ולא בא כבושם הזה …

פרק 11 בסדרה המתארת את כלכלת ארץ ישראל בתקופה הרומאית ובימי הביניים

רצפת הפסיפס מעין גדי המוצגת במוזיאון רוקפלר. איסור על התושבים לגלות לזרים את סוד הפקת שמן האפרסמון. מתוך ויקיפדיה
רצפת הפסיפס מעין גדי המוצגת במוזיאון רוקפלר. איסור על התושבים לגלות לזרים את סוד הפקת שמן האפרסמון. מתוך ויקיפדיה

הבשמים והתבלינים היו מצרך יקר מאד בעידן הקדום הן בשל נדירותם והן בשל דרכי הפקתם, שחלק גדול מהם היה טבוע וטווי במעטה של סודיות, סודיות מקצועית. בשמים נועדו לצרכי פולחן (מיני קטורת), לתרופות, להרחקת חרקים למיניהם ולניחוחות הגוף וזאת אף מן העידן המקראי כגון הפקת החומר הריחני מצמחי לבונה ומור ששימשו בוודאות למטרות פולחן (קטורת) ולבישום הגוף הנשי בפרט, ככתוב בשיר השירים א' 12: "צרור המור. דודי (היינו אהובי) לי בין שדי ילין" ובהמשך יוטעם : "אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי" (שם 13). ועוד נידרש למקום זה.

אפרסמון נותן המון …

אדגיש כבר עתה את הקשר, הרבה לפני אמירתו המפורסמת של קארל מרקס בספרו "ההון" (Der Kapitel) בין מהלכים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים ובכלל לבין הכלכלה, ולענייננו בין גידול בושם האפרסמון והפקתו לבין המדיניות הרומית האימפריאלית. יתירה מזו, ומדובר לעניות דעתי ברעיון שטרם הבעתי אותו או כתבתי אודותיו עד כה: יכול להיות, לאור נתונים שונים שיתבררו ויתבהרו/יתבארו בהמשך, שסיום המרד הגדול, זה המעורר שאלות נוקבות ותמיהות כרוך בענייננו. יצויין כי עולה השאלה המטרידה חוקרים רבים ואני בינותם, מדוע נערך המצור הרומי סביב מצדה, לאחר דיכוי כמעט סופי של המרד, כשבנידון הושמעו טענות וטיעונים שונים ובכללם גם שלי. שמא-אולי, ולא בדוחק, כרוך היה הדבר ברצון העז, בשאיפה העמוקה, של ההנהגה הרומית בכלל ובפרט תשוקתו הרבה של לוקיוס פלאוויוס סילווה, מעמדת הפיקוד על הלגיון העשירי, הלגיון שניהל מערכת מצור רצינית סביב מצדה, מעוזם של המורדים, פשוט להשתלט על אזור גידול הצמחים והפקת הבושם מהם, וזאת בבחינת פרפרזה ("הזויה"?) על המשפט הקלאסי השייקספיריאני: A kingdom for a horse. מוזר, אך אינני רחוק כלל ממהלכים צבאיים רומיים הרבה יותר רציניים ממצור מצדה, שבבסיסם עמדה כוונת ההתעשרות כמו חורבנה של קרתגו בסיום המלחמה הפונית השלישית עם הרומאים, כשעמדת הסנאט, ובראשו קאטו הזקן ועימו סנטורים רבים, מדושני עונג של נכסים כלכליים, היתה כלכלית-חמסנית לחלוטין.

נכון שכל נושא גידול האפרסמון והפקת הבושם הנדיר והיקר ממנו ומצמחיו ועלוותו, היתה עוד הרבה קודם לכן בשליטתם הישירה של הרומאים, מה שנקרא בשם praedium caesaris היינו אחוזה פרטית של בית הקיסרות, אלא שעם הזמן ובעיקר במהלך המרד השתלטו המורדים על אזורי הפקת הבושם הנידון, מה שבית הקיסר בוודאי חרד מכך ועל כן הורה, אולי, להשיב חזרה "עטרת ליושנה" ולהחזיר לרומאים את השליטה הכלכלית החשובה והרווחית כל כך. האם זו היתה הוראה מפורשת של בית הקיסרות או של נציב יהודה בתקופת המרד – סקסטוס לוקיליוס באסוס, להורות כך על סילווה מפקד הלגיון ומנהל המצור הרומי על מצדה. או שמא היתה זו תוכניתו המעין אישית של סילווה להשתלט על אזורי גידול האפרסמון והפקת הבושם הנידון, בשם ניהול המצור, אין לדעת. בכל מקרה התמנותו של סילווה לנציב יהודה עד שנת 75/6 לספ', תאמה בהחלט, כך לעניות דעתי (אולי המעט פנטזיונרית), את הנחתי דלעיל.

המדרשים המתוארכים לתקופה מאוחרת יותר, אי-שם במאות הרביעית והחמישית לספ', מציינים כי ארץ ישראל התברכה בבשמים ובתבלינים רבים שידעו דאז הד אוניברסלי כמחמאת רבי יהודה למשל לגבי תבלין הקינמון מה שמתאשר בספרות ההלניסטית והרומית, ומה שמסביר כפי שכבר הראינו במקומות אחרים, כיצד הפעילו הרומאים את שיטת המונופוליזציה לגבי הפקת בשמים ותבלינים וכן את הפצתם-שינועם ברחבי האימפריה.

מן הבשמים הנדירים והיקרים בלט במיוחד בושם האפרסמון שקנה לו מוניטין רחב היקף. בושם זה הופק באזור עין גדי ויריחו בשל תנאי הטבע והאקלים הסביבתי בכלל. על כך מעיד בהרחבה הסופר הרומי פליניוס והיווני-רומי סטראבון ואף גיאורגיוס קיפריוס.

שטח גידול צמח האפרסמון, שלמרות המאמצים הבוטניים מאז ועד היום ואף נוכח ניסיונו של פליניוס לצייר את צורתו, נותר זיהויו של הצמח בחזקת תעלומה. ממדי השטח על פי עדות יוסף בן מתתיהו היו גדולים: "70 ריס על 70 ריס", כלומר 1400 מטר על 400 מטר, כשהעצים/הצמחים גודלו בצפיפות רבה.

יוסף בן מתתיהו מציין כי "האדמה באזור יריחו היא הדשנה ביותר בכל ארץ יהודה ומצמיחה עצי תמר ואפרסמון לרוב" (מלחמות א' 138) וממשיך שם ומציין כי "שיח האפרסמון אשר עסיסו יקר מכל שאר הפירות הגדלים במקום וכופר ו(בושם)המור" (שם ד' 469) וכי "בגזע עץ האפרסמון חורצים (האומנים) חריצים באבן חדה (בשבר אבן או בחרס כעדות תיאופרסטוס) ואוגרים את השרף הנוטף מן החריצים" (שם א' 138).

מקורות חז"ל מאששים את עבודת האריסות היהודית סימבולית בדרכם המדרשית בנוסח זה: "ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן שר טבחים (בכיבוש יהודה על ידי הבבלים ותחילת גלות בבל האשורית) לכורמים וליוגבים (מתוך ירמיהו נב 16). 'לכורמים' תני (שנה, דרש) רב יוסף: אלה מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמת(א)ה", הממוקמת בעבר הירדן ממש מול יריחו (תלמוד בבלי שבת, כו עמ' א). הפרשנות בזיקה לניהול הכלכלי הרומי ברורה מאליה, שהרי עד התקופה הבבלית כלל לא הפיקו את בושם האפרסמון.

ברייתא בתלמוד הבבלי (ברכות מג עמ' א) מדגישה כי "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר". מקור זה, אחד הנדירים בספרות חז"ל, המציין ב"הקשר האפרסמוני" את הקשר הכלכלי בין בית הנשיאות של רבי יהודה הנשיא לבין אחד הקיסרים של שלהי המאה השניה לספ' או בראשית המאה השלישית, כשכבר ציינו לא פעם אחת בפרקים הקודמים על קשרים פוליטיים/כלכליים/חברתיים/תרבותיים בין בית הנשיאות לבין הקיסר הרומי אנטונינוס הסוורי. ובזיקה הניהולית בין הקיסרות הרומית שבוודאי היתה מעוניינת לפתח את נושא בושם האפרסמון לבין בית רבי. המקור הנ"ל טורח לציין את נקודת הזמן ההיסטורית, מה שלא תמיד בולטת בספרות חז"ל, היינו – מימי רבי יהודה הנשיא חל שינוי הפקתי ואולי גם שיווקי בהתהליך ייצור בושם האפרסמון המשודרג, שאולי אף עלה על מרכזי ההפקות הרומיות באזור.

זה לא החל מתקופת רבי יהודה הנשיא אלא הרבה לפניו. לא בכדי, בשל נדירותו, יוקרתו, ערכו (כשעל פי אומדן רומי היה ערך מחצית הליטר האפרסמוני-בשמי בין 300 ל1000 דינר כשאלו סכומים אסטרונומיים ממש) ודרך הפקתו החשאית (נראה אחר-כך), נאבקו על השליטה על אזור גידולו גורמים פוליטיים כבדי משקל, ולהוכחה הועבר השטח הנידון לרשותה של המלכה המצרית קליאופטרה ביוזמתו של מרקוס אנטוניוס הרומי כאות לאהבתו/תאוותו כלפיה, היישר מנכסיו של המלך הורדוס ומשם לחזקת הקיסרות הרומית בבחינת private res caesaris.
פליניוס הזקן מספר כי בתקופת המרד הגדול בסמוך לשנת 70 לספ' בקשו היהודים לכלות את זעמם בשיחי פרי האפרסמון אשר באזור הדרומי, מה שהביא לעימותים צבאיים קשים בין היהודים ובכללם המורדים בכלל לבין הגדודים הרומיים (כנראה מהלגיון העשירי הפרטנסי), שמנעו את השמדתם של הצמחים הכה יקרים. זאת ועוד, מספר פליניוס הזקן, כי בתהלוכת הניצחון הרומי על המורדים (קרי ה"טריומפוס") בניהול ווספסיאנוס וטיטוס ברומא הוצגו אחר כבוד צמחי האפרסמון ופירותיו נוכח ההמונים המריעים.
והיכן האפקט הכלכלי המסתתר אולי בנידון, ממשיך פליניוס ומדווח, כי בחלוף 5 שנים מאז דיכוי המרד ביהודה ובגליל (עד שנת 78 לספ' לערך), הכניסה הפקת האפרסמון ביהודה לאוצר הרומי כ800,000 ססטרקים, שאף כאן מדובר בסכומים אסטרונומיים.

זה כאמור קדם זמן רב לפני רבי יהודה הנשיא, אלא ששידרוגו של הבושם ושיווקו החל וקיבל תנופה רבתי החל מימי רבי יהודה הנשיא. ובהקשר זה ראוי להביא את דברי אותו רבי יהודה בתלמוד הבבלי (שבת סג עמ' א) על מדיניות הקיסרות הרומית על מנת שמחיר הבושם יגדל פי כמה מונים וזאת בדרך מלאכותית של הקטנת שטח הגידול ובלשונו – "דצימצמאי מלכתא", מה שמתאשר בעדות מדרשית מעניינת.

המעורבות הרומית בארגון ההפקה והשיווק של בושם האפרסמון מוצאת את ביטויה הלשוני, בבחינת נומנקלאטורה של מינוחים המשוקעים בספרות חז"ל כגון "בלסם" על פי רבי יהושע דסכנין, "אפובלסמון", "בלסמון", "אפלסמון" ועוד. בספרות הארכיאולוגית הארצישראלית נמצא כי שרדו קנקנים רוויי הבושם ועליהם הכתובת "בלסנה" או "בלזמה", קרי אפרסמון מן הלשון היוונית. הנשיא רשב"ג התייחס לסממני הקטורת המופיעים במקרא בהקשר למקדש וציין כי "הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף". "קטף" הינו שם עברי מקראי לעץ האפרסמון. וזאת לדעת כי הגיאוגרף סטראבון העיד כי האפרסמון גדל והופק באזור הבקעה בשני גנים: "גן הבלסם וגן המלך", אולי כדי להעיד על שני סוגים, שני מינים.

מקורות חז"ל מעידים על תכונותיו של בושם האפרסמון ובמקביל אליהם כמו מחזקים את טענותיהם הסופרים היוונים והרומיים. מכאן למדים, וכנראה לא בהפרזה, עד כמה ריחו של הבושם המופק היה חזק, מפעפע כארס הנחש ועלול לחולל ריאקציות מסוכנות למתבשם בכמות מוגזמת. באחד המדרשים מסופר על המרחק הרב בין ירושלים ליריחו, כעשר פרסאות, ועם זאת היו העזים ביריחו מרבות להתעטש מריח הקטורת הבלסמית שהוצתה במקדש. במקום אחר מסופר כיצד נהגו עלמות החן להניח במרווח בין העקב למדרך הנעל/הסנדל, ובשעה שצד מבטן עלם חמודות היו מבצעות דריכה חזקה באזור העקב, מעלות ענן מבושם ומחכות לזיווג הרומנטי.

היו שנהגו למהול את בושם האפרסמון עם מיצי שמנים אחרים ואף עם סממנים שונים כגון ענפי העץ הריחניים וזאת אולי ממניעים כלכליים רווחיים או להוסיף לבושם נופך אישי מיוחד ושמא אף מקצועי בבחינת סיכת גוף נעימה יותר. במדרש תנחומא נזכר הביטוי "חבית של אפרסמון", וכנראה מדובר על בושם מהול או כזה שנמכר בפכיות קטנות.
ראוי להדגיש כי רבי יהודה הנשיא היה קונדוקטור (חוכר על) נכבד במסגרת נכסי הקיסרות הרומית. והוא קיבל בחכירה לפחות חלק מן הרכוש הקיסרי הרומי בארץ ישראל, ומתוך כך חוייב לספק את תוצרת הבשמים, ובמיוחד האפרסמון) לבית הקיסרות הרומית.

בשל מחירו הגבוה נזקקו הרומאים להבטיח ולאבטח את ייצורו של הבושם הנידון, את איחסונו/אגירתו וכמובן את שיווקו. לכן, כך לדעתי, יש לתלות את עדותו של ההיסטוריון אוסביוס על אודות בלע הלוא היא צוער במקורותינו אשר בקרבתה צומח האפרסמון ושם יש עדויות על הימצאותו/נוכחותו של משמר צבאי רומי, ואולי גם במגדל סנאה שם הופק הבושם. את כל זאת נתלה בחשיבותו של האפרסמון והפקתו הבושמית. ואולי גם כגורם נוסף למתיחת קו ההגנה המבוצר הרומי שנמתח בין דרום ים המלח לביןאזור עזה/רפיח ושמו הלימס הפלאיסטיני (limes palaestinae).

נסיים סעיף זה בציון שתי עדויות מעניינות. האחת כרוכה בייצור הבושם והשניה בזיקה עקיפה לכך.

ובכן, בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו באזור עין גדי התגלתה כתובת מאלפת על רצפת פסיפס בבית הכנסת היהודי שבעין גדי והיא מתוארכת למאה הששית לספ'. הכתובת שמקומה בבית הכנסת כחלק אינטגראלי ממנו ומתוך כך מקבלת חשיבות רבה ומקודשת. הכתובת מבליטה קללה נמרצת כנגד מי שיגנוב חפצים כלשהם מחבריו ושימסור/ידליף את "רזא דקרתא" (סוד העיר) לגויים. ומהו סוד העיר? דומה שמדובר בחשש שסוד הפקת האפרסמון יודלף החוצה ויפגע בכלכלת תושבי המקום. מדובר כך דומה באגודה מקצועית, קולגיה פרופסיונאליס, תחת השלטון הזר, בזמנו הקודם, הרומי, כנראה על בסיס משפחתי קהילתי כמקובל, והמקודש בעצם מקום הנחת הפסיפס הנידון. חומרת עניין גניבת החפצים/המכשירים/הכלים כרוכה אף היא במונופוליזציה הרומית שדאגה לכל הציוד המקצועי של העובדים, וגניבת כלי כזה או אחר משול היה לפגיעה בשלטון הרומי ועל כך חומרת הקללה הרובצת על העבריין הפוטנציאלי.

החשש בכלל להעברת סודות מקצוע ובמיוחד בקרב אגודות מקצועיות מודגש בסיפור קצר המשוקע בתלמוד הירושלמי (עבודה זרה, פרק ב' עמ' א) על אגודת הזגגים שלא הדליפה סודותיה לזרים ולא נגרם לה כל רע ומנגד נענשה קשות אגודת טווי הצעיפים שהסגירה סודותיה עד כדי העלמותה.

בתקופת המרד הגדול, סמוך לשנת 70/71 לספ', נהג גדוד סיקריי שהתבצר במצדה והפך ל"גובה מסים מאפיונרי", לפשוט על המרכז היהודי בעין גדי ולהתעלל בו, אולי על רקע סרובם של היהודים לשלם "דמי חסות". הללו, ביריוני אלעזר בן יאיר, פשטו יום אחד בפסח על תושבי עין גדי ושחטו שם לא פחות משבע מאות איש, אשה וטף ועל כך נמצאו עדויות זוועה של גולגלות מנופצות במקום והמתוארכות לאותה תקופה.

ההקשר בין תעשיית/הפקת בושם האפרסמון לבין הפעילות הביריונית של הגדוד הנ"ל בידיעתו ובאחריותו של מפקד מצדה, אלעזר בן יאיר, כשברקע מהבהבת ההתעשרות של קהילת עין גדי הינו די ברור והגיוני. אלא שיש לתור אחר משהו יותר מוצק. ובכן בעינות צוקים שליד קומראן נחשפו, לא פחות ולא יותר, שני מתקנים להפקת הבושם: בריכת השריה גדולה ובור איסוף להנחת גזם עץ האפרסמון שהכיל ענפים, עלים, קליפה וזרעים. הגזם רוסק על ידי שימוש באבני שחיקה וגריסה גדולות.
התמצית הנוזלית המזוקקת זרמה דרך תעלה חצובה לבור איסוף כשהיא נאגרת בקנקני חרס ומשם מועברת למתקן בישול מיוחד.
במצדה עצמה נחשפו אוסטרקונים (שברי חרס) שעליהם כתובת בשם "קטפי". אולי בכתיב חסר שם "נמלאו" נקבל "קוטפי", או בפשטות "קטפי" הכרוך היטב בבושם האפרסמון וזיהויו הלשוני.
באחד ממחנות המצור הרומי סביב מצדה היינו הלגיון העשירי "הברזלי" נמצאו שתי פיסות פפירוס, שכנראה נלקחו מהאזור או בשעת הטיפוס לפסגת מצדה. על הפפירוס התנוססה הכתובת "בלסם (אפרסמון) מעץ" לשימוש קטורת ורפואה.

כל פרשת הפקת האפרסמון, הבושם היקר מאד, לפחות במקרה זה, עשויה אולי להיות קשורה בזיקה למצור הרומי על מצדה לאחר כיסוי השליטה על אזור יריחו והסביבה, כשכוונתו של סילווה מפקד הלגיון הרומי, אולי הסמויה, אולי המשנית, היתה להשתלט על כל נושא גידול העץ, פיתוח פירותיו והפקת בושמו המיוחד. שהרי לפחות מכאן ואילך היו עובדיה אריסים או חוכרים מטעם הקיסרות הרומית. ובל נשכח שמלאחר המרד הגדול מתחיל פרוייקט הבניה הגדול הרומי של מערך ביצורים מדרום ים המלח ועד רצועת רפיח/עזה כשהמזרחי מתוך קו הביצורים חלש על יריחו ועל אזור עין גדי.
כמו כן לא בכדי הוצג צמח האפרסמון בטריומפוס הרומי הגדול שנערך בעיר רומא לאחר דיכוי המרד היהודי ומיד אחר כך וזאת כדי להציג ולהדגיש את חשיבותו הכלכלית ואת יכולתה של רומא להשתלט על מרכזי הפקת הבושם שלו.

שרף

בושם אחר שהופק מפרי התמר נקרא שרף, שאף הוא היה יקר, עם זאת משני כמובן לבושם האפרסמון. בושם זה הופק מעץ התמר ומפירותיו. גם כאן, בשל תנאי מזג האויר וטיב האדמה, התפרסמה יריחו, שהיתה כידוע אחוזה קיסרית רומית, בגידול תמרים למאכל, למרקחים, להפקת מעין סילאן ולבישום. לעניינה נדרש הנשיא רבן שמעון בן גמליאל בציינו כי "אין מביאין תמרים אלא מיריחו" (תלמוד ירושלמי ביכורים, פרק א' סג עמ' ד). פסיקה זו מעידה על כפיפותו של נשיא ארץ ישראל לרומאים, המשבח דווקא את תמרי יריחו, וכמו מאלץ את הציבור לרכוש את פירות התמר דווקא מהאחוזות הקיסריות הרומיות שביריחו, בבחינת מונופולין ייצורי-שיווקי באזור.
באזור זה גדל בין השאר "דקל ניקולאוס", הנזכר בפירוש ב"תיאור כל העולם", והוא על שם ניקולאוס הדמשקאי. לגביו מורה התנא רבי מאיר שחל איסור למכירתו לגויים (משנת עבודה זרה א' 5), אף מן הטעמים דלעיל. ובעדות אחרת נמצא כי "רבי מאיר אומר: אף דקל טב וחצד ונקליבס (הוא "דקל ניקולאוס") אסור למכור לגויים . רבי חמא בר עוקבא אמר: קוריוטה (הללו תמרים הדומים לאגוזים ונקראים בפי הסופר הרומי פליניוס caryotis). רבי (א)לעזר בי רבי יוסי אומר: מין הוא ושמו חצדא …" (תלמוד ירושלמי עבודה זרה פרק א' לט עמ' ד'). יתכן שהכוונה כאן היא איסור מכירת הפרי לגויים (ליוונים), בשל היותו גדל תחת פיקוח הקיסרות הרומית. עם זאת, עשוי דווקא איסורו של רבי מאיר להעיד על היתר מכירתו לנכרים באותה עת על יסוד הכלל ההיסטוריוסופי שמכלל לאו למדים על הן.
ואולי עשוי המדרש הבא המצוטט בשם רבי שמעון בר יוחאי לתאר את התמונה שהצטיירה למעלה כדלקמן: "אנטי-קיסר מלך בבבל (הכוונה לקיסר הרומי מרקוס אורליוס ששלט יחד עם לוקיוס וארוס), יושב ביריחו, ושולח לבבל תמרים" (בראשית רבה ה' ד). אם הכוונה כאן לקיסר רומאי, או-אז עולה חשיבותם של פירות ארץ ישראל המשווקים לבבל, שהיתה למעשה משופעת בתמרים, ודי אם נזכיר את תדמור, הלא היא פלמירה ביוונית (אואזיס של דקלים ותמרים) על גבול סוריה ובבל. ואולי הכוונה לזיהוי בבל כרומא, ומתוך כך נמצא חיזוק למדרש המרמז על שינוע התוצרת לקיסרות, ולתלמוד הירושלמי המעיד על הימצאות התמרים ברומא. וכן, משמעות מיוחדת נעוצה בדברי רבי חנינא בר סיסיי המספר על "הוון אילין דנשייא משלחין ליה נקלווסין" (תלמוד ירושלמי ברכות פרק ו' י' עמ' ג) (כלומר (מעשה ב) סוכני/אנשי הנשיא הארצישראלי המשגרים "נקלווסין". "נקלווסין" הינו ביטוי משובש (כנהוג באותם ימים) לדקל/תמר של ניקולאוס איש דמשק, כפי שהוזכר בסעיף הקודם.
תמרים גדלו גם בעיר צוער (עיר התמרים), כפי שמעיד רבי אליעזר בן יעקב: "אוכלין בתמרים עד שיכלה אחרון שבצוער" (תוספתא שביעית ז' 15). כלומר תמריה של צוער היו כה משובחים ועמידים עד כי סמנו קו כרונולוגי לגידול תמרים בכלל בהקשר להלכות שביעית. מקומות נוספים שהשתבחו בגידול התמרים היו בזיקה לאחוזות הקיסריות כגון אבל, חמתן, בית רימה, פצאליס ובית שאן.

מור ולבונה

הללו כבשמים וסממנים נזכרים במקרא למשל בשיר השירים. הלבונה היתה מיוצרת על ידי ייבוש טבעי של נוזל השרף של עצי הלבונה. זו שמשה כקטורת וכתרופה. את הלבונה גדלו בעמק הירדן ובאזור ים המלח. מסופר שהקיסר הרומי ניירון שרף באש את כל המלאי של הלבונה בטקס ההלוויה של אשתו פופאיה ועקילס, הלא הוא אונקלוס הגר, שרף כמויות אדירות של שמן משובח בשעה שרבי יהודה הנשיא נפטר.
בושם המור הופק משרף עץ המור שנמנה עם אחד מסממני הקטורת. בתלמוד הוא נקרא בשם "ראש כל בשמים".
העדויות בספרות חז"ל על אודות שני הבשמים הנ"ל מרמזות על סיפוק הבשמים הללו הן לקיסרות הרומית והן לסוחרי ערי פוליס הלניסטיות בארץ ישראל. גידולם והפקתם הוגבר כתוצאה מהגברת היישובים העירוניים-ההלנסטיים בארץ ישראל. ברוח זו מעיד המקור הבא: "מכולן היה מוכר להן (לנכרים) חבילה (מידת נפח ומשקל של בשמים). וכמה היא חבילה? (שואלת התוספתא) רבי יהודה בן פתירה אומר: בלבונה אין פחות משלושת מינין מוכר לתגר …" (תוספתא עבודה זרה א' 21).

גם טבריה וציפורי וכן בית שערים התפרסמו בהפקת בשמים, ולאור שורת הנימוקים והטיעונים הנ"ל, כגון מדיניות עידוד כוחות הייצור, יש לייחס חשיבות מרובה לתנופה הכלכלית שהוענקה בתקופה הנידונה לגידול ולטיפוח צמחי בשמים בקנה מידה ניכר.

תבלינים

פרט לבשמים התברכה ארץ ישראל הקדומה בתבלינים, כפי שמוסרת לנו התוספתא (עבודה זרה ד' 1): "אין אוצרין בארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש, כגון יינות, שמנים וסלתות (ו)פירות. אבל דברים שאין בהן חיי נפש, כגון כמון ותבלין, הרי זה מותר, ועוצרין שלוש שנים ערב שביעית …". מעבר לעובדת התערבות חכמי הסנהדרין בנושאים כלכליים כאלה, לטוב או לרע, מעניינת ההבחנה בין שמנים למשל לבין תבלינים בהקשר המסחרי היצואני, ובעיקר בזיקה לערכיות הנוגעת לשני סוגי הפיריון הארצישראלי. ולא זו אלא אף זו, שמכלל לאו למדים על הן.
תחום הפקת התבלינים, ממש כמו הבשמים, נגע לעניין הכלכלי מזה והרפואי, בריאותי מזה, ולכן חשוב היה לרומאים לעודד את ייצורו ולפקח עד כמה שניתן עליו. מרכז התבלינים והבשמים בכלל היה במזרח הרחוק ורומא רכשה את מוצריו תמורת כסף וזהב כל זאת כשהרזרבואר המתכתי של האימפריה הרומית היה בכי רע אל תוך המאה השלישית לספ', וזאת בשל מלחמות בית וחוץ וייצוא מטבעות כסף כתוצאה מהמסחר הבינלאומי, מההוצאות המרובות של הקיסרים וחצרותיהם. ולכן היה פיתוח ענף התבלינים והבשמים בפרובינקיות הרומית, כמו למשל בזו הסורית ובכללה היהודאית, חשוב מאין כמותו למרכז האימפריה.

לסיום נאמר, כי בשל היווצרות קהל צרכנים נכבד לתוצרת הבושם והתבלין כגון חצר הקיסרות, זכו ענפים אלה לפריחה משמעותית, גם בשל המעורבות הכמעט ישירה של מרכזי השלטון הרומי בהפקתם. עידני האורבניזציה תרמו אף הם להפקת הבשמים והתבלינים. צרכנים חשובים היו מרכזי הפולחן, המרחצאות, הגימנסיונים ועוד. צרכן משמעותי בארץ ישראל היה בית הנשיאות המתעשר, צרכי המקדש ותושבי הערים השונות בעיקר במישור החוף. הסימביוטיקה הכלכלית בין אפיקי הייצור השונים כגון בשמים ותבלינים מזה והפקת הקראמיקה וכלי הזכוכית מזה בבחינת הא בהא תליא, תרמה היטב להתפתחות הענפים השונים הנזכרים פה. וחכמי הסנהדרין בדונם בסוגיות הכרוכות באותם מוצרים רק תרמה אף היא להתפתחותם. שיפור כלי החרס והזכוכית הביאו לתנאי איחסון נאותים ולשימורם וייצואם מחוץ לגבולות הפרובינקיה.

ושוב נזכיר את אשר הבעתי כהשערה בראשית המאמר הנידון: ניתן להניח כי אחד ממניעי המצור הרומי על מצדה, אם לא הבכיר שבהם, היה השאיפה הכמוסה של מפקד הליגיון העשירי ולימים נציבה של יהודה המובסת, להשתלט תוך כדי המהלך הצבאי על מרכזי הפקת האפרסון בארץ ישראל הקדומה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

5 תגובות

  1. ירון שלום חכה חכה עוד נכונו לא מעט פרקים בהמשך כגון מרעה ורעיה, אריגה , מסים, טכנולוגיות, עבודות עץ ועוד

  2. נאה המאמר. אלו הימים של עריכת התלמוד הירושלמי שנת 150. חתימתו היא במאה השלישית. אם אין קמח אין תורה. צריך להתפרנס כדי לייצר ספרות חול וקודש. ואפרסמון וכלי זכוכית הן דרכים להתפרנס.
    הגליית כמיליון וחצי יהודים מארץ ישראל והריגת כחצי מיליון והכרתת כ-40000 עיירות כדברי התלמוד, הרסה אם כי בתהליך איטי מאד, שנמשך 300-400 שנה, את רציפות היישוב היהודי המסיבי בארץ ישראל.
    אמנם לאחר החורבן הייתה רבנות מפוארת בארץ ישראל – לכן אמרתי בתהליך איטי. לא הייתה ריבונות וריבונות דואגת לאינטרסים של היהודים לפני אינטרסים של שאר העולם.

    (כנראה שרבים מיהדות אשכנז המקוריים, גם הם הוכרתו, או המירו את דתם, עד שבמאה ה-10 יש לנו
    שוב עדות על יהדות זו. במאה הרביעית האימפריה הרומאית קרסה, הנצרות הייתה קנאית והפכה לדת שלטת והברברים יישבו את אירופה. לאחר מכן היגרו יהודים ספרדים לפני גירוש ספרד, או בגירוש, לארצות אשכנז וחלקם החלו לקרוא לעצמם אשכנזים.
    ייתכן שהמדינה הריבונית של הכוזרים היא שהצילה את יהדות אשכנז. אינני יודע אם זו אמת, אך אם כן אין בזה
    כל פסול: זו יהדות מפוארת. גם יהדות ספרד עברה שמד רוחני או פיזי. מוערך שעשרות אחוזים מהפורטוגלים הם צאצאי האנוסים וזה לא חדש. חורבן שומרון גם הוא הביא להמרת דת של יהודים – עשרת השבטים, וייתכן שחלק מן הפלשתינאים הם יהודים שהתאסלמו, וחלק ערב רב שהגיע לכאן מארצות ערב. )

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן