מה ניתן ללמוד משימפנזים על תוקפנות האדם

ההיסטוריה האנושית מתארת שורה אינסופית של מלחמות ומעשי תוקפנות. הטענה הרווחת היא שמקורות הרצחנות טמונים ב”טבע אדם”, שהתגבש במהלך האבולוציה מבעל חיים טורף. האם התוקפנות טבעית? הכרחית? בלתי נמנעת? מחקר אצל קרובי משפחתנו – קופי הבונובו – מציע תשובות מורכבות יותר

אבי ארבל

מרגע שהציג צ’ארלס דרווין את מגילת השורשים האנושית והבהיר כי האדם הוא חיה ככל בעלי החיים, הפך מדע הזואולוגיה לתחום מרכזי בדרך להבנת התנהגות האדם והחברות האנושיות. ההכרה כי הקוף הוא בעל החיים הקרוב ביותר לאדם מיקדה את המאמצים בחקר הפרימאטים. במאות ה-19 וה-20 הקדישו החוקרים מאמץ ניכר לתצפיות ולמעקב אחר התנהגות הקופים בניסיון ללמוד ככל הניתן על התנהגותנו אנו.

טוב, רע, או לוח חלק הן שלוש אפשרויות מקובלות להגדרת טבע האדם. פילוסופים של הטבע התפצלו לשלושה מחנות. הנחת היסוד שלהם על טבע האדם היוותה בסיס לתיאוריות חברתיות, פוליטיות, כלכליות ומדיניות מנוגדות בתכלית.

היום, כשהשאלה הרלוונטית היא האם קיים בכלל מושג דוגמת “טבע אדם”, איבדה המחלוקת את עוצמתה. בעבר, הפרידה התשובה בין גדולי הפילוסופים. יצר לב האדם טוב מנעוריו, קבע ז’אן-ז’אק רוסו ופיתח מטענה זו מודל רצוי של חברה אנושית. רוסו ראה את האדם כפרא אציל שמושפע על-ידי כוחות חיצוניים, שאם נצליח לחסום את השפעתם המשחיתה, נקיים חברה אנושית אידילית וצודקת.

הפילוסוף האנגלי, תומאס הובס, מייצג את התפיסה ההפוכה. בני אדם מטבעם שואפים להגשים סיפוקים ואין להם עכבות מוסריות בדרך להשגת מטרותיהם. טבע האדם רע מנעוריו, אנשים נלחמים והורגים כדי לשרוד, תוקפניים ממש כמו חיות הטרף השורדות בטבע.

ממש כמו קופים

המחקר המודרני בבעלי החיים, בעיקר תצפיות על קופים, שימש את כל האסכולות בניסיון לאשש את טענותיהן על טבע האדם. התנהגות קופים יכולה לשפוך אור על שאלות קריטיות כמו – האם תוקפנות ורוע הכרחיים אצל יצורים חיים בכלל ואצל בני אדם בפרט. האם מוסר הוא מעשה אנושי או תכונה אבולוציונית גנטית הקיימת בטבע.

המחקר התרכז בסדרת הקופאים (Primates) הכוללת כ-250 מיני קופים וקיפופים. זואולוגים רואים בהם את המפותחים ביונקים, ובהתאם לכך אף העניק להם קרל לינה את השם פרימאטים, כלומר הראשונים במעלה. גם משפחת האדם (Hominidae) הכוללת בצד האדם גם את הגורילה, השימפנזה המצוי והשימפנזה הגמדי (בונובו) כלולה בסדרת הפרימאטים ומסתבר שיש קווי דמיון רבים בין האדם לבין שאר הקופאים, ובעיקר קופי האדם.

התצפיות הצביעו על קרבה במישורי התנהגות רבים ושונים. ממש כמונו, פועלים הקופים בקבוצות, מונעים על-ידי יצרים מיניים, שאיפה לכוח ומאבקי שליטה. במפתיע, התברר כי גם בהיבטים של קרבה, אמפטיה ועזרה הדדית אנו חולקים עם הקופים התנהגויות משותפות רבות.

ההבדל הדרמטי בין האדם לפרימאט הוא בגודל המוח. לאדם מוח במשקל ממוצע של כ-1,400 גרם לעומת כ-400 גרם בלבד אצל קרוביו הקופים. קילו אחד זה מהווה את כל ההבדל.

האדם למד לעבד את האדמה ולהפיק ממנה מזון, רתם את הטבע לצרכיו ומפיק ממנו אנרגיה ושאר משאבים המשמשים לרווחתו. האדם ביית צמחים ובעלי חיים ומפיק מהם מזון ומוצרי צריכה אחרים, האדם המציא את המדע והטכנולוגיה ובעזרתם פרץ ליקום ופענח את הגנום ובסיסי החיים. הוא לוחם במחלות, יוצר יצירות תרבות ואמנות ומנסה ללא הרף לשפר את עולמו.

אבל האדם הוא גם התוקפני שבין הפרימאטים, חיית טרף רצחנית של ממש. השילוב בין יצר תוקפנות למוח אינטליגנטי הפך אותנו ליצורים החיים המסוכנים ביותר – האדם הוא בעל החיים היחיד שמסוגל להשמיד את כדור הארץ כולו.

השאלה המסקרנת והחשובה ביותר היתה תמיד האם תוקפנות זו הכרחית או נמנעת? האם התוקפנות היא אינסטינקט או תכונה הנמצאת בתוכנו ומכוונת את התנהגותנו כמו אצל כל בעל חיים, או שיש מודלים לא תוקפניים של התנהגות קופי אדם בטבע.

שימפנזה רוצחת שימפנזה?

האדם הנבון הוא בן משפחתו של השימפנזה המצוי. הם חולקים במשותף 88.5 אחוז מן ה-D.N.A שלהם ומקובל על רוב החוקרים שהאדם התפתח מן השימפנזה. מחקר בין הקבוצות השונות של בני משפחת השימפנזים יכול לפיכך לשפוך אור גם על התנהגות אנושית. החוקרים התרכזו בקבוצות אלו, ובעיקר בשני מינים קוטביים בדרך התנהגותם.

המין הראשון הוא השימפנזה המצוי (Pan troglodytes), הקוף הרצחני בין מיני הקופים. הוא אינו מסתפק בקטל אנטילופות ומיני קופים ובאכילת בשרם. שימפנזים מצויים נצפו כשהם רוצחים שימפנזים אחרים מבני מינם, הנמנים עם עדות שימפנזים אחרות.

המדע מכיר שימפנזים שקטלו פרטים חלשים בעיקר צעירים בעדתם, אך בשנים האחרונות נצפו בקרב השימפנזים המצויים גם קבוצות של זכרים רוצחים, המבצעות סיורים אלימים ומחסלות באורח שיטתי זכרים מעדות אחרות. האם התנהגות השימפנזות מעידה על מקור התוקפנות האנושית?

שימפנזים הומוסקסואלים?

ואולי אנו קרובים יותר לבונובו? קוף זה, הנקרא גם שימפנזה גמדי (Pan paniscus), חי באפריקה ושרוי בסכנת הכחדה. הבונובו, שהתגלה רק בשנת 1929, דומה להפליא לבני האדם. קופי הבונובו הם מעודנים, זקופים יחסית ובעלי מצח גבוה. בעבר נחשב הבונובו תת-מין של השימפנזה המצוי התוקפני, אך כיום הוא נחשב מין בפני עצמו.

השימפנזים הגמדיים שנחקרו בשנים האחרונות בגני חיות ובטבע, קטנים ומעודנים מקרוביהם השימפנזים המצויים. ברמת ה-D.N.A הם קרובים לאדם כמו השימפנזה המצוי, אך בהתנהגותם הם שונים ממנו לחלוטין.

השימפנזים הגמדיים (שימפנזי הבונובו) הם צמחונים ומעולם לא נצפו כשהם צדים בעלי חיים אחרים. מפגשים בטבע בין עדות שימפנזים גמדיים הם נדירים, ולא רבים מהם נצפו. באותם מקרים שנצפו, לא הופעלה בהם אלימות מכל סוג שהוא. בתוך עדת השימפנזים הגמדיים שוררים יחסי אחווה וידידות המעוררים הערצה. אם בקרב השימפנזים המצויים מתעוררים קונפליקטים המתבטאים באגרסיביות, בעיקר במכות ובנשיכות – הרי כל הקונפליקטים החברתיים והאישיים בין שימפנזי הבונובו נפתרים במגעים מיניים מגוונים.

הפעילות המינית אינה מוגבלת לפיתרון קונפליקטים וסכסוכים וגם אינה מוגבלת לפעילות בין-מינית. שימפנזי הבונובו מקיימים יחסי מין הטרוסקסואליים, הומוסקסואליים ואפילו יחסים בין בוגרים לצעירים. יחסי המין בהחלט רבגוניים וגם מרובים. בגני חיות נצפו שימפנזי בונובו שקיימו מגעים מיניים שש פעמים ביום ואף יותר. נראה שהשימפנזים הגמדיים אימצו את המוטו “Make love no war!” והם מממשים אותו באורח מעורר השתאות ואף קנאה!

צימחונות או אכילת בשר?

שני חוקרים חשובים, קונרד לורנץ, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה בשנת 1973, בספרו על התוקפנות (“הרע לכאורה” בתרגומו העברי) ורוברט ארדריי, אנתרופולוג אמריקני בספרו “הציווי הטריטוריאלי”, טוענים שהאדם התפתח במסלול התוקפני והרצחני בעיקר בשל עיסוקו בצייד ובאכילת בשר.

השימפנזה המצוי הינו אוכל בשר מטבעו, ולעומתו הבונובו העדין הוא צמחוני. האם אכילת בשר היא המפתח להבנת התוקפנות אצל בעלי חיים? הייתכן שמרגע שאתה נזקק להרג בעלי חיים כדי להתקיים מתחילה אבולוציה של תכונות אלימות ותוקפניות?

תיאוריית הצייד ואכילת הבשר שנויה במחלוקת ואין ברצוני להרחיב כאן את הנימוקים הרבים שהוצגו כדי לסתור אותה. הוויכוח סביב השאלה האם “יצר לב האדם רע מנעוריו” נראה בלתי פתור כאשר אנו בוחנים את שני הקטבים של קרובי משפחתנו – השימפנזה המצוי (התוקפני והאלים) מצד אחד, והבונובו (הרגוע והפציפיסט) מצד השני. האם יכול האדם להשתייך רק לאחת הקבוצות? האם הכרחי שנצעד במסלול התוקפני, או פתוחה בפנינו אופציית השלום?

קופים אלטרואיסטים

הפרימאטולוג ההולנדי, פראנס דה-ואל, מאמין כי האופציה הזו קיימת ויותר מכך. לטענתו, יש אצל קופים, ממש כמו אצל בני אדם, התנהגות מוסרית, עזרה הדדית ואלטרואיזם – עובדה המוכיחה כי לא נגזר עלינו לצעוד בהכרח במסלול התוקפני.

דה-ואל מייצג גישה זו בספרו, “טובים מטבעם”. הוא מתאר התנהגות “מוסרית” שצפה בה פעמים רבות, בעיקר אצל קופים. בימים אלה תורגם לעברית ספרו המצוין, “הקוף שבתוכנו” (הוצאת כתר), ובו מנסה המחבר להשוות בין התנהגות האדם לבין התנהגות קרוביו משני הקטבים – השימפנזה המצוי והבונובו. באמצעות השוואה זו מנסה דה-ואל לענות על השאלה הראשונה שהצגנו: האם טבע האדם רע מנעוריו והתוקפנות הינה בלתי נמנעת?

דה-ואל מתאר בספרו אירוע שהתרחש בתא הבונובו בגן חיות באנגליה. זרזיר חדר לכלוב, נתקל בקיר הזכוכית ונפל הלום לקרקעית. נקבת הבונובו ניגשה אליו, הקימה אותו, ניסתה להעמידו על רגליו ולאוששו. לאחר שהתחזק מעט, טיפסה איתו על ראש העץ, פרסה בזהירות את כנפיו וניסתה לשחררו באוויר. הזרזיר נפל שוב והיא התייצבה לצידו שעות ארוכות עד שהיה מסוגל להתעופף שוב. אמפטיה, מכנה דה-ואל את התכונה שהפגינה קופת הבונובו, והיא בהחלט אופיינית לבני מינה.

מאפיין נוסף של קופי הבונובו הוא שליטת הנקבות בקבוצה, בניגוד לעדת השימפנזה המצוי שבה שולטים הזכרים. הבונובו מוכיח לנו כי אין רק מודל אחד להתנהגות חברתית וכי בטבע, בקבוצת הקופים הקרובה לאדם, מתקיימת מערכת התנהגות חברתית שונה לגמרי מהמצופה ומהדעה הראשונית של חוקרים, במיוחד אלה שהתרכזו בחקר השימפנזה המצוי.

לטענתו של דה-ואל, אנו יצורים דו-קוטביים ואין תשובה אחת לשאלה למי אנו דומים יותר. האדם קיבל מן השימפנזה המצוי את התוקפנות והרצחנות ואף שכלל אותן בעזרת התרבות והטכנולוגיה. בעזרת מוחו הוא המציא הסברים אידיאולוגיים להצדקת התנהגותו הנלוזה, המכשירים את התוקפנות ואת האלימות הרצחנית שירשנו מקרובינו השימפנזים המצויים.

אבל אצל האדם, כמו אצל הבונובו, מתקיימות ומתגלות תכונות השותפות, האמפטיה, ההתנהגות המוסרית ושיתוף הפעולה. נכון שאלו מתבטלות במידה רבה מול פעולות המלחמה וההרג, אבל הן קיימות, ניתנות לטיפוח ומסוגלות בהחלט להוביל את האנושות למסלול אופטימי.

דה-ואל מציג לנו תזה מבטיחה. שתי האופציות קיימות והבחירה נשארת בידי האדם. התבונה האנושית מאפשרת לנו אקט של בחירה ולא היגררות בלתי נמנעת אחרי “טבע תוקפני”.

כשם שבחרנו באידיאולוגיות המכשירות את התוקפנות והרצחנות, המקבעות את שליטת הזכרים והרואות ביחסי מין בדרך כלל פעולה לא מוסרית, כך נוכל לוותר על התוקפנות והרצחנות ולבחור בשותפות חברתית, בעזרה לזולת, ביישוב סכסוכים באמצעות יחסי מין (אגב גם שימפנזים מצויים עושים זאת) ובהפסקת האלימות כלפי בני מיננו וכלפי מינים אחרים.

באותו נושא באתר הידען:

• שורשי הדת אצל השימפנזים
• שנים שנים מאותו מין
• הבעות פנים – תכונה בת 6 מיליון שנה

ד”ר אבי ארבל הוא זואולוג ופרימאטולוג, מרצה בכיר במכללת סמינר הקיבוצים ת”א