סיקור מקיף

למה מקצת החיות פיקחיות כל כך?

ההתנהגות הבלתי רגילה של אורנג-אוטנים באזור ביצות בסומטרה טומנת החובה תשובה מפתיעה 

מאת קארל ון-שייק. פורסם בסיינטיפיק אמריקן-ישראל, בגליון 24, אוגוסט-ספטמבר 2006

אנו, בני האדם, כותבים את ספרי הלימוד, ובצדק אפשר לחשוד בנו שאנו משוחדים, ואף על פי כן רק מעטים מפקפקים בעובדה שאנחנו היצורים הנבונים ביותר על פני כדור הארץ. בעלי חיים רבים ניחנים ביכולות הכרתיות מיוחדות המעניקות להם הצטיינות בבתי הגידול האופייניים להם, אבל בדרך כלל בעלי החיים אינם פותרים בעיות חדשות. אלה שעושים זאת נקראים בפינו בעלי חיים תבוניים, אבל אף אחד מהם אינו נבון כמונו.

מהו הדבר שנתן עדיפות לאבולוציה של יכולת מוחית כה יוצאת דופן בבני אדם, או ליתר דיוק באבות אבותינו ההומינידים? גישה אחת לחיפוש תשובה לשאלה הזאת היא בחינת הגורמים שהיו עשויים לעצב יצורים אחרים המפגינים אינטליגנציה גבוהה, ולראות אם כוחות כאלה היו עשויים לפעול גם על אבותינו הקדמוניים? לדוגמה, יש סוגים של ציפורים ושל יונקים לא אנושיים, הפותרים בעיות הרבה יותר טוב מאחרים: פילים, דולפינים, תוכים, עורבים. אבל אין ספק שחקר קרובי המשפחה שלנו, קופי-העל הגדולים, עשוי להאיר את עינינו.

חוקרים הציעו הסברים רבים להתפתחות התבונה של פרימטים, משפחת בעלי החיים שנמנים עמה בני האדם וקופי-העל (יחד עם הקופים, הלמורים והלוריסים). אבל המחקרים באורנג-אוטנים שערכה קבוצת המחקר שלי במשך 13 השנים האחרונות הולידו באופן בלתי צפוי הסבר חדש, ואנו סבורים שהוא מספק תשובה מרחיקת לכת לשאלה.

תיאוריות בלתי שלמות
ניסיון אחד להסביר את תבונתם של הפרימטים, ניסיון שהשפיע רבות על חוקרים, טוען שמורכבות החיים החברתיים היא המניע להתפתחותן של יכולות קוגניטיביות מוגברות. ההשערה המקייבלית הזאת לאינטליגנציה מציעה שהצלחה בחיים החברתיים תלויה בטיפוח מערכות היחסים הרווחיות ביותר ובקריאה מהירה של המפה החברתית – למשל, כשבעל חיים מחליט אם להיחלץ לעזרתו של בעל ברית המותקף בידי בעל חיים אחר. דרישות החברה מעודדות אפוא את האינטליגנציה מפני שהיצור הנבון ביותר יהיה גם המוצלח ביותר בקבלת החלטות שיגנו עליו, וכך ישרוד כדי להעביר את הגנים שלו לדור הבא. אבל תכונות מקייבליות אינן כה מועילות במשפחות אחרות של בעלי חיים, ואפילו לא אצל כל הפרימטים, ולכן הגישה הזאת לבדה אינה עונה על השאלה.

בקלות אפשר להעלות על הדעת גורמים רבים אחרים שימריצו את האבולוציה של התבונה, כמו למשל הצורך בעבודה קשה כדי להשיג מזון. בדוגמה זו, מי שיכול לחשוב איך אפשר להגיע במיומנות למזון חבוי או לזכור את האתרים, המשתנים בקביעות, של פריטי מזון חיוני, עשוי להשיג יתרון על פני אחרים. גמול התבונה הוא העברת גנים רבים יותר לדור הבא.

ההסבר שלי, שאינו עומד בסתירה לגורמים האחרים, מדגיש את הלמידה החברתית. האינטליגנציה אצל בני אדם מתפתחת לאורך זמן. ילדים לומדים בעיקר בהדרכתם של מבוגרים סבלניים. ללא גירויים חברתיים חזקים, כלומר גירויים תרבותיים, אפילו ילד-פלא פוטנציאלי יגדל להיות בוגר שלומיאלי לא-יוצלח. כעת יש בידנו עדויות שתהליך כזה של למידה חברתית תקף גם אצל קופי-על. עיקר טענתי הוא, שבדרך כלל בעלי החיים התבוניים ביותר הם התרבותיים ביותר: הם לומדים זה מזה פתרונות יצירתיים לבעיות סביבתיות וחברתיות. בקיצור, אני טוען שתרבות מעודדת אינטליגנציה.

הגעתי להצעה הזאת בדרך עקיפין שעברה דרך הביצות בחוף המערבי של האי סומטרה שבאינדונזיה, שם ערכנו, עמיתי ואני, תצפיות באורנג-אוטנים. האורנג-אוטן הוא קוף-העל היחיד באסיה, ותפוצתו מוגבלת לאיים בורנאו וסומטרה. האורנג-אוטנים ידועים כמתבודדים במידת-מה. בהשוואה לקרובתם המפורסמת יותר, השימפנזה האפריקנית, קופי-האדם הג'ינג'יים האלה הם יצורים שלווים ומאופקים מבחינה חברתית והם אינם היפר-אקטיביים וחברותיים כשימפנזות. ובכל זאת מצאנו בקרבם את התנאים המאפשרים לתרבות לשגשג.

טכנולוגיה בביצות
מלכתחילה נמשכנו לביצות מפני שהן מספקות מחסה למספר גבוה באופן יוצא דופן של אורנג-אוטנים. שלא כמו היערות היבשים באי, הביצות הלחות הן בית גידול המספק לקופי-העל מזון בשפע לאורך כל השנה והוא יכול לפרנס אפוא אוכלוסייה גדולה. עבדנו באזור הסמוך לסוּאָק בַּלימבינג שבביצות קְלוּאֶט, אזור שהוא אולי גן עדן לאורנג-אוטנים, אבל גיהינום לחוקרים בשל בוץ דביק, שפע חרקים עוקצניים, חום מעיק ולחות.

אחת התגליות הראשונות במקום הבלתי סביר הזה הדהימה אותנו: האורנג-אוטנים של סוּאָק השתמשו במגוון כלים שהם יצרו. בשבי, קופי האדם אדומי השיער משתמשים בכלים בהתלהבות, אבל המאפיין העיקרי של כלים אצל אורנג-אוטנים שנצפו עד אז בטבע היה היעדרם. קופי-העל של סואק משתמשים בכלים שלהם לשתי מטרות עיקריות. ראשית, הם מחפשים נמלים, טרמיטים ובייחוד דבש (בעיקר של דבורים חסרות עוקץ) – יותר משמחפשים חבריהם האורנג-אוטנים במקומות אחרים. לעתים קרובות הם שולחים מבטים בוחנים בגזעי העצים, מחפשים תנועה אווירית היוצאת מנקבים קטנים בעץ ונכנסת אליהם. לאחר שנתגלה נקב כזה, הוא נעשה מוקד לבחינה חזותית, ואחר כך ידנית על ידי תחיבת אצבע וחיטוט. בדרך כלל האצבע קצרה מדי, והאורנג-אוטן מכין לעצמו כלי באמצעות מקל. לאחר שהוא מכניס את המקל בזהירות, הוא מניע אותו בעדינות פנימה והחוצה, מוציא אותו, מלקק ודוחף אותו שוב פנימה. רוב ה"טיפול" הזה נעשה כשהכלי אחוז בין השיניים. רק הכלים הגדולים ביותר, המשמשים בעיקר כפטיש לעקירת גושים מקני טרמיטים, נאחזים ביד.

השימוש השני בכלים של קופי-העל בסואק קשור בפירות של עץ הניסיה (Neesia). העץ מניב הֶלקֶטים מחומשים מעוצים שאורכם עד 25 ורוחבם עד 10 סנטימטרים. ההלקטים מלאים בזרעים חומים שגודלם כגרעיני שעועית המכילים כמעט 50% שומן, כלומר, מזינים ביותר – תענוג נדיר ומבוקש בסביבה טבעית נטולת מזון מהיר. העץ מגן על הזרעים שלו באמצעות קליפה קשה ביותר. אבל, כשהזרעים מבשילים הקליפה מתחילה להיסדק והחריצים המתרחבים חושפים שורות מסודרות של זרעים שצימחו שלוחות עוטפות נאות ואדומות (ארילים, arils) המכילות כ-80% שומן. כדי להרתיע עוד יותר את אוכלי הזרעים, הקליפה גדושה במספר רב של מחטים חדות כתער. האורנג-אוטנים של סואק מקלפים ענפים קצרים וישרים, שאותם הם אוחזים בפה ותוקעים בחריצים. הם מניעים את הכלי הלוך ושוב בחריץ ומנתקים את הזרעים מגבעוליהם. לאחר מכן הזרעים נופלים היישר לפה. בסוף העונה האורנג-אוטנים אוכלים רק את השלוחות האדומות באמצעות אותה שיטה המאפשרת להם להוציאן ללא פציעה.

שתי השיטות לעיצוב מקלות הנבירה נפוצות מאוד בסואק. באופן כללי, רדיית דבש מנקבי העצים הוא עיסוק מזדמן שאורך רק כמה דקות, אבל כשפירות הניסיה מבשילים, קופי-העל מקדישים את רוב שעות הערות שלהם לחילוץ הזרעים או השלוחות העוטפות, והם משמינים ונעשים מדושנים מיום ליום.

מדוע השימוש בכלים הוא תרבות?
מה מסביר את ההתרכזות הנדירה הזאת בשימוש בכלים בסואק בשעה שאורנג-אוטנים במקומות אחרים בטבע ממעיטים כל כך לעשות זאת? איננו סבורים שבעלי החיים בסואק חכמים יותר מיסודם: בשבי, רוב בני המין הביולוגי הזה יכולים ללמוד להשתמש בכלים, תצפית המרמזת שיש להם יכולת מוחית בסיסית לעשות זאת.

לכן, הנחנו שהתשובה טמונה בסביבה שבה הם חיים. האורנג-אוטנים שנחקרו לפנינו חיו על פי רוב ביערות יבשים. לעומת זאת, הביצות הן בית גידול ייחודי בשפע שהוא מציע. הרבה יותר חרקים מקננים בנקבי עצים בביצות מאשר ביערות הקרקע היבשה, ועצי ניסיה צומחים רק במקומות לחים, בדרך כלל על יד מים זורמים. ההסבר הסביבתי נשמע אמנם מפתה, אבל אין הוא מסביר מדוע כמה אוכלוסיות מחוץ לסואק מתעלמות לגמרי מאותם מקורות מזון עשירים. הוא גם אינו מסביר מדוע כמה אוכלוסיות שאכן ניזונות מזרעים, עושות זאת ללא כלים (וכמובן שכתוצאה מכך הן אוכלות הרבה פחות). הדבר נכון גם לגבי נקבי העצים. מדי פעם, כשהגבעות הסמוכות, שעליהן צומחים יערות יבשים, מניבות שפע של פירות, האורנג-אוטנים של סואק הולכים לשם כדי לפנק את עצמם. כשהם אוספים שם פירות הם משתמשים בכלים כדי לחקור את תכולת הנקבים בעצים. בית הגידול ההררי נפוץ מאוד בכל אזור התפוצה של האורנג-אוטנים, ולכן נשאלת השאלה: אם אפשר להשתמש בכלים במורדות שמעל סואק, למה לא עושים זאת במקומות אחרים?

השערה אחרת ששקלנו, השערה שהושפעה מן האמרה העתיקה כי הצורך הוא אבי ההמצאה, אמרה שצפיפות האוכלוסין הגבוהה בסואק יוצרת תחרות עזה על המזון. כתוצאה מכך, רבים יישארו ללא אוכל אלא אם יוכלו להגיע למקורות אספקה שקשה להגיע אליהם – כלומר הם חייבים כלים כדי לאכול. הטיעון החזק ביותר נגד האפשרות הזאת הוא שהמזונות המתוקים ועתירי השומן שאפשר להגיע אליהם באמצעות הכלים עומדים בראש סולם העדיפויות של האורנג-אוטנים ולכן היה סביר שינסו להשיג אותם גם במקומות אחרים. למשל, קופי-העל אדומי השיער בכל המקומות מוכנים להסתכן פעמים רבות בעקיצות דבורה כדי להשיג דבש. ולכן גם רעיון הצורך אינו עומד במבחן.

אפשרות אחרת היא שההתנהגות הזאת נובעת מטכניקות חדשניות שהמציאו כמה אורנג-אוטנים חכמים, והן התפשטו ושרדו באוכלוסייה מפני שאחרים למדו אותן כשצפו במומחים האלה. במילים אחרות, השימוש בכלים הוא תרבותי. בלי להכניס באופן ניסויי שינויים באוכלוסייה, המכשול העיקרי בחקר תרבות בטבע הוא שלעולם איננו יכולים להדגים באופן משכנע שבעל חיים מסוים שאנו צופים בו אכן ממציא תכסיס חדש. אפשר שהוא פשוט מפעיל הרגל ישן, שאותו הוא זוכר היטב אך ממעט להשתמש בו. איננו יכולים גם להוכיח שפרט מסוים לומד מיומנות חדשה מחבר אחר לקבוצה או שהוא פשוט מבין לבד מה לעשות. אף על פי שאנו יכולים להראות במעבדה שאורנג-אוטנים יכולים להתבונן זה בזה וללמוד למידה חברתית, אין למחקרים האלה משמעות לגבי תרבות בטבע – לא לגבי עצם מהותה ולא לגבי תפוצתה. חוקרי השטח נאלצו לפתח אפוא מערכת של אמות מידה כדי להדגים מתי להתנהגות מסוימת יש בסיס תרבותי.

ראשית, חייבת להיות שונות גאוגרפית בהתנהגות הנבחנת. הדבר מראה שהיא הומצאה במקום כלשהו. היא גם חייבת להיות נפוצה במקום שבו התגלתה, מה שמראה שהיא מתפשטת ומתקיימת בהתמדה באוכלוסייה. השימוש בכלים בסואק עומד בקלות בשני המבחנים האלה. הצעד השני הוא ביטולם של הסברים פשוטים יותר המניבים אותו דפוס מרחבי אך בלי לערב למידה חברתית. כבר פסלנו הסבר סביבתי, שעל פיו פרטים הנחשפים לבית גידול מסוים יגיעו באופן עצמאי לאותה מיומנות. פסלנו גם הסבר גנטי מפני שרוב האורנג-אוטנים בשבי מסוגלים ללמוד להשתמש בכלים.

המבחן השלישי, שהוא המחמיר ביותר, אומר שעלינו למצוא התפלגות גאוגרפית של ההתנהגות שאפשר להסבירה על ידי תרבות וקשה להסבירה בכל דרך אחרת. דפוס מכריע אחד כזה יכול להיות מצב שבו ההתנהגות מתקיימת במקום אחד אך נעדרת מעבר למחסום טבעי המונע את התפשטותה. התפוצה הגאוגרפית של עצי הניסיה סיפקה לנו רמזים ברורים בדבר שימוש בכלים בסואק. עצי ניסיה (ואורנג-אוטנים) מצויים משני עברי נהר אלאס רחב הידיים. בביצות סינגקיל, מדרום לסואק ובאותה הגדה של נהר אלאס, מצאנו כלים זרוקים על האדמה, ואילו בביצות באטו-באטו שמעבר לנהר הם בלטו בהיעדרם בכל ביקורינו הרבים שם בשנים שונות. בבאטו-באטו מצאנו שרבים מן הפירות נפתחו ונקרעו לגזרים. האורנג-אוטנים באזור אוכלים זרעי ניסיה כנראה באותה דרך שבה עושים זאת עמיתיהם באתר הקרוי בשם גונונג-פאלונג שבבורנאו הרחוקה, שהיא דרך שונה לגמרי מזו של קרוביהם בסינגקיל מעבר לנהר ממש.

באטו-באטו הוא אזור ביצות קטן, והוא אינו כולל שטחים נרחבים של יער ביצות מן הסוג המשובח ביותר. לפיכך, רק אורנג-אוטנים מעטים יכולים להתקיים שם. איננו יודעים אם השימוש בכלים לא הומצא שם מעולם, או שמא הומצא אך לא החזיק מעמד באוכלוסייה הקטנה יותר. אבל אנו כן יודעים שמהגרים מעבר לנהר מעולם לא הביאו לשם את המנהג מפני שהנהר באזור זה רחב מדי ואורנג-אוטנים בשום פנים ואופן אינם מסוגלים לחצותו. הרחק במעלה הנהר, באזורים שאפשר לחצותו, צומחים עצי ניסיה פה ושם אבל האורנג-אוטנים שם מתעלמים מהם לגמרי, אולי מפני שאין הם מודעים לפירותיהם העשירים. הסבר תרבותי נותן אפוא מענה באופן המדויק ביותר לקיומם של משתמשים נבונים בכלים, החיים בשכנות כה קרובה ובלתי צפויה לבעלי חיים המסתמכים רק על כוחם לאותה מטרה, וגם לקיומם של בורים גמורים במעלה הנהר.

שכנות סובלנית
מדוע אנו מוצאים את האופנים המיוחדים במינם האלה בשימוש בכלים בסואק דווקא ולא בשום מקום אחר? כדי להתעמק בשאלה הזאת, ערכנו ראשית כול השוואה מפורטת בין כל האתרים שבהם נחקרו אורנג-אוטנים. מצאנו שגם אם נשמיט מן ההשוואה את נושא השימוש בכלים, סואק הוא מקום שבו מצוי המספר הרב ביותר של חידושים הנפוצים באוכלוסייה כולה. ככל הנראה, ממצא זה אינו תוצר מלאכותי הנובע מהתעניינותנו שלנו בהתנהגויות יוצאות דופן, מפני שחוקרים, שהיו להוטים לגלות חידושים התנהגותיים שנרכשו בלמידה חברתית, חקרו אתרים אחרים הרבה יותר מאתנו.

שיערנו שנמצא שונות גדולה יותר במיומנויות הנלמדות באוכלוסיות שבהן יש לפרטים הזדמנויות רבות יותר לצפות בחבריהם בשעת פעולה לבין אוכלוסיות שבהן יש פחות הזדמנויות כאלה. ואכן, יכולנו לאמת את העובדה שבאתרים שבהם הפרטים בילו יותר זמן זה עם זה נמצא מגוון גדול יותר של חידושים נלמדים. דרך אגב, קשר דומה נמצא גם בקרב שימפנזות. הקשר הזה היה חזק יותר בהתנהגויות הקשורות במזון. הדבר מתקבל על הדעת מפני שרכישת מיומנות להשגת מזון ממישהו אחר דורשת תצפית קרובה יותר מאשר, למשל, לימוד של סימן בולט לתקשורת. במילים אחרות, בעלי החיים שנחשפו למעט עמיתים מנוסים מציגים את השלל הדל ביותר של משתנים תרבותיים, ממש כמו ילד כפרי לעומת חברו העירוני.

כשבדקנו בקפדנות את השוני בין האתרים הבחנו במשהו אחר. פעוטות אורנג-אוטן בכל המקומות מבלים יותר מ-20,000 שעות של אור יום בקשר הדוק עם אימותיהם ופועלים כחניכים נלהבים. אבל רק בסואק ראינו שגם המבוגרים מבלים יחד זמן ניכר כשהם מחפשים מזון. שלא ככל אוכלוסייה אחרת של אורנג-אוטנים שנחקרה עד כה, הם אפילו ניזונו מאותו פריט מזון, בדרך כלל ענפים מנוקבי טרמיטים, וחלקו במזון, בשרו של לוריס כבד תנועה, למשל. הקִרבה המיוחדת במינה הזאת, והסובלנות ההדדית, אפשרה לבוגרים פחות מיומנים להתקרב די הצורך כדי לצפות בשיטות להשגת מזון, והם עשו זאת נלהבים כילדים.

רכישת ההמצאות המאתגרות ביותר מבחינה מחשבתית, כמו שימוש בכלים כפי שנצפה רק בסואק, דורשת כנראה קשר ממושך עם פרטים מיומנים וגם מספר סבבים של תצפית ותרגול. משמעות מפתיעה העולה מדרישה זו היא כי על אף שהעוללים לומדים למעשה את כל המיומנויות שלהם מאימותיהם, אוכלוסייה תוכל לשמר חידושים מסוימים רק אם יימצאו בה דמויות לחיקוי סובלניות שאינן אימהות. אם במקרה האם אינה מוכשרת במיוחד, מומחים אחרים יהיו בסביבה והצעירים יוכלו בכל זאת ללמוד טכניקות מתוחכמות שאינן נלמדות כנראה באופן אוטומטי. כלומר, ככל שהרשת החברתית הדוקה יותר, כן סביר יותר שהקבוצה תשמר מיומנויות שהומצאו בה. בסופו של דבר, אוכלוסיות סובלניות תומכות במספר גדול יותר של התנהגויות כאלה.

מעבודתנו בשטח למדנו שרוב הלמידה בטבע, חוץ מהתניות פשוטות, עשויה לכלול מרכיב חברתי, לפחות בקרב פרימטים. לעומת זאת, רוב ניסויי המעבדה שבדקו כיצד בעלי חיים לומדים, היו מכוונים לגילוי יכולתו של הפרט ללמידה יחידנית. אכן, אם חידתו של פסיכולוג המעבדה תוצג לבעל החיים בתנאים טבעיים, שבהם גירויים רבים מתחרים על תשומת לבו, הוא עלול שלא להבין כלל שניצבת לפניו בעיה המחכה לפתרון. בטבע, פעולותיהם של החברים המיומנים בקהילה מכוונת את תשומת לבו של בעל החיים הטירון.

השורשים התרבותיים של התבונה
הניתוח שלנו לגבי האורנג-אוטנים מרמז שתרבות, כלומר למידה חברתית ומיומנויות מיוחדות, לא רק מטפחת תבונה, אלא גם מעודדת את האבולוציה של התבונה באוכלוסייה כולה לאורך זמן. מינים ביולוגיים שונים נבדלים מאוד זה מזה במנגנונים המאפשרים להם ללמוד מאחרים. אבל ניסויים פורמליים מאשרים את הרושם המתקבל מתצפית בקופי-על בטבע: הם מסוגלים ללמוד באמצעות צפייה במה שאחרים עושים. כלומר, כשאורנג-אוטן,, או לצורך העניין גם קוף-על אפריקני, בטבע מצליח להפגין התנהגות מורכבת מבחינה מחשבתית, הוא רכש את היכולת הזאת באמצעות תערובת של למידה באמצעות תצפית ותרגול יחידני, ממש כמו שילדים לומדים מיומנויות. וכשאורנג-אוטן בסואק לומד יותר תחבולות מקרוביו במקום אחר, שמזלם שפר עליהם פחות ממנו, הוא עושה זאת מפני שהיו לו יותר הזדמנויות ללמידה חברתית במהלך חייו. למידה חברתית עשויה אפוא להקפיץ את הביצועים התבוניים של בעל חיים לרמה גבוהה יותר.

כדי להעריך את חשיבותו של הקלט החברתי בהתפתחותה של תבונה גבוהה, בואו נערוך ניסוי מחשבתי. דמיינו פרט שגדל ללא קלט חברתי כלשהו אבל קיבל מחסה ותזונה נאותים. זהו מצב דומה לזה השורר כשאין קשר בין הדורות או כשהצעירים דואגים לעצמם אחרי שהם פורחים מן הקן. כעת דמיינו שאחת הנקבות של המין הזה ממציאה מיומנות מועילה, למשל, דרך לפצח אגוז ולשלוף ממנו את תוכנו המזין. דרכה תצלח, ואולי יהיו לה יותר צאצאים מנקבות אחרות באוכלוסייה. אבל אם המיומנות הזאת לא תעבור לדור הבא היא תיעלם כשהנקבה תמות.

כעת דמיינו מצב שבו הצאצאים מלווים את אימם פרק זמן כלשהו לפני שהם יוצאים לדרכם. רוב הצעירים ילמדו את השיטה החדשה מאימם ויעבירו אותה – ואת הרווח הנלווה לה – לדור הבא. תהליך כזה יתרחש בדרך כלל במינים ביולוגיים שהתפתחותם אטית ושבהם ההורה מצוי בקשר מתמשך עם צאצא אחד לפחות. אבל התהליך יזכה לדחיפה חזקה אם כמה פרטים ייצרו קבוצות חברתיות סובלניות.

עתה נוכל לצעוד עוד צעד קדימה. במינים שבהם הפרטים מתפתחים לאט וחיים בחברות סובלניות, הברירה הטבעית תיטה לתגמל על שיפור קל ביכולת ללימוד מתצפית יותר מאשר על שיפור דומה ביכולת ההמצאה. הסיבה היא שבחברה כזאת הפרט יכול להישען גם על כתפיהם של בני דורו וגם על אלה של הדורות הקודמים. אנו מצפים אפוא לתהליך של משוב מקדם שבו בעלי החיים ייעשו יותר ויותר חדשניים ויפתחו שיטות טובות יותר ללמידה חברתית מפני ששתי היכולות האלה נסמכות על מנגנוני חשיבה דומים. כלומר, התרבותיות משפיעה על מינים ביולוגיים בעלי יכולת מסוימת לחדשנות באופן שיפתח אותם אל עבר תבונה גבוהה יותר. אם כן, הדבר מביא אותנו להסבר החדש לאבולוציה הקוגניטיבית.

ההשערה החדשה הזאת מבהירה תופעה שאלמלא כן היא מתמיהה. פעמים רבות במאה השנים האחרונות גידלו אנשים גורים של קופי-על כאילו היו ילדים אנושיים. הקופים המתורבתים האלה רכשו מגוון מפתיע של מיומנויות וחיקו בקלות התנהגות מורכבת – הבנת המשמעות של הצבעה בכיוון מסוים, לדוגמה. הם הצליחו אפילו להבין כמה מילים אנושיות, נעשו שובבים מבדחים וציירו ציורים. אחר כך, ניסויים רשמיים, כמו אלו שערכה א' סו סווג'-רמבו מאוניברסיטת מדינת ג'ורגיה בקוף הבונובו קנזי, חשפו יכולות לשוניות מדהימות. מקרים כאלה חזרו ונשנו בעקביות, על אף שלעתים קרובות ביטלו אותם בשל אי-קפדנות מדעית. הם חשפו פונטציאל קוגניטבי אדיר ורדום של קופי-העל. אולי איננו מעריכים כראוי את מורכבות החיים בג'ונגל, אבל אני משער שקופי-העל המתורבתים האלה הפכו באמת לבעלי כישורים מופרזים. תוך כדי תהליך הטומן בחובו את סיפור האבולוציה האנושית, אפשר להביא קוף-על שגודל כאדם לשיאים קוגניטיביים גבוהים מכל חבריו בטבע.

קו מחשבה דומה פותר את החידה הוותיקה למה פרימטים רבים בשבי משתמשים ברצון בכלים, ולפעמים גם מייצרים אותם, ואילו עמיתיהם בטבע אינם נוטים לזאת כלל. לעתים קרובות נשמעת הדעה שאין הם זקוקים לכלים, אך תצפיות באורנג-אוטנים, בשימפנזות ובקופי קפוצ'ין סותרות את הטענה הזאת, מפני שהן מראות שניצול מקצת מיומנות השימוש בכלים מאפשר לבעלי החיים האלה גישה למקורות המזון העשירים ביותר בבית הגידול שלהם, או לעבור בשלום תקופות רזות. החידה נפתרת כשמבינים ששני פרטים מאותו מין ביולוגי יכולים להיות שונים מאוד זה מזה בביצועים האינטלקטואליים שלהם בהתאם לסביבה החברתית שבה גדלו.

אורנג-אוטנים מביאים את התופעה לשיא. בעולם גני החיות הם ידועים כאמני בריחה הפורצים בכישרון את דלתות הכלובים. אבל למרות עשרות שנים של מעקב שקדני בטבע, התצפיות תיעדו רק הישגים טכנולוגיים ספורים מחוץ לסואק. פרטים שנלכדו בטבע בדרך כלל מסרבים להתרגל לתנאי השבי, והם תמיד שומרים על ביישנותם העמוקה והמושרשת ועל חשדנותם בבני אדם. אבל קופי-על שנולדו בגן חיות שמחים לראות במטפלים שלהם מודלים רבי-ערך לחיקוי, שמים לב לפעולותיהם ולחפצים הזרוקים במכלאות ולומדים כיצד ללמוד ולצבור באמצעות כך מיומנויות רבות.

מבחנה של תיאוריית התבונה-באמצעות-תרבות הוא בתחזית שבעלי החיים התבוניים ביותר הם אלה שגם נוטים לחיות באוכלוסיות שבהן כל הקבוצה מאמצת דרך קבע חידושים שהביאו חבריה. קשה לבחון את התחזית הזאת. החושים ואורח החיים של בעלי חיים ממשפחות שונות נבדלים כל כך אלה מאלה עד שקשה למצוא אבן בוחן יחידה לביצועים תבוניים. לפי שעה, כל מה שנוכל הוא לשאול: "האם משפחות שמפגינות סימנים חד-משמעיים לתבונה, מפגינות גם תרבות המבוססת על חידושים, ולהפך?" לדוגמה, איננו מבינים היטב את תהליך הזיהוי העצמי במראה, אבל אין לטעות בו כסימן למודעות עצמית ולכן רואים בו גם סימן לתבונה גבוהה. עד כה, למרות ניסיונות רחבי היקף במשפחות רבות של בעלי חיים, קבוצות היונקים היחידות שעוברות את המבחן הזה הם קופי-על ודולפינים. אלה הם גם בעלי החיים היחידים המסוגלים להבין סימנים שרירותיים ושנמצאו בקרבם העדויות הטובות ביותר לחיקוי, הבסיס לתרבות המבוססת על חידושים. שימוש גמיש בכלים המתבסס על חידושים, שהוא עוד ביטוי לתבונה, נפוץ יותר בקרב היונקים: קופים, קופי-על, יונקים ימיים ופילים. כל אלה הן משפחות שבהן מקובלת גם למידה חברתית. אף על פי שעד כה אפשר לערוך רק את הבדיקות הגסות מאוד האלה, הן תומכות בהשערת התבונה-באמצעות-תרבות.

תחזית חשובה אחרת היא שנטייה לחדשנות ולמידה חברתית חייבות להתפתח יחד. ואכן, סיימון רידר, כעת באוניברסיטת אוטרכט בהולנד, וקווין נ' ללאנד, עכשיו באוניברסיטת סט' אנדריוס בסקוטלנד, מצאו כי מיני פרימטים שבהם נמצאו יותר עדויות לחדשנות הם גם אלה שבהם נמצאו עדויות רבות יותר ללמידה חברתית. בדיקה עקיפה יותר מסתמכת על מִתאמים בקרב מינים שונים בין הגודל היחסי של המוח (לאחר תיקון סטטיסטי שלוקח בחשבון את גודל הגוף) לבין משתנים חברתיים והתפתחותיים. הרעיון עומד בעקביות גם במִתאמים מבוססים היטב בין הנטייה לחיים בקבוצה לבין גודל המוח בקבוצות יונקים שונות.

אמנם אין די בהשערה החדשה כדי להסביר מדוע אבות-אבותינו, יחידים בקרב קופי-העל, פיתחו יכולת תבונית כה קיצונית, אבל הקפיצה המרשימה ביכולת שאליה מגיעים קופי-על בסביבה תרבותית עשירה מצמצמת את הפער בינם וביננו. הסבר המסלול ההיסטורי של השינוי קשור בפרטים רבים שיש צורך לאסוף ולשזור בשקדנות מתוך עדויות נדירות ומבלבלות של מאובנים ותיעוד ארכאולוגי. חוקרים רבים חושדים שהשינוי המכריע היה הפלישה לסוואנה של הראשונים מבני המין הביולוגי הומו שהיו יכולים לצעוד ולהשתמש בכלים. הם היו חייבים לעבוד בצוות, ליצור כלים ולגבש אסטרטגיות כדי לחפור ולעקור פקעות, לפשוט את בשרן של נבלות ולהגן עליו מפני יונקים גדולים. הדרישות האלה עודדו עוד ועוד חדשנות והגבירו את התלות ההדדית, והתבונה התפתחה ככדור שלג.

ברגע שנעשינו בני אדם, ההיסטוריה התרבותית החלה לפעול יחד עם היכולת הטבועה בנו לשפר את הביצועים. כמעט 150,000 שנה לאחר שנוצר המין שלנו נפוצו ביטויים מתוחכמים לסמליות אנושית כגון חפצים מעובדים היטב (דברי אמנות, כלים מוזיקליים ומתנות קבורה) [ראו " שחר החשיבה המודרנית", מאת קייט וונג, סיינטיפיק אמריקן ישראל, אוקטובר-נובמבר 2005]. התפרצות הטכנולוגיה ב-10,000 השנים האחרונות מראה שקלט תרבותי יכול להביא להישגים בלתי מוגבלים באמצעות מוחות מתקופת האבן. אכן תרבות יכולה ליצור חשיבה חדשה במוחות ישנים.
 סקירה כללית / הקשר האורנג-אוטני
המחבר גילה שימוש נרחב בכלים בקרב האורנג-אוטנים באזור ביצות בסומטרה. עד כה איש לא ראה אורנג-אוטנים בטבע המשתמשים בכלים בשיטתיות.
הממצא הבלתי צפוי הזה שימש למחבר רמז לפתרונה של תעלומה רבת-שנים: מדוע מקצת החיות פיקחיות כל כך?
הוא סבור שתרבות היא הגורם המכריע. חוקרי פרימטים מגדירים את המושג תרבות כיכולת ללמוד – באמצעות התבוננות – מיומנויות שהומצאו בידי אחרים. תרבות יכולה להביא לרצף גובר והולך של הישגים ולקדם עוד ועוד את התבונה של מין ביולוגי.

רוב האורנג-אונטים מבלים את חייהם ללא ייצור ושימוש בכלים. קופי-העל אדומי-השיער בסואק הם יוצאים מן הכלל, ויוצרים מבחר כלים. אחד הכלים הנפוצים ביותר הוא מקל (למעלה מימין) שאותו הם מכינים כדי לאסוף נמלים, טרמיטים ויותר מכול, דבש. ללא הכלי (משמאל), הניסיונות לחלץ את הדבש מנקב בעץ, למשל על ידי נשיכתו, נכשלים לעתים קרובות. קופי-העל בסואק, לעומת זאת, אוחזים במקל בפיהם, מחדירים אותו לתוך הנקב (חץ בתמונה מימין) ומניעים אותו בעדינות פנימה והחוצה. אחר כך הם מוציאים אותו ומלקקים את הדבש (תמונה קיצונית מימין).

פירות עצי הניסיה (למטה משמאל) שימשו השראה לכלי חשוב אחר בארגז הכלים של האורנג-אוטנים בסואק. הזרעים מזינים ביותר, אבל הם מוקפים במחטים חדות כתער המרתיעות יונקים אוכלי זרעים. כדי להימנע מדקירות מכאיבות, קופי-העל של סואק מקלפים ענפים קצרים וישרים, אוחזים אותם בפיהם ומחדירים אותם לחריץ הפתוח בפרי הבשל (מימין). הקוף מניע את המקל הלוך ושוב בתוך החריץ ומנתק את הזרעים בלי להיפצע. בתמונה האמצעית אפשר לראות פרי קטן כשהמקל עדיין תקוע בו.

על המחבר
קארל ון-שייק
(van Schaik) הוא מנהל המכון והמוזיאון האנתרופולוגי באוניברסיטת ציריך שבשוויץ. הולנדי במוצאו, הוא רכש את תואר הדוקטור שלו באוניברסיטת אוטרכט ב-1985. לאחר פוסט-דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון ותפקיד קצר נוסף באוטרכט הוא עבר לאוניברסיטת דיוק שם כיהן כפרופסור לאנתרופולוגיה ביולוגית עד שחזר אל "העולם הישן" ב-2004. ספרו "בקרב האורנג-אוטנים: קופי-על אדומי שיער ושחר התרבות האנושית" (הוצאת אוניברסיטת הרווארד) מביא ביתר פירוט את הרעיונות שתוארו במאמר זה.

ועוד בנושא

A Model for Tool-Use Traditions in Primates: Implications for the Coevolution of Culture and Cognition. C. P. van Schaik and G. R. Pradhan in Journal of Human Evolution, Vol. 44, pages 645–664; 2003.
Orangutan Cultures and the Evolution of Material Culture. C. P. van Schaik, M. Ancrenaz, G. Borgen, B. Galdikas, C. D. Knott, I. Singleton, A. Suzuki, S. S. Utami and M. Y. Merrill in Science, Vol. 299, pages 102–105; 2003.
Conformity to Cultural Norms of Tool Use in Chimpanzees. Andrew Whiten, Vicky Horner and Frans de Waal in Nature online; August 2005.

 ראו גם: איש היער

3 תגובות

  1. בע"ח גדולים צרכים מוח גדול ל פקח ולהרגיש את כולו.
    האם הגינוזאורים היו חברתים כבני אדם אן רק פרימטים ?
    היתפתחות קטנה , טריויאלית זה פירוש.
    יש הרבה שהאבולוציה עוד לא פיתחה , שינויים אקראים תלויים בנסיבות סביבה והיסטוריה.

  2. דווקא התפתחות המוח האנושי ואם תרצו ה"אורנג אוטנגי" מהווה אתגר קשה להיפותיזת האבולוציה.
    כיצד קרה שמתוך כך וכך מליארדי שנות "אבולוציה" כביכול , רק 150,000 השנה האחרונות הביאו להתפתחות מוח המסוגל לאינטליגנציה מסוג אנושי.
    הרי במידה ומדובר בשינויים אקראיים, היה די מתבקש שהמוח של הדינוזאורים למשל, שהיו בסביבה, הרבה יותר מאשר בני האדם יתפתח לפחות כמו המוח האנושי ולמעשה ההגיון דורש שאף הרבה מעבר לו. שכן אין מדובר באיזושהי "פריצת דרך" בלתי רגילה. המוח הוא איבר שהיה קיים כל העת ורק היה זקוק להתפתחות קטנה וטריויאלית הרבה פחות מאשר זו הדרושה ליצירת ההבדל בין דג ששוקל כמה מאות גרמים לדינוזאור בגודל כמה טונות.
    ובפרט כפי שעולה מהכתבה לגבי העדר הייחודיות של האינטליגנציה האנושית.
    לחכמולוגים שיקפצו ויגידו שאולי כך אכן קרה – תשאל השאלה – היכן הראיות לאינטליגנציה דינוזאורית?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן