תעלומת הבושם הסודי

לפני כאלפיים שנה שגשגה בעין גדי תעשיית בושם שרק אנשי המקום ידעו את סודהּ. הבושם הופק מעץ שגדל בתנאי האזור הייחודיים, הוא היה מבוקש בכל הארץ, שימש אחד ממרכיבי הקטוֹרת בבית המִקדש, ובשמן שהיה בו נמשחו מלכי ישראל. על רצפת בית הכנסת נחקקה אזהרה חמוּרה לכל מי שיגלה את הסוד

כתבה: תמר הירדני, גליליאו צעיר

האַרכֵאולוגים שחפרו בעין גדי בקיץ 1970 עמדו נדהמים: בבית כנסת עתיק ששימש את הקהילה היהודית בעין גדי במשך קרוב ל־300 שנה, מהמאה השלישית עד המאה השישית לספירה, התגלתה כתובת ברצפת הפסיפס, שכמוה לא נמצאה בשום מקום בעולם!

קללה על הרצפה

הקהילה בעין גדי שיפצה את בית הכנסת כמה וכמה פעמים במאות שנות השימוש בו. בשיפוץ האחרון עוטרה הרצפה בפסיפס ששובצו בו כתובות בארמית, שהייתה השפה המדוברת אז בארץ ישראל. רוב הכתובות בבתי כנסת עתיקים משַבּחות את התורמים לשיפוץ בית הכנסת או מברכות את הקהילה. אך בפסיפס בית הכנסת בעין גדי יש גם קללה נוראה. הקללה מאיימת בעונש חמוּר מאלוהים על כל מי שיעשה את הדברים האלה:

האַרכֵאוֹלוגים תהו מה הִטריד כל כך את הקהילה בעין גדי. למה שמישהו יסכסך בין אנשים או יספר לשון הרע לגויים? מהם “חפצי חברו” שאסור לגנוב, והחשוב ביותר: מהו “סוד הקריה” שחל איסור חמוּר לגלותו לגויים? הקללה גם נראית מוגזמת: לא יפה לסכסך, לדבר לשון הרע או לגנוב, אבל האומנם מַגיע עונש מוות על עבֵרות כאלה? ובכלל, למה לכתוב את כל זה על רצפת בית הכנסת? החוקרים סברו שהמפתח לפִתְרון התעלוּמה הוא פּיענוח “סוד הקריה”.

שנים רבות עמלו החוקרים על המשימה, ומי שפיצח לבסוף את הסוד היה פרופ’ שאול ליברמן, מגדולי חוקרי התַלמוּד וסִפרוּת החכמים. הוא גילה כי “סוד הקריה” היה תהליך הפקת הבושם היקר ביותר בעולם מצמח האפרסמון. חשוב לציין שאין מדובר באפרסמון בעל הפרי הכתום המוּכּר לנו היום, אלא בצמח ים־תיכוני עתיק. מתברר כי הקהילה היהודית בעין גדי הייתה מוּמחית בין־לאומית לגידול העץ ולהפקת הבושם שלו במשך אלף שנים לפחות! הבושם היה כה נפלא עד ששימש אחד ממרכיבי הקְטורת בבית המקדש, ובשמן שהיה בו נמשחו מלכי ישראל. גורלהּ של הקהילה בעין גדי, שהתגוררה בלב מדבר מרוחק, היה תלוי בסוד הכלכלי הזה, ולכן ברור מדוע חקקה את האזהרה שלא לגלות את הסוד על רצפת בית הכנסת שלה.

ריח גן עדן

מהו הצמח הזה? במקורות מוזכר צמח ריחני מאוד שנקרא פשוט “בושם”. בשיר השירים נכתב: “דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים” (פרק ו, פסוק ב), והפרשנים מסבירים שהכוונה היא לצמח שנקרא בָּלְסַם או בָּלְסַן, שם הדומה למילה העברית “בושם”. לימים התגלגל השם לשפות שונות, ובהן הוא קיבל צורות מעניינות כמו בַּלְסָמוֹן או פַרְסָמוֹן, ומשם קצרה הדרך ל”אפרסמון” שנזכר לראשונה אצל היוונים ואחר כך במקורות שלנו.

ההיסטוֹריוֹן יוסף בן מתתיהו, שחי לפני כאלפיים שנה, תיאר בספרו “תולדות מלחמת היהודים ברומאים” את אזור ים המלח, וכתב: “ושם נמצא עץ האפרסמון היקר בכל פרי הארץ ההיא. ובצדק יאמר האומר כי הארץ הזאת היא גן אלוהים”. תיאור זה מקובל במקורות רבים מפני שריח הבושם היה כנראה באמת נפלא ויוצא דופן. כשרצו למשל חכמינו לתאר את גן העדן, הם כתבו: “וכשנכנסין נשמות של ישראל בגן עדן טובלין אותן ב־288 נהרי בלסמון ואפרסמון ומכניסים אותן לגן עדן”.

יברך עליו תחילה

האפרסמון שימש לא רק בושם, אלא גם לרפוּאה ולקוֹסמֵטיקה. ההיסטוֹריון דיוֹדרוֹס מסיציליה, שחי לפני כ־1,900 שנה, תיאר את אזור ים המלח: “ישנו באזורים אלה, בעמק מסוים, עץ הקרוי בלסמון ממנו הם מקבלים הכנסה ממשית. השימוש בו הוא למטרות רפואיות, והוא מוערך מאוד על ידי הרופאים”. היסטוריון אחר בן התקופה, סְטְרַבּוֹן שמו, כתב על האפרסמון כי הוא “מרשים בכושרו לרפא כאב ראש וחולשת ראייה”. בשל סגוּלוֹתיו אלה פסקו חכמים כי כל המשתמש בשמן האפרסמון יברך עליו תחילה. במסֶכת ברכות בתלמוד הבּבלי מסופר כי רבי יהודה הציע את הברכה: “בורא שמן ארצנו”.

תיאור מצוין של עץ האפרסמון מובא בספרי בּוֹטָניקה שחיבר תֵאוֹפְרַסְטוּס, פילוֹסוֹף ובוטנאי יווני, מתלמידיו של אָריסְטוֹ. תֵאוֹפְרַסְטוּס כתב שכדי להפיק את שמן האפרסמון היו חותכים את הגזע באלכסון, כורכים סיבי דקל מתחת לחתך, ומצמידים קוֹנכייה לחריץ התחתון לאיסוף השרף: “האסיף נעשה במשך הקיץ, אך הכמות הנוטפת אינה גדולה. אדם יחיד יכול לאסוף רק מלוא הקונכייה ביום”. כשמְבינים כמה מאמץ הושקע באיסוף כל טיפה, אפשר להבין את הקללה של קהילת עין גדי על מי שיעֵז לגנוב את “חפצי חברו” – אולי זוֹהי אזהרה מפני גנֵבת הקונכיות שעל העצים, העומדות ללא שמירה בלילה.

והוא היפה ביותר

היינו מצפים שכל אחד יגדֵל עץ אפרסמון בחצר, אך מתברר כי האפרסמון היה עץ מפונק שנזקק לאַקלים חם ויבש ולשפע מים מתוקים. רק מומחים ידעו להרכיב את הזן המֵפיק את הבושם המוצלח ביותר, והעסק כולו דרש מיוּמנוּת ביצירת החתך בקליפת העץ בזווית ובעומק המדויקים. השרף שהתנקז היה שמנוני ושקוף, הוא התחמצן במגע עם האוויר ונהיה חומר דביק שנאסף ידנית, טיפה אחר טיפה.

תהליך ההפקה המסוּבּך של הבושם היה “סוד הקריה” של עין גדי, שהיה בה האקלים המושלם לגידולו. מֵי המעיינות המתוקים של עינות צוקים (עין פשחה) התאימו בדיוק לזנים שפותחו בעין גדי, וחברי הקהילה נטעו עוד מטעים של אפרסמון ליד המעיינות של יריחו הסמוכה. הם מצאו שיטה לערבּב את שרף האפרסמון בחומרים זולים יותר בלי לפגוע בריח הצלול והמיוחד של הבושם וגם ידעו להכין מחלקי העץ משׁחות ושמנים רפואיים.

המִתחרים היחידים שקמו לקהילה מעין גדי היו חקלאים מסוריה, אבל תוֹצרתם נחשבה פחות. הרופא היווני גַּלֵנוּס שחי לפני כמעט 1,800 שנה, כתב: “הבלסם הטוב ביותר הוא היהודי”. גלנוס שיבח את הבלסם של עין גדי שגדל “בכמות הגדולה ביותר והוא היפה ביותר, בהיותו עולה על זה הגדל במקומות אחרים בפלשתינה”. מכאן אפשר להבין את האזהרה החמורה: “זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה נסתרות, הוא ישים פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים”.

קליאופטרה לא מוותרת

הרומאים שכבשו את ארץ ישראל לפני אלפיים שנה השתלטו על מטעי האפרסמון של כל אזור ים המלח. הם לא הִצליחו להוציא מחקלאי עין גדי את “סוד הקריה”, אבל דרשו מהם צנצנות של בושם אפרסמון כמס, והדבר הֵביא לגידול בתפוּקה החקלאית. אחת הלקוחות הנלהבות הייתה קלֵיאוֹפַּטרה מלכת מצרים, ששכנעה את המחזֵר שלה – המוֹשל הרוֹמי מַרקוּס אַנטוֹניוּס – להעביר אליה את כל מִסי האפרסמון שנאספו בעין גדי. אם כן, ייתכן שהרומאים הם “הגויים” הנזכרים בקללה.

פרופ’ ליברמן הציע לקרוא את המילים שבתחילת הכתובת כאזהרה שלא לגרום סכסוך בין אנשים בקשר לאספקת מס האפרסמון לרומאים, ולא להלשין להם אם מישהו רימה במִקצת בכמויות ולא סיפק בדיוק את המס שהיה עליו לשלם (לא “יאמר לשון הרע על חברו לגויים”).

איזה צמח הוא זה?

אז מהו הצמח הנפלא הזה? חכמינו טענו כי האפרסמון הוא הצמח צֳּרִי הנזכר במִקרא, ורַבּן שמעון בן גמליאל הִסביר: “הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף”. החוקרים משערים כי זהו צמח שנקרא בימינו קוֹמִיפוֹרָה גלעדית, הגדֵל בדלילוּת במרחב המזרח התיכון, בעיקר בערב הסעודית.

בשנת 2008 החליט גיא ארליך, חקלאי מקיבוץ אלמוג שליד ים המלח, לפצח את “סוד הקריה” של עין גדי. הוא ומשפחתו הֵקימו חווה חקלאית של אלפי עצי קוֹמִיפוֹרָה גלעדית כדי לחקור את הצמח ולהפיק ממנוּ את הבושם.

“אחרי כשבע שנים של חקירת העץ הצלחנו לפענח כמה מסודות האפרסמון”, מספר ארליך. “סודות אחרים הם מתחום סגולותיו הרפואיות של העץ, ודבר אחד ברור: גם אם יוכח מדעית כי מתקיים רק אחוז אחד מהסגולות הרפואיות שיוחסו לעץ, מדובר בעץ שנושא בשורה של ממש לאנושות!”.

הידעת?

עץ האפרסמון נעלם מהנוף החקלאי עם כיבוש ארץ ישראל בידי המוסלמים לפני 1,300 שנה. דַרכֵי מִסחר חדשות נפתחו, ודרכּן הִגיעו לאֵירוֹפָּה בשמים חדשים מהמזרח. הביקוש לבושם האפרסמון צנח עד שחוסל הענף כליל.

הכתבה פורסמה בגליליאו צעיר – הירחון לילדים סקרנים. לקבלת גיליון דיגיטלי מתנה הקליקו