שוק חשמלי במציאות מדומה

אפילו עינוי של דמות מחשב חסרת חיים מרגיז מתנדבים

חוקרים שיחזרו בעולם וירטואלי את אחד מהניסויים החברתיים הקיצוניים ביותר שבוצעו אי פעם בעולם האמיתי. מהתוצאות עולה שסביבות וירטואליות יכולות להוות אמצעי לחקור את טבע האדם באופן שעשוי להיות בלתי אפשרי בעולם האמיתי בגלל שיקולים אתייים.

מל סלייטר, שעובד במשותף באוניברסיטה הפוליטכנית הקאטאלנית בברצלונה, ספרד וביוניברסיטי קולג' בלונדון, בריטניה, ועמיתיו יצרו גרסה וירטואלית של ניסוי ידוע לשימצה בציות לסמכות.

 בניסוי המקורי, שנערך על ידי סטנלי מילגרם בשנות השישים, נאמר למתנדבים על ידי דמות סמכותית לתת שוקים חשמליים לאדם אחר כעונש על תשובות שגויות במבחן. האדם האחר לא באמת ספג את השוקים, אבל המתנדבים הוטעו לחשוב שכן על ידי צעקות כאב ומחאות. למרות המשוב הזה, חלק מהמתנדבים המשיכו לתת מה שאמורים היו להיות שוקים קטלניים.

 המתנדבים של סלייטר ביצעו ניסוי דומה, אבל בסביבה וירטואלית שבה הייתה אינטראקציה בינם לבין אשה וירטואלית. זה נוגד כמה מהמחאות האתיות שמנעו חזרה על הניסוי של מילגרם משום שהמתנדבים ידעו שהאינטראקציה תהיה עם אשה וירטואלית, ולכן, שלא כמו שפני הניסיונות של מילגרם, הם ידעו שאף אחד לא נפגע.
עוצמה הולכת וגוברת

מחצית מהמתנדבים יכלו לראות את האישה והמחצית השנייה לא, ותקשרו איתה רק באמצעות טקסט. לשתי הקבוצות נאמר לתת לה “שוקים חשמליים” שעוצמתם מתגברת כאשר התשובות שלה לשאלות של מבחן היו שגויות. האשה הגיבה לשוקים במחאות ובאי נוחות, ובבקשות להפסיק את המבחן ככל שהעוצמה גברה.

 הקבוצה שהאשה הווירטואלית הוסתרה ממנה נתנה שוקים עד העוצמה המירבית, כמו רבים בניסוי של מילגרם. אלה שיכלו לראות אותה נטו יותר להפסיק לפני שהגיעו לגבול הזה.

כמעט מחצית מאלה שיכלו לראות את האשה אמרו לאחר מכן שהם שקלו להפסיק את השתתפותם בניסוי, וכמה מהם אף עשו זאת. “כמובן שבאופן מודע כולם יודעים שכלום לא קורה”, אומר סלייטר, “אבל חלקים מסוימים של המערכת התפיסתית של האדם פשוט מתייחסת לזה כאל מציאות”.

ובמקום להתרגל לאדם הווירטואלי ולהפסיק לגלות אמפתיה, מתנדבים רבים נעשו יותר ויותר מודאגים ככל שהמחקר נמשך. מדדים של מתח נפשי, כגון קצב לב והזעה של כפות הידיים, התגברו. את המדדים האלה כמעט בלתי אפשרי לזייף, והם אישרו לסלייטר שהמתנדבים באמת חשים אי נוחות, ושהביצועים שלהם אינם כפי שחשבו שעורך הניסוי יצפה.
ניסוי וירטואלי

האותנטיות של ההתנסות יכולה לתת למדענים אמצעים חדשים לבחון את התיאוריות שלהם לגבי סיטואציות חברתיות קיצוניות. היא תוכל אולי לאפשר להם לבדוק שוב מחקרים ידועים לשימצה אחרים, כמו ניסוי הכלא של סטנפורד משנות השבעים, שבו סטודנטים שגילמו סוהרים נהפכו לאלימים כלפי אלה שגילמו אסירים, עם תוצאות מדאיגות.

 “הם פותחים שוב תיבת פנדורה – במובן הטוב”, אומר ג'רמי ביילינסון, שחוקר אינטראקציה בסביבות וירטואליות באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. “מה שהמחקר של סלייטר מראה זה שאם תיצור את המציאות הווירטואלית שלך מספיק טוב, תוכל לחזור ולשאול את כל השאלות האלה”.

סלייטר עצמו מקווה להשתמש בסביבות וירטואליות כדי לחקור מדוע קהלים של אנשים עומדים בצד ומסתכלים על פעולה אלימה מבלי להתערב – מה שמכונה אפקט המשקיף מהצד.

 אבל יש הטוענים שיש עדיין בעיות אתיות שצריך לחשוב עליהן, אפילו בעולם וירטואלי. וויליאם דאטון במכון האינטרנט באוניברסיטת אוקספורד, בריטניה, אומר שהחוקרים צריכים לחשוב על איך המשתתפים מגיבים. “אנשים עדיין יכולים להיות מושפעים מהעובדה שהם עשו דברים אלה – זאת סוגיה אתית גם בסביבה וירטואלית”.

סלייטר אינו מסכים. “האנשים יכלו בהחלט להפסיק בכל זמן שרצו. הם אמרו לעצמם 'אני ממשיך רק בגלל שאני יודע שזה לא אמיתי'. הסיבה שהמציאות הווירטואלית היא כל כך טובה כאן היא שמקבלים את התגובות האוטומטיות של הגוף כמו חרדה וכדומה, אבל עדיין קיים הריחוק הזה – זה לא אמיתי”.