ראשית התודעה

הצעד הראשון בפענוח חידת היווצרה של התודעה האנושית הוא לקבוע מה מבדיל בין התהליכים המנטליים שלנו לבין אלה של יצורים אחרים

מאת מארק האוזר

לא מזמן ירדו לכדור הארץ שלושה חוצנים כדי לאמוד את מצב החיים התבוניים בעולם. אחד התמחה בהנדסה, אחד בכימיה, ואחד בחישוביות. פנה המהנדס אל רעיו ואמר (לפניכם התרגום): “כל היצורים כאן הם מוצקים, חלקם מפרקיים, ובעלי יכולת לנוע ביבשה, במים ובאוויר. כולם אטיים להחריד. הם אינם מרשימים.” אחריו אמר הכימאי: “כולם דומים למדי, בנויים מרצפים שונים של ארבעה מרכיבים כימיים.” ואז תרם את דעתו המומחה לחישוביות: “יכולת חישוב מוגבלת. אבל אחד מהם, הדו-רגלי חסר השיער, אינו דומה לאחרים. הוא מחליף מידע באופן פרימיטיבי ולא-יעיל, אבל באופן שונה מאוד מן האחרים. הוא מייצר עצמים שונים ומשונים לרוב, מהם אכילים, מהם מפיקים סמלים, ומהם משמידים את בני שבטו.”

“אבל איך זה ייתכן?” תהה המהנדס. “אם הם דומים בצורה ובכימיה, איך זה שיכולת החישוב שלהם שונה?” “אני לא בטוח,” התוודה החוצן החישובאי. “אבל נראה שיש להם מנגנון ליצירת ביטויים חדשים שהוא חזק לאין ערוך משל כל היצורים החיים האחרים. אני מציע שנסווג את הדו-רגל חסר השיער בקבוצה נפרדת מבעלי החיים האחרים, כבעל מוצא שונה ובן גלקסיה אחרת.” שני החוצנים האחרים הנהנו, וכל השלושה מיהרו הביתה להגיש את הדוח.

אי אפשר להאשים את הסוקרים החוצנים שלנו על שסיווגו את האדם בקבוצה נפרדת מן הדבורים, הציפורים, הבונים, הבבונים והשימפנזים. הלא רק המין שלנו מייצר סוּפלֶה, מחשבים, רובים, איפור, מחזות, אופרות, פסלים, משוואות, חוקים ודתות. הדבורים והבבונים, לא זו בלבד שלא הכינו מעולם סופלה, הם אף לא העלו בדעתם את האפשרות. פשוט אין להם מוח שניחן בידע הטכנולוגי וביצירתיות הגסטרונומית הנחוצים לשם כך.

צ'ארלס דרווין, בספרו “מוצא האדם” שראה אור ב-1871, טען כי ההבדל בין התודעה האנושית לבין שכלם של היצורים האחרים הוא הבדל של “דרגה, לא של סוג.” דעה זו, הנתמכת במחקרים גנטיים שמצאו בשנים האחרונות כי אנו חולקים כ-98% מן הגנים שלנו עם השימפנזים, מקובלת על המדענים זה שנים רבות. אך אם מורשתנו הגנטית המשותפת אכן מעידה על מקורה האבולוציוני של התודעה האנושית, אז מדוע שימפנזה אינו כותב המאמר הזה, או שר את שירי “האבנים המתגלגלות” או מכין סופלה? אכן, הראיות המצטברות מלמדות כי, שלא כתיאוריה של דרווין על המשכיות התודעה מן האדם למינים אחרים, יש פער עמוק בין האינטלקט שלנו לזה של בעלי החיים. אין זה כדי לומר שהכישורים המנטליים שלנו הגיחו בשלמותם משום מקום. אמנם כמה מאבני הבניין של ההכרה האנושית נמצאו גם במינים אחרים, אך אין הן אלא אפס קצהו של המבנה האדיר המהווה את התודעה האנושית. המקורות האבולוציוניים של כישורינו השכליים עדיין לוטים בערפל. ואולם, תובנות וטכנולוגיות ניסוי חדשניות מתחילות להבהיר את התמונה.

חכמים מאין כמונו
אם אנו, המדענים, רוצים לגלות אי פעם כיצד התהוותה התודעה האנושית, עלינו להבהיר לעצמנו תחילה מה מבדיל אותה מזו של יצורים אחרים. אף שבני האדם חולקים את רוב הגנים שלהם עם השימפנזים, נראה כי שינויים גנטיים קטנים שחלו בשושלת האדם מאז התפצלה משושלת השימפנזים חוללו הבדלים עצומים ביכולת החישוב. ארגון מחדש, מחיקה והעתקה של יסודות גנטיים אוניברסליים יצרו מוח בעל ארבע תכונות מיוחדות. המאפיינים המובהקים האלה, שהגדרתי לאחרונה בהתבסס על מחקרים שנערכו במעבדה שלי ובמקומות אחרים, יוצרים יחד את מה שאני מכנה בשם humaniqueness, או ייחודיות אנושית.

הראשונה בתכונות האלה היא החישוביות המחוֹללת. היכולת ליצור מגוון “ביטויים” אינסופי לכל דבר: מערכי מילים, רצפי תווים, צירופי פעולות, או מחרוזות של סמלים מתמטיים. חישוב מחולל כולל שני סוגי פעולות: פעולה מעגלית (רקורסיבית) ופעולה מצרפת (קומבינטורית). הפעולה המעגלית עושה שימוש חוזר בכללים כדי ליצור ביטויים חדשים. תנו דעתכם על כך שאפשר לשבץ ביטוי קצר בתוך ביטוי אחר, שוב ושוב, וליצור כך תיאורים ארוכים ועשירים יותר של מחשבותינו – לדוגמה, המשפט הפשוט אך הפיוטי של גרטרוד שטיין: “ורד הוא ורד הוא ורד.” הפעולה המצרפת עושה שימוש ביסודות בדידים ומשלבת אותם ליצירת רעיונות חדשים, שאותם אפשר לבטא כמילים חדשות (“בית ספר”), כמבנים מוסיקליים, או במגוון דרכים נוספות.

התכונה השנייה המייחדת את התודעה האנושית היא יכולתנו לשדך רעיונות כבדרך אגב. אנו נוהגים לחבר מחשבות מתחומי ידע שונים, כשתובנות שלנו בנושאי אמנות, מין, מרחב, סיבתיות וידידות משתלבות זו בזו. מיזוג זה מעלה לעתים חוקים, טכנולוגיות ויחסים חברתיים חדשים, כמו למשל כשאנו מחליטים שאסור [תחום המוסר] לדחוף אדם [תחום הפעילות המוטורית] בכוונה [תחום הפסיכולוגיה העממית] אל מתחת לגלגלי רכבת דוהרת [תחום העצמים] כדי להציל את חייהם [תחום המוסר] של חמישה [תחום המספרים] בני אדם אחרים.

שלישית ברשימת התכונות המהותיות שלי היא השימוש בסמלים מחשבתיים. אנו יכולים להפוך באופן ספונטני כל חוויה חושית – ממשית או דמיונית – לסמל, שאותו אנו יכולים לשמור לעצמנו, או לחלוק עם אחרים באמצעות שפה, אמנות, מוסיקה או קוד מחשב.

רביעית, רק בני אדם חושבים חשיבה מופשטת. שלא כמחשבות של בעלי חיים, המעוגנות בעיקר בחוויות חושיות ותפיסתיות, למחשבותינו שלנו אין, במקרים רבים, קשר ברור לאירועים כאלה. רק אנו לבדנו הוגים בדרקונים ובחוצנים, בשמות עצם ובפעלים, באינסוף ובאלוהים.

אף שהאנתרופולוגים חלוקים בדעותיהם על המועד המדויק שבו התעצבה התודעה האנושית המודרנית, ממצאים ארכאולוגיים מעידים בבירור שבתוך תקופה אבולוציונית קצרה התחולל שינוי ניכר, שראשיתו לפני כ-800,000 שנה, בתקופה הפליאוליתית, ושהגיע לשיאו לפני כ-45,000 עד 50,000 שנה. בתקופה זו, לא יותר מהרף עין אבולוציוני, רואים זו הפעם הראשונה כלים מרובי חלקים; עצמות חיה מנוקבות לשימוש ככלים מוסיקליים; קבורת אדם לצד אביזרים המצביעה על אמונות הקשורות באסתטיקה ובעולם הבא; ציורי מערות עשירים בסמלים המתארים בפרטי פרטים אירועים מן העבר ומן העתיד הצפוי; ושליטה באש, טכנולוגיה המשלבת יסודות עממיים של פיזיקה ופסיכולוגיה, שנתנה לאבותינו הקדמונים את היכולת להתמודד בהצלחה עם סביבות חדשות על ידי הפקת חום ובישול מזון כדי לעשותו אכיל.

שרידים אלה מעברנו הם תזכורות מפוארות לאופן שבו התמודדו אבותינו הקדמונים עם בעיות סביבתיות חדשות ולכך שהם נאבקו להביע את עצמם בדרכים חדשות ויצירתיות כדי לבטא את זהויותיהם התרבותיות. ואולם, הראיות הארכאולוגיות לעולם יישארו אילמות באשר למקורות וללחצי הסביבה שהובילו לארבעת הרכיבים היוצרים את הייחודיות האנושית שלנו. ציורי המערה המרהיבים בלאסקו שבצרפת, למשל, מרמזים שאבותינו הקדמונים הבינו את טבען הכפול של תמונות – שהן בעת ובעונה אחת גם עצמים וגם מייצגות עצמים ואירועים. אך אין הם מגלים אם אותם ציירים ומוקיריהם הביעו את ההעדפות האסתטיות שלהם בדבר יצירות האמנות האלה באמצעות סמלים המאורגנים בקבוצות דקדוקיות (שמות עצם, פעלים, שמות תואר), או אם הם חשבו שאפשר להביע את הרעיונות האלה באותה המידה בצלילים או בסימנים – בהתאם לתקינותן של מערכות החישה שלהם. כך גם כלי הנגינה הקדומים שנמצאו, כמו חלילי עצם ושנהב בני 35,000 שנה, אינם מספרים סיפור על השימוש בהם, אם ניגנו בהם שוב ושוב קומץ תווים יחיד, בסגנון פיליפ גלאס, או אם הגה המלחין בדמיונו, כמו וגנר, נושאים בתוך נושאים משולבים באופן מעגלי.

מה שאנו יכולים לומר בביטחון מלא הוא שכל בני האדם, למן הלקטים-ציידים של הסוונה האפריקנית ועד הסוחרים בוול סטריט, נולדים עם ארבעת מרכיבי הייחודיות האנושית. אבל צירוף המרכיבים האלה לכדי מתכון ליצירת תרבות משתנה מאוד מקבוצה לקבוצה. בין תרבויות האדם השונות יש הבדלים של שפה, של יצירות מוזיקליות, של אמות מוסר ושל חפצים. מנקודת המבט של תרבות אחת, מנהגיה של תרבות אחרת הם לעתים קרובות מוזרים, לפעמים דוחים, במקרים רבים בלתי מובנים, ופה ושם בלתי מוסריים. שום בעל חיים אחר אינו מפגין שונות כזאת באורחות חייו. בראייה כזאת, שימפנזים הם לא-יוצלחים תרבותיים.

אבל שימפנזים ובעלי חיים אחרים עדיין מעניינים ורלוונטיים להבנת מקור התודעה האנושית. למעשה, רק אם יפענחו אילו יכולות אנו חולקים עם בעלי חיים אחרים ואילו הן שלנו בלבד יוכלו המדענים לקוות לצרף את פיסות המידע לסיפור התהוותה של הייחודיות האנושית.

נפלאות התבונה
כשהייתה בתי הצעירה, סופיה, בת שלוש, שאלתי אותה מנין באות המחשבות שלנו. היא הצביעה על ראשה ואמרה: “המוח שלי.” הוספתי ושאלתי אם לבעלי חיים יש מוח, כלבים וקופים תחילה, ואז ציפורים ודגים. היא אמרה כן. כששאלתי אותה על הנמלה שטיילה למרגלותינו, היא אמרה: “לא, היא קטנה מדי.” אנו, המבוגרים, יודעים שהגודל אינו יכול לשמש מדד לקיומו של מוח, אף כי הוא משפיע על היבטים שונים של מבנה המוח וכתוצאה מכך על כמה מהיבטי החשיבה. מחקרים הראו כי רוב הסוגים השונים של תאי המוח, על שליחיהם הכימיים, מופיעים בכל מיני החולייתנים, כולל בני האדם. יותר מזה, הארגון הכללי של המבנים השונים בשכבות החיצוניות של המוח דומה מאוד בקופים, בקופי אדם ובבני אדם. במילים אחרות, לבני האדם יש כמה מאפייני מוח משותפים עם מינים אחרים. ההבדלים ניכרים בגודל היחסי של אזורים מסוימים של קליפת המוח ובחיבורים שבין האזורים האלה, הבדלים שמהם נובעות מחשבות שאין דומה להן בכל רחבי ממלכת החי.

גם בקרב בעלי החיים אפשר למצוא התנהגויות מתוחכמות, הנראות כמבשרות כמה מן היכולות שלנו. קחו, למשל, את היכולת ליצור או לשנות חפצים לצרכים מסוימים. ציפור הסוכי הזכר בונה מזלזלים מבנים אדריכליים מפוארים ומקשט אותם בנוצות, בעלים, בכפתורים ובצבע של גרגרי יער מעוכים כדי למשוך את הנקבה. עורבי קלדוניה החדשה מגלפים מענפים מקלות ללכידת חרקים. שימפנזים נצפו משתמשים במקלות עץ מחודדים כדי לשפד פרימטים זעירים הנחבאים בבקיעי עצים.

זאת ועוד, מחקרים על כמה בעלי חיים גילו כי יש להם הבנה אינטואיטיבית של חוקים פיזיקליים, המאפשרת להם לעשות הכללות מעבר להתנסותם הישירה כדי ליצור פתרונות חדשים כשהם נחשפים לאתגרים לא מוכרים במעבדה. באחד הניסויים, נתנו לאורנג-אוטנים ולשימפנזים גליל פלסטיק שעל קרקעיתו היה בוטן. הם השיגו את המעדן הנחשק על ידי לגימת מים ויריקתם לתוך הגליל, עד שהבוטן צף על פני המים והגיע לטווח ידם.

בעלי חיים מראים גם התנהגויות חברתיות דומות להתנהגויות של בני אדם. נמלים ותיקות מוסרות את הידע לתלמידות חדשות על ידי הכוונתן אל אתרי מזון. סוריקטות מעבירות לגוריהן שיעורים באמנות הביתור של עקרבים קטלניים אך ערבים לחך. שפע מחקרים הראו כי בעלי חיים רבים ושונים, כמו כלבי בית, קופי קפוצ'ין ושימפנזים, מוחים על חלוקת מזון לא הוגנת ומפגינים התנהגות שכלכלנים מכנים בשם “סלידה מאי צדק”. יותר מזה, יש בעלי חיים המטפלים בגורים או מחפשים בני זוג או שותפים לקואליציה. הם נכונים בהחלט להגיב למצבים חברתיים חדשים, כמו למשל כשפרט ממעמד נחות הניחן במיומנות ייחודית זוכה בשל כך להטבות מפרטים בעלי מעמד שליט.
תצפיות כאלה מעוררות רטט של השתאות נוכח יופיים של פתרונות המו”פ של הטבע. אך בחלוף הרטט, עלינו לעמוד על הפער שבין בני האדם ובין המינים האחרים, פער עצום ורחב, כפי שדיווחו החוצנים שלנו. כדי להמחיש את ממדיו של הפער הזה ואת הקושי שבפענוח חידת היווצרו, אתאר את הייחודיות האנושית ביתר פירוט.

תהום רבה
אחד הכלים הבסיסיים ביותר שלנו, עיפרון מספר 2, שבו השתמש כל מי שנבחן אי פעם, מדגים את החירות היוצאת מן הכלל של התודעה האנושית בהשוואה למגבלות הכרתם של בעלי החיים. אתם אוחזים בעץ הצבוע, כותבים בגרפיט ומוחקים במחק הוורוד הקבוע בחישוק המתכת. ארבעה חומרים שונים, כל אחד מהם בעל תפקיד מיוחד, משולבים כולם בכלי יחיד. ואף שהכלי הזה נוצר לשם כתיבה, הוא יכול גם לשמש לאיסוף השיער לפקעת, לסמן עמוד בספר או לדקור חרק מעצבן. כלים של בעלי חיים, לעומת זאת – כמו המקלות המשמשים את השימפנזים לדיג טרמיטים מתליהם – עשויים חומר יחיד, משמשים למטרה יחידה ולעולם אינם משמשים למטרות אחרות. אין בהם ולו אחד בעל התכונות המשולבות של העיפרון. כלי פשוט אחר, הספל הטלסקופי המתקפל המצוי בערכות מחנאות רבות, הוא דוגמה למעגליות בפעולה. כדי לייצר את המתקן הזה, היצרן צריך רק לתכנת כלל פשוט – הוסף מקטע גדול יותר למקטע הקודם – ולחזור על הפעולה עד השגת הגודל הרצוי. בני האדם משתמשים בפעולות מעגליות כגון זו בכל היבט של חיי הרוח, משפה, מוזיקה ומתמטיקה ועד הפקת מגוון בלתי מוגבל של תנועות ברגלינו, בידינו ובפינו. הבהובי המעגליות הקלושים בבעלי חיים, לעומת זאת, נצפים רק בפעולת המערכות המוטוריות שלהם.

כל היצורים ניחנו במנגנונים מוטוריים מעגליים כחלק מציוד הפעולה הבסיסי שלהם. כדי ללכת, הם מניחים רגל לפני רגל, שוב ושוב. כדי לאכול, הם עשויים לאחוז בפריט מזון ולהביאו אל פיהם שוב ושוב עד שקיבתם שולחת אות לחדול. בבעלי החיים, המערכת המעגלית הזאת נעולה באזורים המוטוריים של המוח, בלי גישה לאזורי מוח אחרים. קיומה מרמז שצעד קריטי בהיווצרות החשיבה הייחודית שלנו היה לא האבולוציה של המעגליות כצורת חישוב חדשנית אלא שחרורה מבית הסוהר המוטורי אל תחומי חשיבה אחרים. האופן שבו נחלצה מתפקוד מוגבל זה מתקשר אל אחת התכונות האחרות שלנו – ממשקים מעורבים – שעליה אדבר מיד.

התהום המנטלית מתרחבת כשאנו משווים את שפות האדם לתקשורת במינים אחרים. כמו בעלי חיים אחרים, לבני האדם יש מערכת תקשורת לא מילולית המעבירה את רגשותינו ואת הגורמים המניעים אותנו – הצחקוקים והבכי של תינוקות קטנים הם חלק ממערכת זו. אך רק לבני האדם יש מערכת תקשורת לשונית המבוססת על שימוש בסמלים מחשבתיים ועיבודם. אנו מסווגים כל סמל לקטגוריה מסוימת ומופשטת כגון שם עצם, פועל או שם תואר. אמנם יש בעלי חיים המשמיעים צלילים המייצגים כנראה יותר מרגשות, ומוסרים מידע על עצמים ועל אירועים כגון מזון, פעילות מינית ונוכחות טורף, אך מנעד הצלילים האלה מחוויר לעומת שלנו, ואף אחד מהם אינו משתייך לקטגוריות המופשטות שמהן בנויה ההבעה הלשונית שלנו.

טענה זו מצריכה הבהרה, מכיוון שהיא מעוררת ספקנות רבה. אפשר לחשוב, למשל, שאוצר המילים של בעלי חיים נראה קטן כי החוקרים הלומדים את התקשורת שלהם אינם מבינים על מה הם מדברים. אף שיש למדענים ללמוד הרבה על קולותיהם של בעלי החיים, ועל תקשורת באופן כללי יותר, אני סבור שאין די בזה להסביר את הפער הגדול. חילופי הצלילים בין בעלי חיים מסתכמים, בדרך כלל, בנהמה, או בהמיה, או בצווחה יחידה מכל צד. ייתכן שנהמה באורך של 500 מילישניות תכיל מידע רב – נאמר, משהו כמו “גרד לי בשיפולי הגב עכשיו, ואני אגרד לך בחזרה אחר כך.” אך מדוע אפוא פיתחנו אנו, בני האדם, מערכת מורכבת כל כך ועתירת מילים אם יכולנו לפתור הכול בנהמה או שתיים?

יותר מזה, גם אם נסכים על כך שריקוד הדבורה מייצג בסמלים את אבקת הפרחים הטעימה המצויה שני קילומטרים מצפון לכוורת, ושקריאות האזהרה השונות של הגנון לבן-החוטם מסמלות טורפים שונים, השימושים האלה בסמלים נבדלים מאלה שלנו בחמישה אופנים שונים: מה שמעורר אותם הוא תמיד עצמים או אירועים ממשיים, לעולם לא דמיוניים; הם מוגבלים להווה; אין הם חלק משיטת סיווג מופשטת יותר, כמו זו הממיינת את המילים שלנו לשמות עצם, לפעלים ולשמות תואר; כמעט לעולם אין מצרפים אותם לסמלים אחרים, ואם כן, הצירופים מוגבלים למחרוזת של שניים, בלי כללים; והם מקובעים להקשרים מסוימים.

שפת האדם מיוחדת ושונה לגמרי ממערכות התקשורת של בעלי חיים אחרים גם בהתאמתה לשני אופני פעולה, שמיעתי וחזותי, במידה שווה. ציפור שיר שתאבד את קולה או דבורה שתאבד את כושר הריקוד שלה לא יוכלו להמשיך ולתקשר. אך לאדם חירש, שפת הסימנים היא אמצעי תקשורת יעיל ובעל מורכבות מבנית ממש כמו שימוש בקול.

הידע הלשוני שלנו, עם החישובים שהוא מחייב, פועל גם עם תחומי ידע אחרים בדרכים מרתקות המשקפות להפליא את יכולתנו האנושית הייחודית ליצור חיבורים פרועים בין מערכות הבנה. חשבו על היכולת לכמת עצמים ואירועים, יכולת שאנו חולקים עם בעלי חיים אחרים. למגוון רחב של מינים יש לפחות שתי יכולות לא-לשוניות לספור. האחת מדויקת ומוגבלת למספרים קטנים מארבע. האחרת אינה מוגבלת בטווח, אך היא מקורבת ומוגבלת ליחסי מספרים מסוימים: בעל חיים שיכול להבחין בין אחת לשתיים, למשל, יכול להבחין גם בין שתיים לארבע, בין 16 ל-32, וכן הלאה. המערכת הראשונה מעוגנת באזור מוח העוסק במעקב אחר פרטים, ואילו השנייה מעוגנת באזורי מוח המחשבים גדלים.

ב-2008 תיארנו, עמיתיי ואני, שיטת ספירה שלישית בקופי רזוס, כזו שעשויה לסייע לנו להבין את מקורות היכולת האנושית להבחין בהבדל בין יחיד לרבים. מערכת זו פועלת כשקבוצה של עצמים מוצגים במקביל – בניגוד לעצמים יחידים המוצגים בזה אחר זה – ומאפשרת לקופי רזוס להבחין בין פריט מזון אחד לפריטים רבים, אך לא בין רבים לרבים. בניסוי שלנו, הראינו לקוף רזוס תפוח אחד והנחנו אותו בקופסה. לאחר מכן הראינו לאותו הקוף חמישה תפוחים והנחנו את כל החמישה בבת אחת בקופסה שנייה. כשנתנו לו לבחור, העדיף הקוף תמיד את קופסה השנייה, שבה חמישה תפוחים. ואז הנחנו שני תפוחים בקופסה אחת וחמישה באחרת. במקרה זה לא הראה הקוף העדפה קבועה. אנו, בני האדם, עושים אותו הדבר, בעצם, כשאנו אומרים “תפוח אחד” ו”שלושה, חמישה או מאה תפוחים.”

אך משהו יוצא דופן קורה כשהמערכת הלשונית של האדם מתחברת אל מערכת התפיסה הקדומה הזאת. כדי לראות זאת, נסו את התרגיל הזה: למספרים 0, 0.2 ו-5-, הוסיפו את המילה המתאימה ביותר: “תפוח” או “תפוחים”. רובנו, ובכלל זה ילדים קטנים, נבחר במילה “תפוחים”. למעשה, נבחר ב”תפוחים” גם בשביל “1.0”. אם אתם מופתעים, אכן, מן הראוי שתהיו. זה איננו כלל שלמדנו בבית הספר – למעשה, אם לדייק, אין זה נכון מבחינה דקדוקית. אך זה חלק מן הדקדוק האוניברסלי שרק אנחנו נולדים אתו. הכלל הוא פשוט אך מופשט: כל דבר שאיננו “1” הוא רבים.
דוגמת התפוח ממחישה איך מערכות שונות – תחביר ותפיסת קבוצות – פועלות יחד ליצירת דרכים חדשות של חשיבה או המשגה על העולם. אך התהליך היצירתי בבני אדם אינו נעצר כאן. אנו מחילים את מערכות השפה והמספרים שלנו במקרים של מוסר (טוב יותר להציל חמישה אנשים מלהציל אחד), כלכלה (אם אני נותן 10 שקלים ומציע לך שקל אחד, זה נראה לך לא הוגן ותדחה את השקל), ועסקות חליפין אסורות (מכירת ילדים, אפילו תמורת כסף רב, אינה כשרה).

מחשבות זרות
מן הסוריקטות הדידקטיות ועד הקופים הסולדים מאי צדק, התצפיות נותרות בעינן: כל אחד מבעלי החיים האלה פיתח חשיבה מעולה המותאמת לבעיות ייחודיות ועל כן הוא מוגבל בבואו ליישם מיומנויות בפתרון בעיות חדשות. לא כך הוא אצלנו, הדו-רגליים הקירחים. לאחר שהתפתחה אצל קדמונינו התודעה המודרנית, היא אפשרה להם לצאת ולתור אזורי ארץ חדשים ולא מיושבים, ליצור שפה כדי לתאר אירועים חדשים, ולחזות בעיני רוחם חיים שלאחר המוות.

שורשי היכולות השכליות שלנו עלומים בעיקרם, אך לאחר שזיהו מדענים את המרכיבים הייחודיים של התודעה האנושית, הם יודעים כעת מה לחפש. בחיפוש הזה, אני מקווה שהנוירוביולוגיה תאיר את עינינו. אף כי המדענים עדיין אינם מבינים כיצד גנים בונים מוחות וכיצד פעילות חשמלית במוח בונה מחשבות ורגשות, אנו עדים למהפכה במדעי המוח שתשלים את החסר ותעזור לנו להבין מדוע מוח האדם שונה באופן כה מהותי ממוחותיהם של היצורים האחרים.

לדוגמה, מחקרים על בעלי חיים כימֶריים – שבהם הושתלו מעגלי מוח מבן מין אחד בבן מין אחר – עוזרים לגלות כיצד המוח מחווט. ובניסויים שבהם משנים את הגנום של בעלי חיים מתגלים גנים בעלי תפקידים בשפה ובתהליכים חברתיים אחרים. ההישגים האלה אינם מגלים מה עושים תאי העצב שלנו כדי להקנות לנו את יכולתנו המנטלית הייחודית, אך הם מתווים מפת דרכים להמשך המחקר על התכונות האלה.

עדיין, לעת עתה, אין לנו ברירה אלא להודות שתודעתנו שונה מאוד אפילו מזו של קרובינו הפרימטים הקרובים ביותר, ושאיננו יודעים הרבה על האופן שבו נוצר השוני הזה. האם שימפנזים יכולים לתכנן ניסוי כדי לחקור בני אדם? האם הם יכולים לדמיין כיצד זה יהיה בשבילנו לפתור אחת מבעיותיהם? לא ולא. אף כי שימפנזים יכולים לראות מה אנו עושים, אין הם יכולים לדמיין מה אנחנו חושבים או מרגישים כי חסר להם המנגנון המנטלי ההכרחי לשם כך. אף כי שימפנזים וחיות אחרות נראים לעתים כמפתחים תכניות ובוחנים התנסויות מן העבר ואפשרויות עתידיות גם יחד, אין ראיות לכך שהם חושבים במונחים של “מה היה אילו” – מדמיינים עולמות שהיו ומציבים לעומתם כאלה שהיו יכולים להיות. אנו, בני האדם, עושים זאת כל הזמן ועשינו זאת מאז שהגנום המיוחד שלנו הוליד את תודעתנו המיוחדת. מערכות המוסר שלנו מושתתות על יכולת מנטלית זו.
האם הגיעה תודעתנו הייחודית לשיאה? בכל צורה של ביטוי אנושי – ובכלל זה לשונות העולם, היצירות המוזיקליות, אמות המוסר והצורות הטכנולוגיות – אני חושד שלעולם לא נוכל למצות את מרחב כל האפשרויות. יש מגבלות רציניות ליכולתנו לדמיין חלופות. אם יש מגבלות מהותיות למה ששכלנו מסוגל לקלוט, הרי שהמושג של “לחשוב מחוץ לקופסה” הוא שגוי מעיקרו. אנחנו תמיד בתוך הקופסה, מוגבלים ביכולתנו לחזות חלופות. כך, כשם ששימפנזים אינם יכולים לדמיין איך זה להיות אנושי, כך בני האדם אינם יכולים לדמיין איך זה להיות חוצן אינטליגנטי. כל ניסיון לדמיין ייתקל בקירות הקופסה שאנו מכנים התודעה האנושית. הדרך היחידה החוצה היא באמצעות אבולוציה, שינוי מבני מהפכני בגנום שלנו והפוטנציאל שלו לעצב חיבורים חדשים בין תאי עצב וליצור מבנים עצביים חדשים. שינוי כזה יוליד תודעה חדשה, שתסתכל על אבותיה הקדמונים כפי שאנו מסתכלים על שלנו: בכבוד, בסקרנות, ובתחושה שאנחנו כאן לבד, יצורים מופתיים בעולם של פשוטי שכל.

על המחבר
מארק האוזר (Hauser) הוא פרופסור לפסיכולוגיה, לביולוגיה אבולוציונית של האדם ולביולוגיה אורגניזמית ואבולוציונית באוניברסיטת הרווארד. הוא חוקר את היסודות האבולוציוניים וההתפתחותיים של מוח האדם, במטרה לקבוע אילו יכולות מנטליות האדם חולק עם בעלי חיים אחרים ואילו הן ייחודיות לנו.

שאלת הגודל
בני האדם חכמים יותר מיצורים שמוחותיהם גדולים משלנו במונחים מוחלטים, כמו הלווייתן הקטלן, וגם מיצורים שמוחותיהם גדולים משלנו במונחים יחסיים (כלומר, באופן יחסי לגודל גופם), כגון החדף. הגודל לבדו אינו מסביר אפוא את ייחודיות שכלו של האדם.

מוח לווייתן קטלן
5,620 גרם

מוח אדם
1,350 גרם

מוח חדף אטרוסקי
0.1 גרם

ועוד בנושא

The Faculty of Language: What Is It, Who Has It, and How Did It Evolve? Marc D. Hauser, Noam Chomsky and W. Tecumseh Fitch in Science, Vol. 298, pages 1569–1579; November 22, 2002.

Moral Minds: How Nature Designed Our Universal Sense of Right and Wrong. Marc D. Hauser. Harper Collins, 2006.

Baboon Metaphysics: The Evolution of a Social Mind. Dorothy L. Cheney and Robert M. Seyfarth. University of Chicago Press, 2007.