הכהונה כפי שלא הכרתם – חלק ג': התקופה ההלניסטית

ההסדרים שהעלו את הכהונה למעמד העליון ביהודה בתקופה הפרסית החזיקו מעמד כל עוד תפקדה הכהונה לשביעות רצונה הפוליטית והכלכלית של השליטה החדשה

חלק א' – הכהונה ביהודה בסוף בית ראשון ובתחילת בית שני

חלק ב' – מעמד הכהונה בתקופה הפרסית

דגם בית המקדש השני מהולילנד - כיום במוזיאון ישראל
דגם בית המקדש השני מהולילנד - כיום במוזיאון ישראל

הרשימה הקודמת מפרי עטי "נתקעה" בסרגל הכרונולוגי בין סיום העידן הפרסי לראשיתו של השלטון ההלניסטי ביהודה ועמדה בסימן השתעבדותה האירגונית והמעמדית בכלל של הכהונה למוסד המלוכה (ימי הבית הראשון) ופריצתה אל החלל המשודרג של ימי הבית השני כתוצאה משילוב בין מדיניות פרסית לבין יוזמה כוהנית בהובלת עזרא הסופר. השלטון ההלניסטי נכון היה לקבל את תמונת המצב הזה כל עוד תפקדה הכהונה לשביעות רצונה הפוליטית הכלכלית של השליטה החדשה.

ברשימה הנידונה, מראשית השלטון ההלניסטי (312 לפנה"ס) ועד ערב פרוץ מרד המקבים (תחילת מאה שניה לפנה"ס) עוברת הכהונה שלב כמעט טבעי והגיוני של הון-שלטון, והיא מתחילה להשתלב בהדרגה בכל התהליך המורכב של ההלניזציה (ההתיוונות) כמו היתה מלוכה לכל דבר ועניין, כששני הקווים הללו משלימים זה את זה.

הכל החל במסעות המלחמה המסחררים שניהל אלכסנדרוס, בנו של פיליפוס השני מלך מקדוניה, מול האימפריה הפרסית. תוך פרק זמן קצר יחסית קרסה האימפריה הפרסית נוכח כוחותיו הדורסניים של אלכסנדרוס והוא היה ליורשה של הממלכה הגדולה בתבל דאז, כזו שהשתרעה מני הודו במזרח ועד מצרים מזה והלאס מזה שבמערב. אלכסנדרוס  פיתח תיאוריה אויקומנית של שליטה על בסיס הסינקרטיזם – ההכלאה בין תרבות יוון לבין זו ה"ברברית" (כך בלשון ההלנית), ועל כן נוח היה לו לאשר את פירמידת השליטה הכוהנית ששררה ביהודה. כך, מטעמים פרגמטיים מזה ומהבעת תמיכה ונאמנות מזה, המשיכו את הקו השלטוני גם יורשי אלכסנדרוס, ובמיוחד שליטי מצרים (בית פטולמאיוס=תלמי) וסוריה (בית סלאוקוס).

תקופת המעבר בין השלטון הפרסי להלניסטי מתואר בחיבורו של הקטאיוס איש אבדירה. את חיבורו פרסם הקטאיוס בשנת 300 לפנה"ס, (ומצוטט אצל נגד אפיון של יוסף בן מתתיהו) והוא מדווח כי בשנת 312 לפנה"ס התחולל קרב עזה המפורסם, שבמהלכו היכה תלמי הראשון בן לאגוס את דמטריוס הסלאוקי, ומני אז ניתנה חילת סוריה, ובכללה יהודה, תחת השלטון התלמי. כתוצאה ממהפך זה ומטוב לבו ומעלותיו של המלך התלמי הצטרפו אליו רבים וטובים מבני המקום וירדו עמו למצרים. ביניהם, מדווח הקטאיוס, היה אדם אינטלקטואלי בשם חזקיהו, הכהן הגדול, והוא בן 66 שנה. הלה התאפיין בכישרון דיבור וביכולות רטוריות, עסקיות ואירגוניות. הקטאיוס הוסיף כי 1500 כהנים במניין מקבלים הכנסות (מתנות כהונה מהעם) ומנהלים את ענייני הציבור.

מדובר במקור ראשון שאינו יהודי המתייחס לכהונה הגדולה, למעמדה, לכישורי העומד בראשה ולכוהנים המנהלים את עסקי הציבור. המקור ניתן להצלבה עם התמונה העולה מהמסופר אצל עזרא ונחמיה, וחשיבותו היא בכך, שאין הקטאיוס מתאר שלטון מלוכני או אריסטוקראטי אחר ביהודה.

בקטע אחר מספר הקטאיוס כי לאחר שחזקיהו בא בדברים עם המלך התלמי כינס אחדים מידידיו וקרא בפניהם מגילה המגוללת את פרשת התיישבותם במצרים ואת חוקתם בכלל.

התיישבותו של חזקיהו ואנשיו ראויה להתפרש כהקמת מושבה צבאית (קאטויקיה), ונראה כי מערכת זכויותיה הוגדרה באמצעות "פוליטיאה כתובה", כשזו הכילה את תנאי החוזה לשירותם הצבאי של אנשי חזקיה. עמידתן של כהן בראש הנהגתה של התיישבות צבאית מלמדת על התארגנות מיוחדת במינה בעלת צביון דתי מוגדר (כך לדעת פרופ' אריה כשר, יהודי מצרים ההלניסטית והרומית, תשל"ט, עמ' 48).

מדוע לא נשאר חזקיהו כדי לנהל את המקדש בירושלים אין לדעת. בכל מקרה איזכור דמותו של הכהן הגדול, אך ללא עניין הירושה, המעמד הכלכלי והפוליטי, עשוי ללמד כי טרם גובש מעמד ההנהגה הכוהנית באותם ימים, כפי שיתהווה במרוצת הזמן.

סופר קדמון מפורסם, דיודורוס סיקולוס (מסיקיליה-סיציליה), כתב חיבור בשם הספריה ההיסטורית, והוא מרבה להסתמך על הקטאיוס מאבדירה. אמנם דיודורוס הינו בן מחצית המאה הראשונה לפנה"ס, אך דבריו משקפים, כך דומה, את תקופת הקטאיוס, או בסמוך לה וכך הוא כותב: "לכן גם לעולם לא מלך מלך על היהודים ואילו ייצוג העם (=פרוטסיה) ניתן בידי הכוהן העולה על האחרים בתבונתו ובתכונותיו הנעלות. הם קוראים לו כהן גדול" (מ' 3).

מפליא שסופר זה לא הכיר את תולדות המלוכה ביהודה ובישראל, מה שהביא אותו להתוודות כי מעולם לא הנהיג את העם מלך. ואולי, במאמר מוסגר, מה שנראה לנו כתולדות בית המלוכה היהודהי והישראלי/שומרוני לא היה אלא בבחינת שליטה מקומית זעירה וחסרת ממדים מקובלים של בית מלוכה.

בכל מקרה, בין אם שגה בכוונה או בתום-לב ברור הוא שסופר זה מכוון את דבריו לימיו הוא, כשמעמדו של הכהן הגדול היה רם ונישא, כזה שזכה בתואר נושא ה"פרוטסיה" ההלניסטית.

בכל מקרה לא ברור האם התמנה/נבחר הכהן הגדול בתקופה זו על שום מעלותיו המיוחדות, או שמא מתוקף ירושה כלשהי, עוברית משהו, ואו/אז משבח אותו דיודורוס בגלל קדושתו. בכל מקרה המקור הינו מעניין, בעיקר משום שמדובר בטקסט שלא מ"המגרש הביתי", והוא בהחלט יכול להיות מוצלב עם דברי השבח של אריסטיאס (מיד בהמשך) מזה ושל שמעון בן סירא (בהמשך) מזה.

זאת ועוד, לדעתו של דיודורוס היה זה משה, שמסר לידי הכהנים את המשפט ואת ההשגחה על החוקים והמינהגים. אמירה זו המייצגת כנראה מין שמועה רווחת מעידה עד מה רם ונישא היה מעמדם של הכהנים ובמיוחד מקודש.

באגרת אריסטיאס (שר בממשלת המלך התלמי פילדלפוס השני – 247-283 לפנה"ס) מצוטט המלך התלמי כפונה אל הכהן הגדול בירושלים, ממש כידיד נפשו- "תלמי המלך אל אלעזר כהן גדול, שלום ובריאות…" (אגרת אריסטיאס 35). היתה זו "תחילתה של ידידות מופלאה" שהניבה את תרגום השבעים לספרייתו המפורסמת של המלך התלמי. המלך התלמי אינו מסיים את פנייתו/בקשתו ללא הבטחת שיגור מכובדים מצריים לירושלים שידאגו כי מתנות רבות יוקדשו לבית המקדש היהודי "ומאה ככר כסף לקרבנות ושאר צרכים". המלך המצרי ההלניסטי זיהה מיד את האדנות הכוהנית שביהודה כדי לשלוט דרכה, בין השאר, על האוכלוסיה היהודהית.

בתשובה לבקשת המלך התלמי מריץ אלעזר מכתב בזה הלשון: "אלעזר כוהן גדול אל תלמי המלך האוהב הנאמן שלום. היה בריא אתה וארסינואי המלכה האחות והילדים … ובמעמד כולם בחרנו אנשים זקנים, יפים וטובים, ששה לכל שבט שלחנום … ואלה הם: … נחמיה, יוסף, תיאודוסיוס … יסון, ישוע, תיאודוטוס, תיאופילוס … דוסתיאוס … כולם שבעים ושניים" (אגרת אריסטיאס 41 ואילך).

מקטע זה אנו למדים על מערכת היחסים האינטימית בין הכהן הגדול לבית המלוכה התלמי, שהיא תולדת הנסיבות ההיסטוריות דלעיל. כמו כן מתחוורת לנו מידת ההלניזציה (ההתיוונות) שהחלה זמן יחסית קצר מאז ראשית השלטון ההלניסטי ביהודה. תהליך זה זכה לעידוד ולקידום על ידי בית הכהונה, מטעמים פרגמטיים ואף חברתיים-תרבותיים גרידא. עניין זה עולה לא רק מהשימוש בשמות יווניים, אלא תיאופיליים (כאלה האוצרים בקרבם את הביטוי "תיאוס" – אל ביוונית) וכן מהביטוי "יפים וטובים", הלקוח מהאידיאליזציה ההלנית הגימנסיונית והתחרותית.

בהמשך לקטע זה מעניין להציג את התרשמותו של אריסטיאס מעבודת הכוהנים במקדש, כזו שיש בה שילוב של מיומנות, יופי, זריזות ובעיקר כוח, ובלשונו: "ואחרים (כוהנים) מעלים עולת הבשר והם עושים זאת בכוח עצום. אוחזים הם בשתי ידיים את שוקי הפרים, כל אחת מהן יותר מכפי צמד ככרות משקלה (היינו 21.5 ק"ג X 2) וזורקים בשתי ידיים במהירות נפלאה לגובה הגון ומבלי להחטיא את המקום" (שם 92). בין אם מדובר על הפרזה, הן לגבי המשקל והן לגבי נוהג ההטלה, זה בהחלט מעניין כיצד הכהונה מפגינה את כוחה הפיזי בהשפעת התרבות ההלנית וההלניסטית כמובן, ומתוך כך תופעה זו משתלבת עם התמונה שצוירה למעלה.

באחד הטורים הבאים משתפך אריסטיאס בתיאור חזותו של הכוהן הגדול ומשווה לו תוך כדי כך הדרת מלכות. אריסטיאס מתרשם מאוד מכותנתו של הכוהן הגדול, מהאבנים היקרות שעליה, מפעמוני הזהב שמסביב למעילו, מהחושן שעל חזהו, ממגבעתו וממצנפתו שעליה ציץ זהב ובו חרוט שם האלוהים.

בשלב זה, כמו גם בשלבים הבאים, לשווא נחפש את שושלת המלוכה היהודהית. זו נמוגה ונעלמה, כאילו בלעתה האדמה. ומדוע אין תגובה מצד העם? ולפחות מכיוון אותה שושלת מלוכה? אולי היתה ולא דווח עליה, שהרי הסופרים היו פרו חשמונאים בדרך כלל.

עם זאת,פטור בלא כלום אי אפשר, ונציין את העובדה כי בשנת 259 לפנה"ס ביקר באזור, בחילת סוריה, זנון, שהיה פקידו של אפולוניוס המצרי והוא שהה באזור כשנה ותיעד את רשמיו על גבי פפירוסים. מהם עולה כי אין זכר לדמותו של הכהן הגדול, ותחתיו, אולי, מופיעה דמות אחרת, אוליגרכית-אריסטוקרטית בדמותו של נסיך עבר-ירדני בשם טוביה, שהוא מצאצאי טוביה העמוני של ימי נחמיה (מחצית שניה של המאה החמישית לפנה"ס). תופעת שלטון הנסיכים המקומיים היתה מקובלת על בית תלמי.

ואם כך הדבר הרי ההזדקרות הנחשונית משהו של מעמד הכהונה בתקופה זו, וממנה ואילך, מלמדת, כך דומה, שהמעין-מהפך שלטוני ביהודה חל בימיו של תלמי השני פילדלפוס המצרי.

בתקופה זו מתחוללת מיני-מהפכה בכהונה ההולכת ומתמסדת. בית זה ביקש להנציח את מעמדו וכוחו ועל כן נקבע כי במות הכוהן הגדול תעבור המשרה לבנו אחריו וכי משרתו שמורה לו לכל ימי חייו. ה"בחירה"/המינוי היו איפוא בלתי תלויים בשום גורם יהודי אחר, פרט למשפחת הכהונה הגדולה ובוודאי שהמינוי היה טעון אישור, לפחות דה-פקטו, של בית המלוכה השולט – תחילה התלמי (עד 200/198 לפנה"ס) ומכאן ואילך – הסלאוקי. הכהן הגדול נתפס בעיני השלטון התלמי כ"ראש היהודים" ("פרוסטאטאס"), כנציגם הרשמי ובעל הסמכות לגבות מסים ומכסים. התפקיד האחרון הקנה לכהן הגדול, מעבר לשליטה הכלכלית על המקדש ותרומותיו, עוצמה כספית חסרת תקדים, וכזו שהקרינה על המעמד הפוליטי, החברתי ובוודאי שהאישי.

ואם כך הדבר, שהכהונה מתפקדת כעין מיני-מלוכה, היו ניסיונות להתמרד נגדה, ולא מכיוון של בית המלוכה היהודהי המסורתי, המיתולוגי, אלא מכיוון אחר – מבית טוביה, מאותו בית טוביה. הכל החל במעין מרדנותו של הכהן הגדול חוניו, בנו של שמעון הצדיק, או פשוט בשל חמדנותו, לא העביר למלך המצרי, תלמי השלישי, אוורגטס, את גובה המס שנגבה מהיהודים בסדר גודל של עשרים ככר כסף. מצב זה נוצל על ידי יוסף בן טוביה, שאמו היתה אחותו של חוניו, כדי לנדב עצמו לפרוע את החוב ולקבל חלופתו מעמד בכיר מטעם בית המלוכה התלמי.

יוסף בן טוביה מתמנה על ידי בית תלמי לגובה ראשי של מסים ומכסים ביהודה, פויניקיה וסמריה (שומרון), כשהוא מצוייד בכוח אכיפה מצרי. באופן זה מתכרסם מעמד הכהונה ונפתח פתח למאבקי כוח קשים ומעיקים בתוך הכהונה עצמה כדי לצבור כוח.

שושלת בית טוביה לא התעצמה מבחינה פוליטית ולאחר שיוסף בן טוביה יורד מן הבמה המעמדית שלו הוא אינו מותיר יורש אחריו והכהונה שוב חוזרת לממדיה הקודמים, אלא, שכאמור, מתחילים להיווצר בה בקיעים הולכים וגוברים בין קבוצות חורשות כוח ועוצמה.

בקדמוניות היהודים של יוסף בן מתתיהו מופיע טקסט תמוה לכאורה ובזו הלשון: "ומשמת גם זה (שמעון בן חוניו – הכהן הגדול) ירש בנו חוניו את המשרה, אליו שלח אריאוס מלך הלקדיימונים (בני ספרטה) שליחים ומכתבים, וזה פתשגן (נוסח) כתבם: 'מלך הלקדיימונים אריאוס לחוניו שלום. נתקלנו בכתב (טקסט) אחד ומצאנו, שהיהודים והלקדיימונים מגזע אחד הם ומבית אברהם … כי אחים אנחנו" (קדמוניות היהודים יב, 226-225). איך שלא נתבונן בטקסט זה נתקשה לקבלו כמות שהוא: יהודה-ספרטה; כהן גדול-מלך ספרטה; מוצא משותף … תמוה ללא ספק.

ובכן, בהנחה שהטקסט אמין ניתן להעלות את ההשערה הבאה: מעמדה של ספרטה בעת ההיא היה די נחות. היא חרדה, כמו גם ערים אחרות ביוון, להינתן תחת הכיבוש הרומי, ועל כן חיפשה בנות ברית במעגל העמים ההלניסטיים, ואולי המכתב הראשון נשלח דווקא מיהודה, שאף היא חיפשה בני ברית.

בכל מקרה העובדה שהתכתובת מתנהלת בין מלך ספרטה (אחד מצמד המלכים) לבין הכהן הגדול שביהודה מלמדת על עוצמתו הכמעט-מלכותית של האחרון.

נסיים את הרצאת הדברים בהבאת עדות התרשמותו של הסופר והמשורר הידוע שמעון בן סירא שחי ופעל בתקופה ההלניסטית ביהודה. הוא מקדיש שורות רבות לתיאור דמותו, חזותו ומפעליו של הכהן הגדול ביהודה, פי כמה וכמה יותר ממה שהוא מקדיש למשה ולאהרון המקראיים, וכך הוא אומר בין השאר: "גדול אחיו ותפארת עמו – שמעון בן יוחנן הכהן, אשר בדורו נפקד הבית ובימיו חוזק ההיכל …אשר בימיו נבנה קיר פינות מעון בהיכל מלך. הדואג לעמו מחתף, ומחזק עירו מצר. מה נהדר בהשגיחו מאוהל ובצאתו מבית הפרוכת  ככוכב בין עבים, וכירח מלא בימי מועד וכשמש משרקת אל היכל המלך … סביב לו עטרת בנים …" (דברי שמעון בן סירא נ' 9-1).

הכהן הגדול איפוא טיפח חזותית את המקדש, חיזק את ירושלים וחומותיה, דאג לביטחונה, ניהל את הטקסים במקדש באופן מרשים, דאג לירושת תפקידו ומעמדו ונדמה היה כמלך לכל דבר. זו אכן תמונת המצב המצטיירת לגבי מעמד הכהונה הבכירה בעידן השלטון התלמי ביהודה.

מה צופן העתיד לגבי הכהונה הבכירה? בכך נעסוק ברשימה הבאה.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

15 תגובות

  1. המאמר מאיר בנתונים , עובדות , וכמובן חקר היסטורי , את אחת התקופות הפחות ידועות של העם היהודי , שבדרך כלל נשאר תקוע סביב אחד ההישגים המרשימים ( עד לתקופתנו ) , שבאו לידי ביטוי בערכים נעלים לבני אנוש בתנך , בו שולבו גם אירועים חמורים , כמו הרצח שביצע מנחם בן הגדי בתרצה , ועוד מקרים ואירועים חמורים שגרמו לחורבן בית ראשון , ובהמשך גם את הבית השני .
    בעיית הרקע כאשר מטפלים בחומרים מהתקופה המתוארת במאמר : הצורך בזמן היקר שכלל אינו מצוי , ומה שנותר לייחל :
    המשך בעבודת המחקר היחודית שלך , גם אם אין תמימות דעים בכל הנושאים ( רק במתמטיקה תיתכן תמימות דעים ) , זמן התגובה הזו ביחס לזמן בו פורסם המאמר , מעיד משהוא שבהקשר למימד הזמן .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן