פרדוקס החוכמה: איך הנפש מתחזקת ככל שהמוח מזדקן מאת אלחנן גולדברג, תרגום: ברוריה בן-ברוך, עריכה: עתליה זילבר, עורך מדעי: צבי עצמון, 286 עמודים
באדיבות אתר הספרים TEXT
הקשר בין זקנה לחוכמה ידוע זה כבר, והוא מקובל בכל התרבויות משחר ההיסטוריה. עכשיו בא הנוירופסיכולוג אלחנן גולדברג ומוצא לכך בסיס במוחנו ובדרך פעולתו. נקודת המוצא של גולדברג היא הפרדוקס: אם אכן החוכמה גדלה עם הגיל, איך מתיישב הדבר עם ההנחה המקובלת שהכוחות המנטאליים דווקא יורדים עם הגיל?
גולדברג תופס את החוכמה במונחים ביולוגיים ונוירולוגיים, אך תחילה הוא דן בה כתופעה פסיכולוגית וחברתית, ומתוך תיאור חייהם של מנהיגים ואמנים גדולים הוא מראה כיצד נפש חזקה עשויה להמשיך לפעול ואף לעשות חיל למרות שחיקה עצבית.
המנגנון העצבי העומד בבסיס החוכמה ומעניק יתרונות קוגניטיביים בתהליך ההזדקנות הוא, לפי גולדברג, המנגנון לזיהוי תבניות. החסכנות המנטאלית שמעניק המנגנון הזה, הוא טוען, מאפשרת לאדם למלא משימות מנטאליות מורכבות מתוך ניצול מינימלי של משאביו המנטאליים, והיא פועלת כמשקל-נגד לירידה במשאבים אלה עם ההזדקנות.
גולדברג מבסס את התיאוריה שלו על מחקרים ותגליות בתחומים המצויים בחזית חקר המוח, כגון תפקיד האונות הקדם-המצחיות (המוח הניהולי) ברכישת ידע ואחסונו, הפלסטיות של המוח ובעיקר שניוּת המוח, ההבדל בין שתי מחציותיו בכל הנוגע ללמידה, לרגשות ולקצב ההתנוונות. את כל אלה אורג גולדברג לכלל תיאוריה רחבה, מפעימה בהיקפה ובמורכבותה, המאירה באור חדש רבות מסוגיות היסוד של חקר המוח.
כתיבתו של אלחנן קלילה ואישית. הוא מספר לנו על מטופליו, על טיוליו בסנטרל פארק עם כלבו בריט ועל משבר גיל המעבר שלו. את הספר הוא מקדיש לבני דורו, דור הבייבי בום, המודאגים כמוהו מסימני ההזדקנות הניכרים בהם.
אלחנן גולדברג נולד בברית המועצות והיה תלמידו של הנוירופסיכולוג הרוסי הדגול אלכסנדר לוריא. בשנות ה-70 התיישב בניו יורק, ושם הוא עוסק במחקר, בהוראה אקדמית ובטיפול קליני.
6 תגובות
תאוריות במדעים השונים אכן מצריכות ניסויים, מעבדות וכפועל יוצא – השקעה ספית גבוהה מאוד, וככל שהטכנולוגיה יותר מתקמדת יש צורך בתקציבים גבוהים עוד יותר.
ניתן לראות את תורת היחסות של אינשטיין כמעט בודדה בעולם הפיסיקלי שבוצעה ע"י חשיבה טהורה וניסויים מחשבתיים וזכתה להכרה עצומה ברחבי העולם למרות שהייתה דאז "תאוריית היחסות" ורק לאחר מספר תחזיות שחזתה מראש והיו נכונות הוכרה תורת היחסות כתורה ולא כתאוריה.
אני משער שיש סיכוי אולי אפילו די גבוהה שתורת היחסות הכללית (היחסות הפרטית כנראה שהיתה מתגלה שנים מעטות לאחר איינשטיין מהסיבה שהיו כבר בכיוןן הנכון פחות או יותר) לא היתה מתגלה אולי אפילו עד היום, הרעיון הוא באמת כביר במופשטותו.
מעניין באמת גם מה בדיוק גורם למרחב להתנהג בצורה הזו כפי שאיינשטיין תיאר , התקדמות בכיוון גלי הכבידה תאיר אולי קצת על הנושא במידה והכיוונים שחוקרים בהם אכן נכונים.
אדם ואבנר.
על פי הידוע לי הטענה נכונה באופן כללי אם כי כפי שציין נמרוד היא מובהקת יותר במתמטיקה.
כמובן שיש גם חריגים.
את ההבדל בין המתמטיקה לבין המדעים ניתן להסביר בעובדה שהמתמטיקה היא כולה בראש ואין דבר שמאט את ההתקדמות בחקירתה פרט ליכולתו ולרצונו של האדם. קצב ההתקדמות במדעים האחרים מוכתב גם על ידי הניסוי וזה מצידו דורש מעבדות, תקציבים וביורוקרטיה. אפילו פיזיקאים תיאורטיים כמן אלה שעוסקים בתורת המיתרים (ושלמעשה עוסקים בעצם במתמטיקה) אינם יכולים להכריז על פריצת דרך כל עוד לא מצאו ניסוי שיבדוק את התיאוריה.
זה נכון שהרבה מדענים גילו תגליות גדולות בשנות העשרים לחייהם, דווקא בעניין זה יש ניגודיות מסויימת בין התחומים, במתמטיקה הרבה תגליות גדולות נעשו ע”י מתמטיקאים צעירים יחסית בעוד שתגליות בתחומים כמו הפיסיקה, כימיה, גנטיקה וכו’ התרחשו בגיל מעט יותר מבוגר.
למיכאל
מיתוס המדענים המגיעים לשיאם בגיל צעיר – מוכר. אני באופן אישי נוטה להתיחס אליו קצת בספקנות, האם הוא באמת נכון ? ומה יחשב כצעיר ? האם מדען בגיל 45-40 עדיין נחשב כצעיר ?
למיכאל
אני חושב שאתה צודק בנוגע למתמטיקאים
אבל האם זה נכון באופן כללי?
במהדורת אתמול (יום שני – 26 במאי 2008) של עתון הארץ הופיעה כתבה בשם "מעתה אל תאמר סנילי, אמור חכם" שדנה באותו נושא ומביאה גישה קצת אחרת. על פי כתבה זו – המוח המבוגר מתקשה יותר להתמקד בעיקר ומוסח יותר על ידי הפרטים ודבר זה מאיט את פעולתו, מחד, אך מגביר את עמקותה, מאידך.
רציתי לצרף כאן קישור אבל בעייה באתר "הארץ" מונעת ממני כרגע להגיע לכתבות יום אתמול אז נסו לחפש בעצמכם.
כל זה טוב ויפה, ובהתחשב בגילי האישי, אף מעודד, ובכל זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה שגדולי המדענים והמתמטיקאים הגיעו לפריצות הדרך שלהם דווקא בגיל צעיר.