‫הגורם הסמוי / גארי סטיקס‬

היכולת ליטול חלק במשימות משותפות כגון ציד של חיות גדולות ובניית ערים עשויה להיות הדבר שהרחיק את האדם המודרני מבני דודינו הפרימטים 

במעבדה לפסיכולוגיה בלייפציג שבגרמניה, שני פעוטות שולחים מבטים בסוכריות גומי המונחות על לוח המצוי מעבר להישג ידם. כדי להגיע לממתקים, שני הפעוטות צריכים למשוך יחד בשני קצוות של חבל. אם רק ילד אחד ימשוך, החבל ישתחרר והם לא יקבלו דבר.

במרחק קילומטרים מעטים משם, בפּוֹנְגוֹלַנד, מתקן המגורים של קופי אדם בגן החיות של לייפציג, החוקרים חוזרים על אותו ניסוי במתחם סגור ושקוף והפעם עם שני שימפנזים. אם הפרימטים עוברים את מבחן הלוח והחבל, כל אחד מהם מקבל פרי.

באמצעות מבחנים כאלה של ילדים ושימפנזים, החוקרים מקווים לפתור חידה מטרידה: מדוע בני האדם הם מין ביולוגי מוצלח כל כך? הומו סאפיינס (האדם) ופאן טרוגולודיטס (השימפנזה) חולקים כמעט 99% מן החומר הגנטי שלהם. מדוע אפוא הצליחו בני האדם לאכלס כמעט כל פינה על כדור הארץ, לבנות את מגדל אייפל, ליצור מטוסי בואינג 747 ופצצות מימן? ומדוע השימפנזים עדיין משחרים למזון לארוחתם היומית ביערות הסבוכים של אפריקה המשוונית, בדיוק כשם שנהגו אבותיהם לפני שבעה או שמונה מיליוני שנים, בעת שבני אדם קדמוניים וקופי האדם נפרדו למינים ביולוגים שונים?

כמו בכל אירוע אחר שהתרחש בסולם הזמן של האבולוציה, המשתרע על פני מאות, אלפים או מיליוני שנים, ייתכן שהמדענים לעולם לא יגיעו להסכמה בדבר השאלה מה קרה באמת. שנים רבות שלטה ההשקפה שרק בני אדם מייצרים כלים ומשתמשים בהם, ורק הם מסוגלים לחשיבה הגיונית המסתייעת במספרים ובסמלים אחרים. אבל הדעה הזאת נזנחה כשלמדנו למה מסוגלים פרימטים אחרים. שימפנזה הלומד ממאמן מתאים, יכול לבצע פעולות חיבור, להפעיל מחשב ולהדליק סיגריה.

השאלה מדוע התנהגותם של בני אדם שונה מזו של קופי אדם, ועד כמה היא שונה, שנויה במחלוקת גם כיום. ניסויים כגון זה שנעשה בלייפציג בחסות מכון מקס פלנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית מעלים אפשרות מרתקת לזיהוי היבט של המנגנון הקוגניטיבי האנושי, שעשוי להיות ייחודי, אם כי קשה להבחנה. החל מגיל של מעט פחות משנה, אבן דרך שכמה מן הפסיכולוגים מכנים “מהפכת תשעת החודשים”, ילדים מתחילים לגלות מודעות ברורה למה שמתרחש בראשיהם של הוריהם. היכולת החדשה הזאת מסתמנת בכך שהם עוקבים אחר מבטם של ההורים או מסתכלים בכיוון שההורים מצביעים עליו. גם שימפנזים יכולים לפענח במידה מסוימת מה עובר בראשו של מישהו קרוב אליהם, אבל בני אדם מרחיקים לכת צעד אחד נוסף: ילד ומבוגר יכולים גם לחשוב יחד ולהתמקד במה שנדרש לעשות כדי להוציא לפועל משימה משותפת. הפעולה הפשוטה שנעשית כשילד ומבוגר מגלגלים כדור זה אל זה אפשרית בזכות היתרון הקוגניטיבי הצנוע לכאורה הזה.

יש פסיכולוגים ואנתרופולוגים הסבורים שהתלכדות המוחות הזאת הייתה נקודת מפנה מכרעת שהתרחשה לפני מאות אלפי שנים ועיצבה את האבולוציה המאוחרת של האדם. היכולת של קבוצות ציידים-לקטים קטנות לעבוד יחדיו בהרמוניה הביאה במרוצת הזמן לשטף של שינויים קוגניטיביים שהובילו בתורם להתפתחות השפה ולהתפשטות של תרבויות אדם מגוונות על פני כדור הארץ.

תיאור זה של האבולוציה הפסיכולוגית האנושית, שהורכב מפיסות של מחקרים על ילדים ועל שימפנזים, הוא ספקולטיבי ויש מי שמטילים בו ספק. אבל הוא מספק תמונה שהיא כנראה רחבת ההיקף והמרשימה ביותר בדבר מוצאם של הכישורים הקוגניטיביים העושים את בני האדם למיוחדים.

אפקט גלגל השיניים

מכון מקס פלנק מחזיק במתקן המחקר הגדול ביותר בעולם המיוחד לבחינת ההבדלים בהתנהגות בין בני אדם ובין קופי אדם. עשרות מחקרים עשויים להתנהל בו בכל רגע נתון. החוקרים יכולים לאתר נבדקים ממאגר נתונים הכולל יותר מ-20,000 ילדים ולגייס שימפנזים או פרטים מכל מין אחר של קופי אדם, אורנג-אוטן, בונובו וגורילה, מן המרכז לחקר פרימטים על שם וולפגנג קלר בגן החיות של לייפציג הממוקם במרחק קילומטרים מעטים ממנו.

המכון הוקם לפני 17 שנה, שבע שנים לאחר האיחוד מחדש של גרמניה. הקמת המכון חייבה את המייסדים להתמודד עם המורשת המוכתמת של האנתרופולוגיה הגרמנית, עם הקישור שלה לתיאוריות הגזע הנאציות, ובעיקר, עם הניסויים המזוויעים בבני אדם שנעשו באושוויץ בידי יוזף מנגלה, רופא שהחזיק בתואר דוקטור לאנתרופולוגיה. מארגני המכון עשו מאמץ יוצא דופן כדי לגייס לשורותיו ראשי קבוצות מחקר שלא היו גרמנים, בתחומי הגנטיקה, הפרימטולוגיה, השפה, ותחומי דעת אחרים.

אחד מהם היה מייקל טוֹמַסֶלוֹ, פסיכולוג ופרימטולוג גבה קומה ומזוקן. מייקל, שהיום הוא בן 64, גדל בעיירה קטנה של מגדלי הדרים במרכז חצי האי של פלורידה. הוא החל את הקריירה האקדמית שלו באוניברסיטת ג’ורג’יה, בכתיבת עבודת גמר על האופן שבו פעוטות רוכשים שפה. בעת שעבד על הדוקטורט שלו בשנות ה-70, בלשנים ופסיכולוגים נהגו לציין את השפה כמוצג הראשון במעלה שמבליט את המיוחדות של בני אדם בעולם בעלי החיים.

התיזה של טומסלו תיעדה את האופן שבו בתו בת הכמעט שנתיים רכשה את הפעלים הראשונים שלה. הופעתן של קדם-מילים, כמו “play play” או “ni ni”, חשפה נטייה טבעית של ילד קטן להתנסות בבדיקה של רכיבי שפה בדרך של ניסוי וטעייה, תרגיל שבהדרגה הפך להבניה מקובלת יותר של דקדוק ותחביר. תהליך הלמידה הזה היה מנוגד לרעיונות של נועם חומסקי ובלשנים אחרים שטענו כי הדקדוק מעוגן גנטית באופן כלשהו במוחות שלנו, הסבר שבעיני טומסלו היה פשטני מדי. לטענתו “שפה היא דבר מסובך כל כך, עד שלא ייתכן שהיא התפתחה כמו האגודל בכף היד שעומד כנגד שאר האצבעות.”

עבודת המחקר שלו על השפה הרחיבה את החשיבה שלו לגבי הקשר בין תרבות ובין האבולוציה של האדם. טומסלו הגיע להכרה שכוחות ברירה לעצמם, הפועלים על תכונות גופניות, אין בהם כדי להסביר את ההופעה של כלים מורכבים, של שפה, של מתמטיקה ושל מוסדות חברתיים מסובכים בפרק הזמן הקצר באופן יחסי על פני סרגל הזמנים האבולוציוני מאז שהענפים של האדם והשימפנזה נפרדו זה מזה. יכולת מנטלית מולדת כלשהי שמראים ההומינינים (בני אדם מודרניים וקרובינו שנכחדו), אבל נעדרת מן הפרימטים הלא-אנושיים הייתה חייבת לעמוד מאחורי יכולתם של אבותינו להתנהג בדרכים שהאיצו במידה עצומה את כושרם להאכיל ולהלביש את עצמם ולשגשג בכל סביבת חיים, קשוחה ככל שתהיה.

כשעבר טומסלו לכהן כפרופסור באוניברסיטת אֶמוֹרִי בשנות ה-80, הוא נהנה מן הגישה למרכז לחקר פרימטים על שם יֶרקֶס, שָם היה יכול לחפש רמזים לקיומה של יכולת זו במחקרים שהִשוו את התנהגותם של ילדים להתנהגותם של שימפנזים. המעבר שילח אותו למסע-חקר של עשרות שנים, שהמשיך בו במכון מקס פלנק, מאז 1998.

במחקריו על למידה של שימפנזים, הבחין טומסלו שקופי האדם אינם מחקים זה את זה באותו אופן כמו בני אדם. שימפנזה אחד עשוי לחקות אחר ולהשתמש במקל כדי להוציא נמלים מקִנן. אחרים בקבוצה עשויים ללכת בעקבותיו. כשטומסלו עקב אחריהם מקרוב ולאורך זמן, הוא התרשם שהשימפנזים יכלו להבין שאפשר להשתמש במקל ל”ליקוט נמלים”, אך הם לא הראו עניין בחיקוי טכניקות אחרות שעשויות לשמש לציד חרקים. ומה שחשוב מזה: לא היה ניסיון להרחיק מעבר לפעולה הבסיסית, להמשיך ולהתעסק במקל כדי ליצור לוכד נמלים חדש ומשופר.

בחברות האדם, לעומת זאת, חדשנות מן הסוג הזה היא תכונה אופיינית שטומסלו מכנה “אפקט גלגל השיניים” (אפקט ראצ’ט). בני אדם משנים ומשפצים את הכלים שלהם כדי לשפר אותם ומעבירים את הידע הזה הלאה, לצאצאיהם, המוסיפים בתורם שיפוצים משלהם והשיפורים המתגלגלים משדרגים את גלגלי השיניים. מה שמתחיל את קיומו כקלע אבן רבת בליטות שהומצא כדי להרוג ממותה מתפתח במרוצת הדורות לרוגטקה, לבליסטראות המיידות סלעים, לכדור רובה ולבסוף לטיל בליסטי בין-יבשתי.

גלגל השיניים התרבותי הזה מספק הסבר, בקירוב גס, לשאלת ההצלחה של האדם כמין ביולוגי, אבל מעלה שאלה נוספת: אילו תהליכים מנטליים ספציפיים מעורבים בהעברה של ידע כזה לאחרים? התשובה צריכה להתחיל בניחושים בדבר שינויים בפיזיולוגיה ובהתנהגות של ההומינינים שאפשר שהתרחשו לפני מאות אלפי שנים. רעיון אחד, השערת המוח החברתי שניסח האנתרופולוג רובין דנבר מאוניברסיטת אוקספורד, גורס שגודל הקבוצה, ומכאן גם המורכבות התרבותית, גדלים במידותיהם ככל שהמוח נעשה גדול יותר. ומדענים יודעים שכבר לפני 400,000 שנה, הומו הַיידֶלְבֶּרגֶנזיס, כנראה אב קדום ישיר שלנו, היה בעל מוח גדול כמעט כמו זה שלנו.

טומסלו קובע שההומינינים הקדומים, שהיו מצוידים במוח גדול יותר וניצבו בפני הצורך להאכיל אוכלוסייה גדלה והולכת, החלו לנקוט צעדי תכנון קפדניים כדי לעקוב אחר חיות ולהערים עליהן. נסיבות החיים הפעילו לחצי ברירה חזקים שעודדו שיתוף פעולה: כל חבר בקבוצת הציידים שלא היה מסוגל לפעול בצוות ולקבל על עצמו תפקיד מוגדר בעת המעקב אחר החיה והעימות אתה, לא נכלל במסעות הציד הבאים ועתידו היה עגום ביותר. אם צייד אחד היה שותף גרוע, אומר טומסלו, שאר הקבוצה הייתה מחליטה: “לא נעשה את זה פעם נוספת.” לדעתו, מה שהפריד את בני האדם המודרניים מלהקת ההומינינים הייתה הסתגלות אבולוציונית לכיוון של חברתיות יתר.

התיעוד הפלאו-ארכאולוגי של העצמות והחפצים מעשה ידי אדם דל מלספק תמיכה להשערה של טומסלו. הוא שואב את הראיות שלו מהשוואות בין ילד לשימפנזה: הוא משווה בין הפרימט הקרוב ביותר אלינו לבין פעוט שעדיין לא רכש שפה ולא נחשף לחינוך פורמלי. הילד הלא-מודרך מאפשר לחוקרים לאמוד את הכישורים הקוגניטיביים שעדיין לא התגבשו או התעצבו בידי השפעות חברתיות, ולכן אפשר לראותם ככישורים מולדים.

המחקרים בלייפציג במרוצת העשור האחרון חשפו קווי דמיון יותר מאשר הבדלים בין בני אדם לשימפנזים, אבל הם גם מבליטים את מה שטומסלו מכנה “הבדל קטן שעושה הבדל גדול.” משימת מחקר אחת, כבירה בממדיה, בהובלתה של אסתר הרמן מן המחלקה לפסיכולוגיה התפתחותית והשוואתית במכון מקס פלנק, ובהכוונתו של טומסלו, התנהלה מ-2003 ועד לפרסום ממצאיה בכתב העת סיינס ב-2007. היא כללה עריכת מבחנים קוגניטיביים מרובים ל-106 שימפנזים בשתי שמורות טבע אפריקניות, 32 אורנג-אוטנים באינדונזיה ו-105 פעוטות בני שנתיים וחצי בלייפציג.

החוקרים יצאו למשימה מתוך כוונה לקבוע אם המוחות הגדולים יותר של בני האדם משמעם שהילדים יהיו נבונים יותר מקופי האדם, ואם כן, מה היא בדיוק המשמעות של להיות נבון יותר. שלושת המינים הביולוגיים נבחנו בכושרם להבנה מרחבית (כגון, חיפוש פרס מוחבא), יכולת להבחין בין כמויות גדולות לקטנות יותר, והבנה של יחסי סיבה-תוצאה. התברר שהפעוטות והשימפנזים השיגו תוצאות כמעט זהות במבחנים האלה (האורנג-אוטנים הצליחו פחות).

אבל כשהמבחנים היו בתחום של מיומנויות חברתיות, לא היה מקום להשוואה כלל. הפעוטות השיגו את התוצאות הטובות ביותר וגברו הן על השימפנזים והן על האורנג-אוטנים במבחנים (שהותאמו לקופי האדם הלא-מילוליים) שבדקו את היכולת לתקשר, ללמוד מאחרים ולהעריך את התפיסות ואת הרצונות של מישהו אחר. החוקרים פירשו את התוצאות כמעידות על כך שבני אדם אינם נולדים עם IQ גבוה יותר (כישורי חשיבה כלליים), אלא הם מצוידים מלידה בסדרה מיוחדת של יכולות, שהחוקרים כינו אותה במאמר בסיינס בשם “אינטליגנציה תרבותית”, המכינה אותם ללמידה מהוריהם, ממורים ומחברים למשחק. “זאת בעצם הייתה הפעם הראשונה שנמצא כי יכולות קוגניטיביות חברתיות הן מיומנויות מכריעות העושות אותנו למיוחדים בהשוואה לבעלי חיים אחרים,” אומרת הרמן.

העמקה נוספת חייבה לחדור לעומק התהליכים הפסיכולוגיים הייחודיים שמצויים ביסוד הנטיות האולטרה-חברתיות של בני אדם. המחקר של טומסלו הראה כי בסביבות גיל תשעה חודשים, הורה וילד משתפים פעולה במשהו שאפשר לדמותו לקריאת מחשבות. לכל אחד מהם יש מה שהפסיכולוגים מכנים “תיאוריה של המוח”. כל אחד מודע למה שהאחר יודע כשהם מסתכלים יחד בכדור או בלבנת משחק ומשחקים בהם משחק קטן יחדיו. כל אחד מחזיק אצלו דימוי מנטלי של העצמים האלה באותו אופן שבו קבוצה של בני אדם היידלברגיים היו מדמים מראה של אייל המיועד לארוחת ערב. היכולת הזאת לפעול בשיתוף עם אדם אחר כדי לשחק או להשיג מטרה משותפת היא מה שטומסלו מכנה התכוונות משותפת (מונח ששאל מן הפילוסופיה). לפי תפיסתו של טומסלו, התכוונות משותפת היא הסתגלות אבולוציונית המיוחדת לבני אדם. זהו הבדל דקיק שתוצאותיו הרות משמעות, המעוגן בנטייה תורשתית ליחסים הדדיים של שיתוף חברתי במידה שאינה מצויה אצל שימפנזים או אצל מין אחר כלשהו.

הרווחים שבקריאת מחשבות

חוקרי המכון הבחינו שגם השימפנזים מסוגלים במידה מסוימת לקרוא האחד את מחשבתו של האחר. אבל הנטייה הטבעית שלהם היא להשתמש במה שהם לומדים בדרך זו כדי לגבור זה על זה במרוץ להשגת מזון או בנות זוג. מוח השימפנזה, כך נראה, שקוע בתככים מנטליים בסגנון מקייאוולי: “אם אני אעשה כך מה הוא יעשה?”, כפי שמסביר זאת טומסלו. “לא יעלה על הדעת,” אמר בהרצאה באוקטובר 2010 באוניברסיטת וירג’יניה, “שתזכו לראות אי פעם שני שימפנזים נושאים בול עץ יחדיו.” החוקרים מלייפציג הדגימו באופן רשמי את הבדלים המפרידים בין שני המינים הביולוגיים בניסוי החבל והלוח, שבו שני שימפנזים בגן החיות בלייפציג יכלו לקבל חטיף פרי רק אם שניהם היו מושכים יחד את החבל הקשור ללוח. כשהונח המזון בשני קצות הלוח, הקופים לקחו את המנה הקרובה ביותר אליהם. אבל כשהונחו המעדנים באמצע, הקוף הדומיננטי יותר אחז בו, ולאחר כמה ניסיונות, הקוף הנשלט פשוט הפסיק לשחק. במעבדת הילדים במכון, הילדים עבדו יחד, בין שהסוכריות היו באמצע ובין שהיו בקצות הלוח. כשהממתק הונח באמצע הלוח, בני השלוש ניהלו משא ומתן וחלקו את השלל באופן שווה.

ההבנה ההדדית של בני אדם קדומים בדבר מה שנדרש כדי לבצע משימה, הניחה את היסודות להתחלות של אינטראקציות חברתיות ושל תרבות המבוססת על שיתוף פעולה, טוען טומסלו. אפשר ש”הבסיס המשותף” כפי שהוא מכנה אותו, שבמסגרתו חברים בקבוצה יודעים את רוב מה שידוע לאחרים, הוא שסלל את הדרך להתפתחות צורות חדשות של תקשורת.

היכולת להגות מטרות משותפות ולהבחין בקיומן, ולהבין באינטואיציה מידית מה חושב שותף לציד, כנראה אִפשרה לאבותינו ההומינינים לפסוע פסיעות קוגניטיביות גדולות בכיוונים נוספים, כגון התפתחות של תחכום רב יותר בשימושים תקשורתיים במחוות, העולה על מה שעומד לרשותם של קרובינו קופי האדם.

מבחר המחוות הבסיסי של קרובינו ההומינינים אפשר שהיה דומה בעבר לזה של קופי האדם. בני אדם קדומים אולי נהגו להראות באצבע, כפי שנוהגים שימפנזים היום, כדי למסור הוראות כמו “תן לי את זה” או “עשה את זה”, צורת תקשורת הממוקדת בצרכים של היחיד. ייתכן שהשימפנזים שעדיין אינם מנסים להשתמש במחוות האלה כדי ללמד או למסור מידע, מזכירים את בני האדם בעברם הקדום.

לבני אדם, מחוות לבשו משמעות חדשה ככל שיכולות העיבוד המנטלי שלהם הלכו והשתפרו. צייד עשוי להצביע לעבר קרחת יער כדי לסמן מקום שאייל רועה בו, פעולה שחברו שהיה על ידו הבין מיד. האופן שבו הצבעה כזאת עשויה לקבל משמעות חדשה מתבטא במפורש בחיים המודרניים. “אם אני מצביע כדי לסמן ‘בואו נעצור שם לקפה,’ אין זה נאמר בשפה,” אומר טומסלו. “המובן של ‘בבית הקפה הזה’ הוא באצבע, לא בשפה.”

ילדים צעירים מבינים את המחווה הזאת של הצבעה, ואילו שימפנזים אינם מבינים אותה. ההבדל הזה מתבלט לעין במחקר שבו הנסיין הניח פעם אחר פעם לִבְני משחק על צלחת, שילדה הייתה זקוקה להן כדי לבנות מגדל, והיא השתמשה בהן. בנקודת זמן מסוימת, לא נותרו חפצים שהיו דרושים לפעוטה, והיא התחילה להצביע על הצלחת הריקה כדי לסמן שהיא רוצה לבנה שכבר לא הייתה שם. הילדה ידעה שהמבוגר יקיש את ההיקש הנכון. הופעלה כאן יכולת להתייחס לישות נעדרת, תכונה ייחודית המגדירה את השפה האנושית. בגן החיות, השימפנזים שהתנסו בתרגיל דומה, עם אוכל במקום לבני משחק, לא הנידו אצבע כשניצבו מול צלחת ריקה.

ילדים גדולים רק במעט מתחילים להבין מחוות שמציגות פעולה בפנטומימה: קירוב היד אל הפה כדי לסמן רעב או צמא, למשל. לשימפנזים שרואים את המחוות האלה במהלך המחקר, אין מושג מה הן אומרות. קוף אדם יכול להבין מה קורה כשאדם מחזיק פטיש ומכה באגוז כדי להוציא את תוכנו, אבל אין לו מושג מה קורה כשאותו אדם מדגים תנועת מכה על כף ידו כדי להעביר את הרעיון של עשיית אותה פעולה.

סוג זה של מחווה, הרחבת היכולת הקוגניטיבית של האדם להתכוונות משותפת, אפשר שהיה הבסיס להחלפת רעיונות מופשטים ההכרחית לכינון קבוצות חברתיות מורכבות יותר, בין שמדובר בשבט ובין באומה. היכולת להציג בפנטומימה כנראה אפשרה לאנשים ליצור סיפורים כגון העברה של המסר “האנטילופה רועה מעבר לגבעה”, באמצעות החזקת שתי הידיים מעל לראש בצורת V כדי לסמן את החיה ואחר כך הרמה והורדה של הידיים כדי לתאר את הגבעה. התסריטים האלה לקוחים מניסויים השוואתיים שהראו כי פעוטות ניחנו בהבנה אינטואיטיבית של מחוות איקוניות המסמנות פעולות מוכרות רבות, ואילו שימפנזים חסרים הבנה כזאת.

מקצת המחוות האלה אפשר שהוצגו לא רק בהנעת הידיים אלא גם בהשמעת קולות שנועדו לייצג עצמים או פעולות מסוימות. ייתכן שהקולות הגרוניים האלה התפתחו לדיבור, והגבירו בכך את היכולת לקיים יחסים חברתיים מסובכים ככל שהאוכלוסיות גדלו ויריבויות התעוררו בין קבוצות שבטיות. קבוצה שהייתה מיומנת בעבודת צוות הייתה גוברת על קבוצות שהתקוטטו בהן.

הכישורים הקוגניטיביים ההולכים ומתרחבים של בני האדם אפשר שקידמו דרכי פעולה ייחודיות לציד, לדיג, לאיסוף צמחים או לנישואים, שנהיו אחר כך למוסכמות חברתיות, בבחינת כך נהוג “אצלנו”, שהקבוצה כולה הייתה אמורה לאמץ. אוסף של מוסכמות חברתיות דרש מכל פרט לרכוש מודעות לערכים המשותפים לקבוצה, “מודעות-לקבוצה” שכל חבר בה נהג לפי המצופה ממנו. נורמות חברתיות הולידו מכלול של עקרונות מוסר שבמרוצת הזמן הניחו את התשתיות למסגרות ממוסדות, כגון, ממשלות, צבאות, מערכות חוקים ומערכות דת, שנועדו לאכוף את הכללים שאנשים חיו לפיהם. מערך חשיבה מסוים שהיה דרוש לחבורות ציידים השתדרג במרוצת הדורות לחשיבה המתאימה לחברות אדם שלמות.

שימפנזים וקופי אדם אחרים מעולם לא עלו על המסלול המסוים הזה. כששימפנזים יוצאים יחד לצוד קופי קולובוס בחוף השנהב, הפעילות הזאת, כפי שטומסלו מפרש אותה, כרוכה בכך שכל שימפנזה מנסה להיות הראשון שיתפוס את הקוף הניצוד כדי להשיג כמה שיותר בשר, ואילו בני אדם ציידים-לקטים, מקפידים על שיתוף פעולה כשהם עוקבים אחר הטרף, ומחלקים את השלל באופן שווה גם בזמננו. טומסלו מסיק שחברות של קופי אדם וחברות של ציידים אחרים כגון אריות נראים כאילו הם משתפים פעולה, אבל הכוחות הפועלים בדינמיקה הפנים-קבוצתית הם ביסודם תחרותיים.

הוויכוח הגדול

הגרסה של טומסלו להיסטוריה של האבולוציה אינה מקובלת על הכול, אפילו לא בתוך המכון. בקומה שמעל משרדו, במחלקה לפרימטולוגיה, קתרין קרוקפורד מדברת אלי מתוך סרט וידאו שצילם תלמיד מחקר שלה, לירן סַמוּני, במארס 2014. בסרט רואים שימפנזה צעיר בפארק הלאומי תאי בחוף השנהב, סמוך לגבול עם ליבריה.

השימפנזה הקרוי בפי החוקרים שוֹגוּן לכד זה עתה קוף קולובוס גדול שחור-לבן. שוגון מתקשה לאכול את הטרף שלו שעדיין חי ומתפתל, והוא משמיע שורה של “צריחות גיוס” חדות כדי להזעיק לעזרה שני ציידים מבוגרים יותר שיושבים להם בחופת היער מעליו. קוּבָּה, אחד מן השניים, מגיע במהרה לזירה ושוגון נרגע במקצת ונוגס נגיסה ראשונה. אבל אז שוגון ממשיך לצרוח עד שהצייד השני, איברהים, מתייצב במקום. שוגון, השימפנזה הצעיר יותר, מניח את אצבעו בפיו של איברהים ב”מחוות הרגעה”, מחווה מקובלת המבטיחה שהכול בסדר. איברהים מעניק את התמיכה הרגשית המבוקשת בכך שאינו נושך את אצבעו של שוגון. ואז חולקים כל השלושה את הארוחה. “מעניין שהוא מגייס את שני הזכרים הדומיננטים האלה שהיו מסוגלים לקחת ממנו את הקוף כולו,” אומרת קרוקפורד, “אבל כפי שאתה רואה, הם לא לוקחים ממנו את שללו. הוא רשאי לאכול ממנו.”

קרוקפורד טוענת שמוקדם מדי להסיק מסקנות בדבר מידת שיתוף הפעולה בין שימפנזים. “איני סבורה שאנחנו יודעים אילו גבולות יש ליכולות של השימפנזים,” היא אומרת. “אני חושבת שהטיעונים [של טומסלו] מבריקים וברורים מאוד במונחים של הידע הנוכחי שלנו, אבל אני חושבת שבסיוע הכלים החדשים שאנחנו מביאים אִתנו לשדה, נגלה אם הגבולות הנוכחיים המוכרים לנו הם גבולות היכולת של השימפנזים, אם לא.” קרוקפורד עובדת עם עוד כמה חוקרים במטרה לפתח מבחנים שיזהו נוכחות של ההורמון אוקסיטוצין, התורם ליצירת קשרים חברתיים, בשתן של השימפנזים. כמה מחקרים הראו שרמת ההורמון עולה כשהשימפנזים חולקים ביניהם מזון, סימן לכך שאולי הם משתפים פעולה בעת אכילה.

קרוקפורד עשתה את מחקר הדוקטורט שלה במכון בלייפציג, עם טומסלו ועם כריסטף בּוּש, ראש המחלקה לפרימטולוגיה במכון מקס פלנק. בוש ערער על המסקנות של טומסלו בהסתמכו על המחקר הנרחב שלו בפארק הלאומי תאי, שהראה שהשימפנזים מקיימים מבנה חברתי עתיר שיתוף פעולה: שימפנזה אחד מבריח את הטרף בכיוון הרצוי; האחרים חוסמים את דרכו או ממלאים תפקידים אחרים. השקפותיו של בוש בדבר שיתוף פעולה בין שימפנזים דומות להשקפותיו של פרנס דה-ואל מן המרכז לחקר פרימטים על שם יֶרקֶס באוניברסיטת אמורי [ראו “אחד בשביל כולם” בעמוד 68]. ויש מי שמבקרים את טומסלו מנקודת מבט הפוכה לגמרי. דניאל פּוֹוִינֶלי מאוניברסיטת לואיזיאנה בלַפַאיֶיט גורס שטומסלו שוגה בהערכת יתר של היכולות הקוגניטיביות של השימפנזים כשהוא מייחס להם יכולת להבין את המצב הפסיכולוגי של אחרים בקבוצה.

טומסלו נהנה מן הדו-קרב האקדמי שהוא מעורר, ואומר: “לפי דעתי, בוש ודה-ואל חוטאים באנתרופומורפיזם של הקופים, ואילו פווינלי מתייחס אליהם כאל חולדות, אך הם אינם חולדות ולא בני אדם.” הוא מתלוצץ, “אנחנו תקועים בדיוק באמצע. מאחר שאנחנו מותקפים משני הכיוונים, כנראה אנחנו צודקים.”

הגינוי המגיע מכמה מקומות מתאזן בכבוד גדול מצד אחרים. “זמן רב חשבתי שבני אדם דומים מאוד לשימפנזים,” אומר ג’ונתן הֵייט, איש מדעי חברה מוביל בבית הספר לעסקים על שם סטרן באוניברסיטת ניו יורק. “במרוצת השנים, ובמידה רבה בזכות עבודתו של טומסלו, השתכנעתי שההבדל הקטן שהוא חוקר ומפרסם מאמרים עליו, היכולת הייחודית של האדם להתכוונות משותפת, העביר אותנו אל חופים חדשים מעבר לנהר, שם חיי החברה שונים שוני קיצוני.”

כדי לפתור את המחלוקות האלה נדרש מחקר נוסף בגן החיות, במעבדה ובשדה. אולי הפתרון יגיע מעבודות חדשות הבודקות באיזו מידה יש לשימפנזים “תיאוריה של המוח”, לגבי אחרים. מחקר נוסף שכבר יצא לדרך ומבצעת קבוצתו של טומסלו נועד לברר אם המסקנות בדבר התנהגות האדם, הנובעות ממבחנים של הילדים הגרמניים, תקפות גם לגבי ילדים באפריקה ובאסיה שייבחנו באותו אופן. מחקר אחד בודק אם התחושה הקולקטיבית של טוב ורע שמגלים פעוטות גרמניים לפני גיל הגן קיימת גם אצל ילדי סמבורו, עם נווד למחצה מצפון קניה.

יש מקום להוסיף ולהעמיק בבחינת ההבדלים בין אדם לקופי אדם. אחד מן העמיתים הוותיקים הקרובים לטומסלו, ג’וזף קוֹל, העומד בראש מרכז וולפגנג קלר, סבור שאין די בהתכוונות משותפת לבדה להסביר מה עושה את האדם למיוחד. יכולות קוגניטיביות אחרות, הוא אומר, עשויות גם הן לבדל את האדם משאר הפרימטים, לדוגמה האפשרות ל”מסע מנטלי בזמן”: היכולת שלנו לדמיין מה יכול לקרות בעתיד.

נקודות מבט נוספות לגבי מידת החפיפה בין האדם לשימפנזים עשויות להגיע מהתבוננות במוח האדם, כיוון מחקר נוסף המתנהל בקומה אחרת במכון מקס פלנק. סְוַונְטֶה פַּאאבּוֹ (Pääbo), שעמד בראש צוות שהשלים קביעת רצף ראשונית של גנום האדם הניאנדרטלי ב-2010, מעלה את ההשערה בספר שראה אור לאחרונה, ולפיה ייתכן שיהיה אפשר לבדוק באנליזה גנטית את הרעיונות של טומסלו בדבר ייחודה של החשיבה האנושית.

כשיחלו המחקרים האלה, יהיה הגיוני להתחיל ממיזוג של המחקרים בהתנהגות השימפנזים והאדם עם מסע החקר הדון-קיחוטי לפענוח האינטראקציות בין מאות הגנים המעורבים באוטיזם. ילדים שיש להם הפרעה אוטיסטית מתקשים, קצת כמו שימפנזים, בהבנה של רמזים חברתיים. השוואה בין הגנים של ילדים עם אוטיזם ובין הגנים של ילדים שאינם לוקים בהפרעה, ואחר כך בינם ובין הדנ”א של שימפנזים ואולי גם של ניאנדרטלים, הדודנים האבולוציונים הקרובים אלינו ביותר, אולי תניב הבנה טובה יותר של הבסיס הגנטי לחברתיות של האדם.

מחקרים כאלה עשויים להסביר גם מדוע במרוצת אלפי שנים התקדמנו מחבורות של מחפשי מזון משוטטים לחברות שלא זו בלבד שהן מספקות מזון ומחסה ביעילות רבה יותר ממה שמשיגים השימפנזים, אלא שהן אף מזמנות הזדמנויות רבות מספור למגעים חברתיים: סיכויים להגיע לכל פינה בעולם בתוך יום אחד או להעביר מסרים לאריזונה או לטימבקטו באותה מהירות שבה עולה מחשבה במוחנו.

גארי סטיקס (Stix) הוא עורך בכיר בסיינטיפיק אמריקן.

בקיצור

בעבר סברו שבני אדם נבדלים מבעלי חיים אחרים בשימוש שלהם בכלים ובעליונות הכללית של טווח היכולות הקוגניטיביות שלהם. תצפיות מדוקדקות בהתנהגות של שימפנזים וקופי אדם אחרים הוכיחו שהרעיונות האלה שגויים.

שימפנזים משיגים תוצאות טובות באותה מידה כמו ילדים קטנים במבחנים של יכולת חשיבה כללית, אך חסרות להם מיומנויות חברתיות רבות שנמצאו באופן טבעי אצל הדודנים האנושיים שלהם. שלא כמו בני אדם, שימפנזים אינם משתפים פעולה בקבוצות גדולות הנדרשות כדי לכונן חברות מורכבות.

השוואה בין הפסיכולוגיה של שימפנזים ובין הפסיכולוגיה של האדם מגלה שמקור חשוב להבדלים ביניהם לבין בני האדם עשוי להימצא באבולוציה של היכולת להבין באינטואיציה מה חושב אדם אחר, כך ששניים יכולים לפעול יחד למען מטרה משותפת.

עוד בנושא

Cultural Origins of Human Cognition. Michael Tomasello. Harvard University Press, 1999.

Humans Have Evolved Specialized Skills of Social Cognition: The Cultural Intelligence Hypothesis. Esther Herrmann, Josep Call, María Victoria Hernàndez-Lloreda, Brian Hare and Michael Tomasello in Science, Vol. 317, pages 1360-1366; September 7, 2007.

A Natural History of Human Thinking. Michael Tomasello. Harvard University Press, 2014.

שחר החשיבה המודרנית, קייט וונג, סיינטיפיק אמריקן ישראל, אוקטובר-נובמבר 2005.

 

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל

עוד בנושא באתר הידען:

 

• למה חיות חכמות כל כך?
• לדעות קדומות אצל בני אדם יש שורשים אבולוציוניים קדומים