאושש מבהלת ה* ,1202החל צ'רלי דיוק ממרכז הבקרה לשדר אזהרה תמציתית לכל אנשי צוות האפולו : 11 "שישים שניות".

מהאזנה לקלטות המקוריות של הדו_שיח בנאס"א, לא ניתן להבחין שדבר מה לא היה כשורה; אבל בקצרנות טכנית, מה שדיוק אמר לארמסטרונג היה למעשה: "למנוע ההתנתקות שלכם נותרו שישים שניות של דלק". בכל טיסות ההדמיה בהן "טס" ארמסטרונג, הוא הצליח לנחות על פני הקרקע עם שפע של דלק עודף. אז מה היתה הבעיה הפעם?

דיוק שידר אזהרה נוספת: "שלושים שניות". האסטרונאוט הבכיר, ,Deke Slaytonשעמד מאחורי דיוק, אמר לו בשקט: "סתום צ'רלי ותן להם לנחות".

בכל שניה נתונה אמור היה המנוע של יחידת הנחיתה להכבות. וברגע שזה היה קורה, היה החלק העליון נפרד באופן אוטומטי ומתחיל בחזרת חירום למסלול. שיגור החלק העליון בנסיבות כיאוטיות אלה לא היה שום ערובה לבטיחות, אפילו מחוץ לאזור המוות, אבל זה היה עדיף על התרסקות הרכב כולו על הירח. קרנץ וצוותו ראו אז משהו מדהים על מסכיהם הטלמטריים. כשלרכב נותרו פחות מ* 30מטר לנחיתה, הוא החל להיזרק קדימה ולזנק מעל שטח הירח במהירות של 55 קמ"ש.

האם שני הטייסים הטובים ביותר של נאס"א איבדו שליטה על החללית?

עוד עשר שניות זחלו להן. סוף סוף שידר אלדרין: "אורות מגע. העבר מצב ל'אוטומטי'. כבה מנוע".

אלו היו המילים הראשונות שהשמיע אדם אי פעם מעולם אחר. לרע מזלו של אלדרין, זכה ארמסטרונג בקרדיט כששידר דקה מאוחר יותר מונחים שהיו נהירים יותר לציבור: "כאן בסיס_שלווה. הנשר נחת".

במרכז הבקרה פרצו קריאות השמחה, ותגובתו הרדיופונית של דיוק; "יש פה כמה בחורים שכמעט הכחילו", כמעט הלכה לאיבוד בצעקות השמחה והאושר.

בעיניו של קרנץ עמדו הדמעות, אך הוא הכריח עצמו לשמור על איפוק. עדיין היתה בפניהם עבודה רבה. כעת היו ארמסטרונג ואלדרין על הירח, ומשימתם הראשונה היתה להתכונן לעזוב בחופזה. "כולם להירגע" צעק קרנץ הוראות לפקחים הצעירים הרעשניים סביבו. עדיין לא ניתן היה להניח בביטחון שהאסטרונאוטים יכולים להישאר על הירח. מה אם רכב הנחיתה ניזוק בזמן הנחיתה? מה אם הקרקע על הירח טמנה הפתעות בלתי נעימות ורכבם השברירי היה שוקע לתוך קרקע רכה או מתהפך במדרון של איזה מכתש נסתר? מה אם אחת מארבע רגליו של רכב הנחיתה נחה על סלע והיתה מחליקה פתאום?

ארמסטרונג ואלדרין הכינו מייד את המתגים להתרוממות חירום. רכב החלל הקטן נח על הקרקע למשך שתי דקות שלמות כשקרנץ החליט בסופו של דבר, שלדעתו ה"נשר" באמת נחת. כאשר בסופו של דבר הרים את זרועו משולחן לוח הבקרה גילה, שהיא כמעט דבקה למקומה בשל הזיעה שנטפה ממנו.

ארמסטרונג נשמע כמעט מתנצל כשיצר קשר והסביר מה קרה ברגע האחרון של הנחיתה. "יוסטון, יתכן שזה נראה היה כמו שלב סופי ארוך במיוחד, אך מחשב ההכוונה הוביל אותנו היישר לתוך מכתש עם מספר גדול של סלעים ואבנים, ונדרש מאיתנו לטוס באופן ידני מעל לשדה סלעים כדי למצוא שטח מתקבל על הדעת לנחיתה".

לארמסטרונג נדרשו שניות נוספות יקרות_ערך לרחף מרחק כמה מטרים מעל פני השטח, כשהוא דוחק את הרכב קדימה כמה מאות מטרים על מנת למצוא מקום בטוח לנחיתה. האבק שהועף כלפי מעלה על ידי המנוע גרע באופן משמעותי מיכולתם של האסטרונאוטים לחשב את גובהם בשלבים הסופיים כמו גם את מהירותם מעל לשטח הירח. העובדה שהמחשב הגדוש מידי ניווט את רכב הנחיתה כ-5 קילומטרים הרחק מאתר הנחיתה המתוכנן לא הועילה גם היא. יוסטון לא ניזקקה להתנצלות של ארמסטרונג. "תהיו רגועים, יש פה המון פנים מחייכות בחדר הזה, ובעולם כולם" השיב דיוק.

"גם כאן למעלה יש שני פרצופים מחייכים", אמר אלדרין. "ועל תשכחו שיש אחד ביחידת הפיקוד", אמר קולינס, ביושבו לבד בספינת האם המשייטת במסלולה.

בזמן שארמסטרונג ואלדרין הכינו עצמם להלך על הירח, סטיב באלס ומספר עצום של מומחי מחשבים ניסו להבין מה הפעיל את התרעת ה- 1202 אף אחד לא רצה שמחשב ההכוונה יבהיל אותם שוב בדרך חזרה.

כפי שקורה לא פעם בפרוייקטים עתירי טכנולוגיה התברר, שהבעיה נבעה מטעות אנוש פשוטה. החלטה של הרגע האחרון התקבלה לפני שיגורה של אפולו ,11להפעיל שני רדארים לנחיתה. אחד מהם אמור היה לפקח על הגובה שנותר; השני ישידר בכיוון ההפוך ויעקב אחר רכב הפיקוד של אפולו למקרה, ששלב ההמראה של רכב הנחיתה צריך לפתע לחזור במהירות. במקור תוכנת המחשב להתמודד רק עם רדאר אחד בכל רגע נתון, אולם המומחים חשבו שיוכל להריץ את שניהם בזמן הנחיתה. כפי שהתברר, הם כמעט טעו. התרעת 1202היתה אזהרה שהמחשב קרוב לעומס יתר. קרוב, אבל לא.

כשהגיע הזמן לשלב ההמראה מן הירח, היה על המחשב לבצע רק משימה אחת: לאתר את יחידת הפיקוד. בשלב זה נעלמו התרעות המחשב. כשאלדרין וארמסטרונג שבו אל יחידת הפיקוד, גילה מייק קולינס עד כמה קרוב היה ארמסטרונג למצב בו אזל הדלק. "האם באמת נשאר לכם דלק מספיק רק ל-20 שניות?" שאל. "זה המון זמן", השיב ארמסטרונג.

ובאשר לסטיב באלס, הוא זכה לתעודת הצטיינות מנאס"א ומדליה מן הנשיא ניקסון על ש"הציל" את משימת האפולו 11. הוא תהה לעיתים קרובות מה הם היו עשויים לתת לו, לו טעה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. הבחירה בארמסטרונג כטייס אסטרונאוט הראשון שינחת על הירח נעשתה בדיוק בגלל המתואר בכתבה: היכולת שלו להחליט בזמן אמת את ההחלטה הנכונה והאמיצה על סמך תחושת בטן נכונה. דבר זה קרה לו בדיוק באחד מאימוני הריחוף ברכב הנחיתה מעל בסיס אדוארדס: גם שם נדלקו לו נורות אזהרה וארמסטרונג החליט לנחות ולא לנטוש {בעזרת מערכת מילוט ומצנח} ולהציל את כלי הטייס.
    כל הכבוד לבחירה הנכונה של האיש המתאים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן