‫ממריצים את המוח / גארי סטיקס‬

האם נטילת גלולה בעת ארוחת הבוקר תשפר את הריכוז והזיכרון – והאם היא לא תגרום נזק לבריאות בטווח הרחוק?

הסמל +H הוא הקוד המשמש את מקצת העתידנים לציון גרסה משופרת של האנושות (+humanity). הגרסה המשופרת הזאת המין האנושי תשתמש בשילוב של טכנולוגיות מתקדמות, ובכלל זה תאי גזע, רובוטים, סמים משפרי קוגניציה וכיוצא באלה, כדי להתגבר על מגבלות מנטליות ופיזיות בסיסיות. הרעיון של העצמת התפקודים השכליים על ידי בליעת גלולה המשפרת את הקשב, את הזיכרון ואת התכנון – יסודות הקוגניציה – איננו עוד רק פנטזיה של עתידנים. אם העשור האחרון של המאה הקודמת זכה מפיו של נשיא ארה”ב דאז, ג’ורג’ ו’ בוש, לשם “עשור המוח”, את העשור הנוכחי אפשר לכנות “עשור המוח המשופר”.

הנְהִייה אחר חומרים משפרי קוגניציה ניכרת בכתבות חדשות המדווחות בהתלהבות על פיתוחם של חומרים המכונים גם “סמים חכמים”, מאיצים עצביים (neuroenhancers), חומרים נואוטרופיים (nootropics), או אפילו “ויאגרה למוח”. מנקודת המבט של הכתבות האלה, עידן השבחת המוח כבר כאן. סטודנטים באוניברסיטאות לווים, דרך שגרה, כמה גלולות ריטלין מחבר בעל מרשם כדי ללמוד כל הלילה. מתכנתים החייבים לעמוד בלוח זמנים נוקשה, או מנהלים המנסים לשמור על יתרון מנטלי, זוללים , גלולה מן הדור החדש של חומרים מעוררים. חסידי התרופות האלה נשבעים שאין הן סתם מגבירות את הערנות, כמו קפה, אלא הן משרות ריכוז ממוקד מן הסוג הדרוש כדי לקלוט את דקויות הכימיה האורגנית או כדי להסביר את נפתולי החישוב של טבלת החזרי המשכנתה.

לעידן ההשבחה תורמים, מן הסתם, גם המדענים ויצרני התרופות העמלים לתרגם את המחקר העוסק בבסיס המולקולרי של הקוגניציה לתרופות שמטרתן לשפר את התפקוד המנטלי – בעיקר לאנשים הסובלים משיטיון. אין מנוס מכך, שרופאים יתחילו עם הזמן לרשום תרופה המיועדת לחולי אלצהיימר או פרקינסון גם לאוכלוסייה רחבה יותר של קשישים הלוקים בבעיות קלות יותר. ויכוחים פומביים נרחבים על האתיקה של השבחת המוח מחזקים את התחושה שגלולות לשיפור קוגניטיבי יהיו, בבוא היום, זמינות לכול.

במאמרים אקדמיים וחדשותיים עלתה השאלה, אם סמים משפרי קוגניציה כבר העניקו לכמה סטודנטים יתרון לא הוגן בבחינות הכניסה לאוניברסיטה, או אם תהיה זו חציית קו אדום מצד מעסיקים אם ידרשו מעובדיהם לבלוע חומרים כאלה כדי לעמוד בלוח הזמנים שהחברה מחויבת לו. אך אף על פי שהעיתונות כבר מפרסמת מאמרים על “הבוס שהפך סוחר סמים”, יש המביעים ספקות אם סמים לחיזוק “כוח המוח” אכן מציאותיים. האם התרופות המצויות כיום לבעיות קשב או לישנוניות מופרזת אכן עוזרות לסטודנט להצליח יותר בבחינה, או למנהל חברה לתפקד באופן מושלם תחת תשאול נוקב של הדירקטוריון? האם תרופה שמתערבת בתפקודי מוח בסיסיים תהיה אי פעם בטוחה דיה כדי להניחה על המדף לצד משככי כאבים וסותרי חומצה הנמכרים ללא מרשם? כל השאלות האלה מעוררות כיום דיונים לוהטים בין מדעני מוח, רופאים ופילוסופים של האתיקה.

דיסוננס אתי

אם נניח לעת עתה לוויכוחים על בטיחות, על הגינות ועל כפייה, אכן יש צורך רב במשפרי קוגניציה הניתנים במצבים דוגמת הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD). לפי נתונים ממשלתיים אמריקניים מ-2007, יותר מ-1.6 מיליון בני אדם בארה”ב השתמשו בסמים מעוררים לצרכים לא רפואיים במהלך 12 החודשים שקדמו לסקר. בתרופות החוקיות בקטגוריה זו נכללים מֶתילפֶנידַט (ריטלין), האַמפֶטאמין אַדֶרַל ומוֹדַפיניל (פְּרוֹוִיג’יל). בכמה קמפוסים, דיווחו רבע מן הסטודנטים על שימוש בתרופות אלה. סקר לא רשמי מקוון שערך כתב העת Nature ב-2008 בקרב קוראיו הראה ש-20% מ-1,427 משיבים מ-60 מדינות, שנשאלו על הרגלי השימוש האישיים שלהם, אמרו שהשתמשו במתילפנידט, במודפיניל, או בחוסמי בטא (האחרונים כנגד פחד במה). הסיבה הנפוצה ביותר הייתה צורך לשפר את הריכוז. לרוב, אנשים משיגים את התרופות באינטרנט, או מרופאים, שמותר להם לרשום תרופה המאושרת לתכלית מסוימת לטיפול במצב אחר (אך ליצרני התרופות אסור מבחינה חוקית לקדם שימושים כאלה, “שלא לפי ההתוויה”).

צריכת הכימיקלים האלה תגדל, מן הסתם, עם הזדקנות האוכלוסייה ועם הגלובליזציה הגוברת של הכלכלה. “אם אתה בן 65 המתגורר בבוסטון וחסכונות הפנסיה שלך ירדו באופן חד ואתה חייב להישאר בשוק העבודה ולהתחרות בבן 23 בבומביי, אתה עשוי להרגיש לחץ לפנות אל התרכובות האלה כדי להישאר ערני ויעיל,” אומר זק לינץ’, מנהל ארגון תעשיית ה נוירוטכנולוגיה. הצורך המורגש לאחרונה בקווים מנחים אתיים מניח, כמובן, שהתרופות האלה טובות יותר מתרופת דמה (פלצבו), ושהן אכן משפרות היבט קוגניטיבי כלשהו, כגון קשב, זיכרון או “תפקוד ביצועי” (תכנון ודיון מופשט, למשל). אם יוצאים מנקודת הנחה זו, טוענים רבים, על האתיקאים לשקול את ההשלכות האפשריות של הפופולריות של תרופות אלה. משום כך נוסד ב-2002 תחום אקדמי חדש, נוירואתיקה, שתכליתו היא, בחלקה, לדון בשאלות המוסריות והחברתיות הנובעות משימוש בתרופות ובהתקנים (שתלי מוח וכדומה) משפרי קוגניציה.

קבוצה של אתיקאים ומדעני מוח פרסמה ב-Nature בשנה שעברה מאמר עמדה פרובוקטיבי, ובו העלו את הסברה שבעתיד לא ישמשו תרופות לטיפול במחלות בלבד. המאמר הציע לאפשר לציבור רחב של אנשים כשירים במוחם לצרוך סמים מעוררים לשם שיפור הישגים בכיתה או בחדר הישיבות, ובלבד שהתרופות ייבדקו ויימצאו בטוחות ויעילות דיין לאנשים בריאים. החוקרים ציטטו מחקרים שהראו את השפעתן המועילה של התרופות האלה על הזיכרון ועל צורות שונות של עיבוד שכלי, והקבילו את השיפור התרופתי ל”חינוך, להרגלי בריאות טובים ולטכנולוגיית המידע – דרכים שבהן מנסה המין רב-התושייה שלנו לשפר את עצמו”.

אחד ממחברי המאמר, ג’ון האריס, ביואתיקאי באוניברסיטת מנצ’סטר שבאנגליה, הרחיק לכת מזה במאמר עמדה, שפרסם שישה חודשים לאחר מכן בכתב העת הבריטי לרפואה. האריס, עורך “כתב-העת לאתיקה רפואית” ושל ספר הקרוי “השבחת האבולוציה”, ציין שאם מתילפנידט נמצא בטוח דיו לטיפול בילדים, יש לראותו כלא מזיק לשימושם של מבוגרים החפצים להמריץ את מוחם. בריאיון שנתן אחר כך, אמר האריס שהוא רואה התרופפות הדרגתית של ההגבלות, ואם לא יעלו בעיות בטיחות, התרופה (המפוקחת כיום בארה”ב) עשויה להגיע, בסופו של דבר, אל מדפי התרופות ללא-מרשם, כמו אספירין.

המחשבות האלה לא עברו ללא תגובה. חוקרים ואתיקאים אחרים שאלו אם יהיה אפשר אי פעם לוודא את בטיחותן של תרופות המשנות תהליכים מנטליים במידה שתצדיק את הפצתן באותו האופן כמו משככי כאבים ללא מרשם, כמו קפה ותה.

“אנשים סבורים ששיפור קוגניטיבי הוא כמו שיפור הראייה באמצעות משקפיים”, אומר ג’יימס סוואנסון, חוקר באוניברסיטת קליפורניה בארווין, שהיה מעורב במחקרים קליניים על אדרל ומודפיניל ל-ADHD. “אני חושב שאנשים אינם מבינים את הסכנות הטמונות בהנגשת התרופות האלה למספר רב של אנשים. שיעור קטן מן המשתמשים יפתחו התמכרות, ויהיו גם מי שיראו את תפקודם המנטלי מידרדר. זו הסיבה לכך שאני מתנגד לשימוש כללי בהן.” ברוח זו, משרד הפנים הבריטי ממתין לדוח של ועדה מייעצת כדי להחליט אם הנזק הפוטנציאלי שבשימוש לא רפואי במשפרי קוגניציה מחייב תקנות חדשות.

מדענים אחרים טוענים שהוויכוח מיותר, כי לא ברור שאפשר לשפר את האינטליגנציה שלא בדרך התרגול המייגע של דחיסת חומר לקראת בחינה בחשבון. אחדים שניסו לפתח תרופות להסגת אובדן הזיכרון במחלות שיטיון מפקפקים באפשרות לשפר מוח של אדם בריא. “לא הייתי מודאג יתר על המידה מן ההשלכות של שימוש במשפרי הקוגניציה על ידי אנשים בריאים, פשוט כי אין דבר כזה משפרי קוגניציה,” אומר רוסיקו בורצ’ולאדזה, מחברו של ספר פופולרי על מדע המוח וחוקר שתרם לעבודה שהובילה להענקת פרס נובל למדען אריק ר’ קנדל בשנת 2000. “עדיין מוקדם, הרבה יותר מדי מוקדם, לדבר על משפרי קוגניציה, ותרופות כאלה אולי לא יופיעו בזמננו. הנושא הזה מעורר יותר מדי המולה.”

על פי השקפה זו, המערכת המורכבת של איתותים כימיים, אנזימים וחלבונים החוברים יחד כדי לבנות זיכרון מצויה באיזון מבוקר היטב ועמיד בפני שינויים, אלא אם כן שובש על ידי מחלה. בדעיכת תהליכי החשיבה ותחושת הזהות העצמית המתלווים לשיטיון אפשר אולי לטפל באמצעות פיצוי על אובדן כימיקלים חשובים, ואז גם מוצדק להסתכן בתופעות לוואי לא רצויות של התרופות. אך שיבוש האיזון העדין השברירי באדם הבריא עלול לחולל תוצאות לא צפויות. למשל, כל שיפור בזיכרון לטווח ארוך (המקום שבו שוכנים זיכרונות הילדות שלנו וחופשת הקיץ שעבר) עשוי לגרור קיבולת מופחתת לזיכרון העבודה (הזיכרון לטווח קצר או הפנקס המנטלי שבו מוחנו שומר באופן זמני מספרי טלפון).

יש המבקרים את עצם הוויכוח על האתיקה של השבחת המוח ומייחסים את המהומה כיום למה שהם מכנים “אתיקה ספקולטיבית”. בנטייה זו נגועות גם הננוטכנולוגיה וטכנולוגיות חדשניות אחרות שבהן אתיקאים, מדענים וקובעי מדיניות נגררים לדיונים בהשלכות החברתיות של טכנולוגיות שעדיין לא הומצאו, מגלולות חכמות ועד ננו-רובוטים מתפרעים. “חלק נכבד מן הוויכוח על השבחת האדם… סובל מציפיות מנופחות וממהומה תקשורתית,” מציינים מארטי שרמר מאוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם ועמיתיה בכתב העת “נוירואתיקה”.

עליות וירידות

הרעיון שהתרופות המצויות עשויות לשפר את הקוגניציה באנשים בריאים הוא בן כמאה שנה, והוא הניב תוצאות שנויות במחלוקת. ב-1929 התחיל הכימאי גורדון אלס את השימוש הרפואי באמפטאמין – חומר סינתטי הדומה במבנהו לחומר שמופק מן הצמח הסיני שרביטן (אפדרה). (אלס המציא גם את הסם אקסטזי, שאף הוא אמפטאמין). צורות שונות של הסם ניתנו לחיילים בשני צדי המתרס במלחמת העולם השנייה, כדי לשמור על ערנותם ולעודד אומץ לב. הגרמנים והיפנים השתמשו במתאמפטאמין, ואילו הבריטים והאמריקנים בבנזדרין, שהוא סם דומה לאדרל.

המדענים ביקשו עד מהרה לברר אם ההשפעות היו אמיתיות. הערכות פסיכולוגיות של הבריטים והאמריקנים בשנות הארבעים של המאה ה-20 העלו שהמשתמשים בסם נתנו דירוג גבוה לתפקודם במבחנים שמדדו מהירות קריאה, פעולות כפל ומשימות אחרות. ואולם, ציוני המבחנים שלהם, ברוב המשימות, לא היו טובים יותר משל נבדקים שקיבלו קפאין. למעשה, התפקוד אפילו ירד במשימות מורכבות יותר. “אמפטאמינים משפרים את מצב הרוח ועל כן גורמים לנו להרגיש שתפקודנו טוב במיוחד, כשלמעשה אין זה כך,” אומר ניקולס רסמוסן, היסטוריון של המדע באוניברסיטת ניו סאות’ ויילס בסידני שבאוסטרליה, ומחבר הספר On Speed (הוצאת אוניברסיטת ניו יורק, 2008). “בבדיקות מעבדה פשטניות להערכת התפקוד במשימות משעממות, הן מעלות את הציונים על ידי הגברת החריצות, אבל אין הדבר דומה להשפעה על תפקוד בבחינה בבית הספר למשפטים או בטיסה בעת קרב.”

מתילפנידט, קרוב משפחה כימי של האמפטאמינים, הופיע ב-1956 כחומר מעורר מתון ועדין יותר לכאורה (“שביל הזהב בעירור פסיכומוטורי”, במילות היצרן), אך לאחר השוואת המינונים, השפעותיו הביוכימיות והפסיכולוגיות היו דומות. תקופת הפריחה של האמפטאמינים חלה לפני כ-40 שנה. הצריכה בארה”ב הגיעה ל-10 מיליארד כדורים בסוף שנות ה-60, לפני שמנהל המזון והתרופות עצר את החגיגה ותייג אותם כחומרים מפוקחים המצריכים מרשם מיוחד.

מדען המוח מייקל ס’ גזאניגה מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, שהיה אחד המחברים של המאמר ב-Nature, זוכר שאביו שלח לו בנזדרין לשיפור הלמידה כשהיה בקולג’ בראשית שנות ה-60. באמצע שנות ה-90, הניע השימוש הגובר במתילפנידט לטיפול ב-ADHD את החוקרים לפתח שיטות חדשניות להדמיית המוח ומבדקים  נוירופסיכולוגיים מתוחכמים כדי לבחון את השפעות התרופה על אנשים בריאים. המחקרים האלה שימשו בסיס להשוואה בין אוכלוסייה בריאה לבין הלוקים ב-ADHD ובלקויות  נוירופסיכיאטריות אחרות. במאמר שפורסם ב-1997 בכתב העת “פסיכופרמקולוגיה”, הראו ברברה סהקיאן, טרוור רובינס ועמיתיהם באוניברסיטת קיימברידג’ שמתילפנידט שיפר את התפקוד הקוגניטיבי בכמה וכמה מדדים (בייחוד, זיכרון עבודה מרחבי ותכנון) בקבוצה של גברים צעירים ובריאים במנוחה, אך לא במדדים אחרים, ובכללם קשב ורהיטות דיבור.

ככל שנמשכו המבדקים, נראה שהמתנדבים עושים טעויות רבות יותר בתגובותיהם, אולי בגלל האימפולסיביות שמשרה השפעתו של הסם.

אותם החוקרים לא מצאו כמעט שום תועלת קוגניטיבית שמביאות התרופות לגברים זקנים אך בריאים. וב-2005, קבוצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פלורידה בגיינסוויל לא מצאה כל שיפור קוגניטיבי בביצועיהם של 20 סטודנטים לרפואה חשוכי-שינה שנטלו את הסם. עוד מניעה להניח את המתילפנידט על המדף לצדן של גלולות קפאין היא הפוטנציאל שלו לגרום להפרעות קצב וכן לצריכת-יתר לשם הנאה. ההתמכרות נדירה במינונים מקובלים, אך בשנות ה-70 הייתה ההתמכרות למתילפנידט שכיחה בקרב אנשים ששאפו או הזריקו את הסם שכונה בפיהם “החוף המערבי”.

ער תמיד

לנוכח ההיסטוריה הפתלתלה של האמפטאמינים, שמחו מדעני מוח ורופאים להופעתו של המודפיניל, סם מגביר ערנות שתופעות הלוואי שלו נראו קלות יותר וכך גם הפוטנציאל שלו לשימוש לרעה. יכולתו של המודפיניל (שהוכנס לשימוש בארה”ב ב-1998) לאפשר עבודה במשך שעות ארוכות בלי צורך בהפסקה הפכה אותו לסם המחמד של מוכי היעפת (ג’ט לג) המנסים לחיות במקביל בארבעה אזורי זמן שונים.

ז’אמיי קשיוֹ, עמית במכון למען העתיד בפאלו אלטו שבקליפורניה, שמע על הסם מחברים המרבים לטוס, וביקש וקיבל מרשם למודפיניל מן הרופא שלו. בנסיעותיו אל מעבר לים, הוא שם לב שמלבד ערנות הוא חש גם חד יותר. “המיקוד והצלילות המוגברים שחשתי היו הפתעה גדולה, אבל זו הייתה הפתעה נעימה מאוד,” אומר קשיו, שהזכיר את הסם בכמה ממאמריו. “החוויה שלי לא הייתה שנעשיתי בעל מוח-על. זו הייתה יותר הרגשה של החלקה קלה יותר למצב של זרימה קוגניטיבית, מצב של יכולת לעבוד בלי הסחות דעת.”

מבדקים איששו כמה מרשמיו של קשיו. ב-2003 מצאו סהקיאן ורובינס כי 60 גברים בריאים במנוחה השתפרו בכמה מדדים  נוירופסיכולוגיים, כגון זכירת סדרות מספרים, אך התוצאות היו ללא שינוי במדדים באחרים. גם חוקרים במקומות אחרים מצאו שהסם מביא תועלת מסוימת, אם כי, כפי שציין קשיו, הוא לא יהפוך טמבל לגאון. יותר מזה, המחקרים האלה לא בדקו השפעות על הקוגניציה על פני תקופות ממושכות.

לא סביר שבעתיד יוסר הפיקוח ממודפיניל או ממתילפנידט, גם משום שהסמים משפיעים על אנשים שונים באופנים שונים. מודפיניל משפר במידה רבה את תפקודם הקוגניטיבי של משתמשים בעלי IQ נמוך יותר, אך משפיע מעט מאוד, אם בכלל, על בעלי יכולת מולדת גבוהה יותר. מתילפנידט שיפר במידה ניכרת את זיכרון העבודה בנבדקים בעלי זיכרון חלש, אך רק במידה מועטה בנבדקים שהיו בעלי זיכרון טוב מלכתחילה.

כמו האמפטאמינים, המודפיניל לא הושתת על הבנה יסודית של הבסיס הביולוגי של פעולת המוח. אך מחקרים עכשוויים מראים שהסם משפיע על כמה שליחים עצביים, המולקולות המגרות ירי בקבוצות נוירונים מסוימות. המנגנון המדויק של הסם עדיין לא ברור, אך לאחרונה גילו נורה ד’ וולקוב, מנהלת המכון הלאומי האמריקני לצריכת-יתר של סמים, ועמיתיה כי אחד השליחים העצביים האלה הוא דופאמין, אותו החומר שהאמפטאמינים מגבירים את ייצורו ושמקנה לסמים האלה את הכוח הממכר שלהם. “נראה שמתילפנידט ומודפיניל דומים מאוד במה שהם עושים למערכת הדופאמין במוח, שלא כמו שחשבנו,” אומרת וולקוב, אף שהיא מוסיפה כי אין זה מעשי לעשן או לבלוע מודפיניל כדי להגיע ל”היי” חזק, כך שסכנת השימוש לרעה נמוכה יותר. מחסום נוסף לשימוש נרחב הופיע ב-2006, כשדחה ה-FDA את החומר כתרופה ל-ADHD בילדים, בשל דיווחים על פריחות עור קשות.

אריזה מחדש של סמים מגבירי קשב בתור משפרי קוגניציה לסטודנטים, למנהלים ולמתכנתים עשויה להניב תועלת שולית בלבד לעומת צריכת אספרסו כפול. השאלה מהו בדיוק משפר קוגניציה עוררה קבוצה בקולג’ האמריקני לנוירו-פסיכו-פרמקולוגיה להתכנס ולדון באמות המידה שבהן סם צריך לעמוד כדי שיוגדר כמשפר קוגניציה. בסופו של דבר, סמי השבחה עשויים להגיע משדה מחקר אחר. תובנות על האופן שבו אנו מתרגמים דמות של תינוק או שם של חבר לזיכרון קבוע הניחו את היסודות לסמים חדשים המכוונים להשיג תפקוד טוב יותר בחולי אלצהיימר או מחלות שיטיון אחרות.

האופטימיות בדבר דור חדש של תרופות נובעת, בחלקה, מהתקדמות במחקר הבסיסי על התהליכים הביוכימיים של יצירת זיכרון. יותר מ-30 סוגים של עכברים שעברו שינוי גנטי הראו יכולת משופרת לרכוש מידע ולאחסנו בזיכרון לטווח ארוך בהשוואה לעכבר ממוצע. “זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדעי המוח שאנו מבינים את בסיס הביולוגיה המולקולרית והתאית של הזיכרון,” אומר אלקינו ג’ סילבה, נוירוביולוג באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס. “משמעות הדבר לחברה היא, שזאת הפעם הראשונה שאנו יכולים להשתמש בבסיס הזה כדי להתחיל לשנות את האופן שבו אנו לומדים וזוכרים.”

אך תרופות יעילות באמת לזיכרון עדיין אינן נראות באופק, באופן חלקי בשל האתגרים המדעיים. מתוך 200 המוטציות שהוכנסו בגנים של עכברים בידי חוקרים בכל העולם, הרוב הגדול גרם לליקויים. סילבה זוכר עכבר אחד במעבדתו שהמחיש אילו עסקות חליפין עשויים החוקרים לפגוש במהלך הפיתוח של משפרי קוגניציה. בעלי החיים למדו מהר יותר מעכברים רגילים, אך לא היו מסוגלים להשלים משימה מורכבת שנתנו להם החוקרים. “אם לימדת אותם משהו פשוט, הם למדו אותו מהר, אבל כל דבר מורכב קצת יותר, הם לא יכלו ללמוד בכלל,” אומר סילבה. הוא מעריך שיעברו עוד עשרות שנים עד שיהיה אפשר להשתמש באופן שגרתי בתרופות ממחקר זה.

האתגרים הלוגיסטיים מרתיעים גם הם. לא מעט מן החברות הראשונות שנכנסו למירוץ, בהן חברות שנוסדו בידי חוקרים מובילים באקדמיה, כשלו. ב-2004 הזכיר כתב העת Science ארבע חברות חדשות – סנשיון, קורטקס פרמצויטיקלס, מֶמורי פרצויטיקלס והליקון תרפויטיקס – כמייצגות מגמה. סנשיון נסגרה. קורטקס מקרטעת ומחפשת באופן נואש שותף עסקי. בשנה שעברה, לאחר כמה סבבי פיטורים וכישלונות ניסויים קליניים, קנתה הופמן-לה רוש את ממורי, שאחד ממייסדיה הוא חתן פרס נובל אריק קנדל, במחיר מניית פני (פחות מדולר אחד). הליקון שרדה בזכות נדיבותו של המיליארדר קנת דארט, טייקון כוסות הפוליסטירן, שנשבה ברעיון של תרופות לזיכרון – החברה מפתחת תרופה שתשפיע על מסלול הקשור לגלוטמאט, מוליך עצבי המגרה לפעולה מסלול איתות תאי סבוך הכרוך ביצירת זיכרונות לטווח ארוך [ראו מסגרת בעמוד ממול].

חברה אחות, דארט נוירוסיינס, מטפלת כעת במציאת תרכובות חדשות בעלות פוטנציאל תרופתי, ומשאירה את מלאכת הניסויים הקליניים להליקון. עד כה, קיבלה הליקון יותר מ-100 מיליון דולר, אך טרם הגיעה לשלבים מתקדמים של ניסוי קליני אף לא באחת מן התרופות שלה. “הדרך שאני מסביר זאת לקהל כשאני מרצה היא, שכשהליקון נוסדה, פיתחתי משפרי זיכרון בשביל הוריי, ואני לא הייתי אפור שיער,” אומר טים טאלי, המדען הראשי של הליקון, שהשתתף בהקמת החברה כשעבד במעבדות “קולד ספרינג הרבור”. “הוריי מתים כעת, ואני האפרתי ומודע היטב לעובדה שהמירוץ הוא בשבילי ולא בשבילם.”

טאלי, בן 55, אינו צופה כי יצירותיו יהפכו אי פעם לוויאגרה או לפרוזאק הבאים. “מה שהתקשורת אוהבת הוא להתעלם לגמרי מתופעות לוואי צפויות ולקפוץ מיד לספקולציות פרועות על סמי סגנון-חיים”, אומר טאלי. “ואני חושב שהם מחטיאים את המטרה. המציאות היא שאם יש לך לקות זיכרון שמקשה על חייך, התרופות האלה עשויות לעזור, אבל לכל אחד אחר הן יהיו כנראה מסוכנות מדי.”

על אף מילות האזהרה, יצרני תרופות ממשיכים בניסיונות לפתח משפרי קוגניציה למחלת אלצהיימר ולמחלות שיטיון אחרות [ראו טבלה בעמוד ממול]. בין התרכובות הנבחנות יש כאלה המשנות את השפעתם של שליחים עצביים נוספים מלבד גלוטמאט – ובכלל זה הפעלת קולטנים על ידי הניקוטין שבטבק (אם כי לא קולטנים הקשורים להתמכרות). אחת הסיבות לכך שאנשים מעשנים היא כי ניקוטין עוזר לחידוד הקשב.

לקחים שנלמדו מתרופות שפותחו לשיטיון עשויים להוליך לחומרים שיקלו את הבעיות הקוגניטיביות הקלות יותר הכרוכות בהזדקנות תקינה, בהנחה שהתרכובות אינן מגיעות עם משא של תופעות לוואי בלתי נסבלות. גלולות כאלה, אם יימצאו בלתי מזיקות דיין, עשויות למצוא את דרכן למעונות סטודנטים או לסוויטות מנהלים. “בתחום הפרמצבטיקה, אנשים מבינים שמשפר קוגניציה מוצלח יוכל להיות הלהיט הפרמצבטי של כל הזמנים,” אומר פיטר ב’ ריינר, פרופסור ל נוירואתיקה באוניברסיטה של בריטיש קולומביה.

עם הפנים אל השוק

על אף הסיפוק המדעי הכרוך בגילוי סמים משפרי קוגניציה על ידי בירור מפורט של התהליכים המולקולריים שביסוד הקוגניציה, החומרים הראשונים שיגיעו לשוק לטיפול בשיטיון ובהפרעות קוגניטיביות אחרות לא יגיעו, כנראה, מהבנה מעמיקה של התפקוד העצבי. הם עשויים לבוא מתגלית מקרית שתרכובת שאושרה לתכלית אחרת משפיעה גם על הקוגניציה. לדוגמה, אחת התרופות המועמדות, שנכנסה באחרונה לשלב מתקדם של ניסויים קליניים לטיפול בפגיעה הקוגניטיבית המתרחשת במחלת אלצהיימר, פותחה ברוסיה כאנטיהיסטמין לקדחת השחת, ורק לאחר זמן נמצא שיש לה השפעות על שיטיון. פוטנציאל השוק הענקי הניע כמה חברות לנסות לפרוץ אל השוק בדרכים לא מקובלות, למשל על ידי “החייאת” תרופה שנכשלה או שלא השלימה ניסויים קליניים ומכירתה כתוסף תזונה או כ”מזון רפואי”, שהפיקוח עליו מחמיר פחות.

באופן דומה, תרופות חדשות עשויות להופיע מכיוון שסוכנויות הפיקוח מאשרות הרחבה של השימושים המותרים לתרופה שכבר ידוע כי יש לה השפעה קוגניטיבית. חברת צפאלון (Cephalon), יצרנית מודפיניל, הלכה בדרך זו, והשיגה את אישור ה-FDA לשווק את החומר לעובדי משמרות, קבוצה גדולה הרבה יותר מן הנרקולפטים (אנשים הלוקים בהתקפי שינה בלתי נשלטים) שבשבילם אושרה מלכתחילה. (צפאלון גם שילמה כ-444 מיליון דולר לשתי מדינות ולממשל הפדרלי על שקידמה שלוש תרופות, ובכללם מודפיניל, לשימושים לא מאושרים.) הדחף לשפר את הקוגניציה – אם כדי להעצים את המיקוד המנטלי, ואם כדי לסייע בזכירת מספר טלפון של חבר – עשוי להתגלות כמפתה כל כך ליצרנים ולצרכנים גם יחד, עד שהוא עלול להשכיח את הסיכונים הבלתי נמנעים של התעסקות במעגלים העצביים המקנים לנו את תחושת העצמי הבסיסית שלנו.

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל