קבוצת חוקרים שפרסמה את ממצאיה ב”ניצ׳ר” בדקה את הגורמים הכלכליים שמשפיעים על הפגיעה בסביבה. מטרתם היתה להציג מתווה שימור שיתאים לכל מדינה ביבשת האפריקאית, תוך כדי גישה כללית לכל המדינות. נתונים מכל המדינות דורגו כדי לכלול דרכים להבראת הסביבה
השינויים החברתיים והכלכליים באפריקה מושפעים מעליה בהשקעות של גורמים זרים.
כסף רב מוקדש לפעילויות כמו סלילת כבישים, הרחבת שטחי יעור, השקעות בחקלאות ובחיות משק, כל זאת במקביל לנהירה של מקומיים לערים שגדלות ומצטופפות. כל אלה מגדילים את הלחץ על הסביבה הטבעית.
מחקרים קודמים בשינויים אלה התמקדו בעיקר במינים או באוכלוסיות שנמצאות בשטחים מוגנים. לרוע המזל, לא נבדקו השפעות תנאים חברתיים כלכליים בקרב האוכלוסיה האנושית שגורמות לפגיעה סביבתית ביבשת האפריקאית כולה. חוסר הידיעה אילו תנאים גורמים לפגיעות היותר קשות מגבילה את אפריקה ומנהיגיה מלהגיע להחלטות ולפעול למען עתיד בר-קיימא.
קבוצת חוקרים שפרסמה את ממצאיה ב”ניצ׳ר” בדקה את הגורמים הכלכליים שמשפיעים על הפגיעה בסביבה. מטרתם היתה להציג מתווה שימור שיתאים לכל מדינה ביבשת האפריקאית, תוך כדי גישה כללית לכל המדינות. נתונים מכל המדינות דורגו כדי לכלול דרכים להבראת הסביבה. הדרוג חשוב מכיוון שהוא מאפשר לגופים אזרחיים ולמנהיגי המדינות להבין את ההשפעה על הסביבה ולפעול לשיפור.
למרבה ההפתעה, לפחות מבחינת כותב שורות אלו, המדינות עם התוצאות הסביבתיות היותר טובות היו הרפובליקה-המרכז-אפריקאית, בוטסואנה, נמיביה והרפובליקה-הדמוקרטית של קונגו. המדינות עם התוצאות הגרועות ביותר היו מרוקו, אלג׳יריה, דרום אפריקה וגאנה.
כדי להגיע לתוצאות נמדדו הפגיעה במינים בכלל ובשטחים מוגנים בפרט,
כריתת יערות ויבוש שטחים לחים, זאת תוך התייחסות ליחודיות של אפריקה. החוקרים מציינים כי בעבר בדרך כלל היתה התייחסות למינים בודדים.
כדי לקבל מדדי ביצוע סביבתי בקנה מידה רחב צורפו נתונים רבים כאשר רובם יחודיים למדינות אפריקאיות:
- כושרן של מדינות לשמור על חיות גדולות (מגה-פאונה)
- ״נכסים״ סביבתיים שמאפשרים שימוש בר-קיימא, או טביעת הרגל הסביבתית
- יחסי המדינות למינים בסכנה
- גודל שטחי היער שנכרתו בעשור האחרון
- כמויות המים שהוטו ממקורות הזרימה הטבעית
- גודל השטח שתפוס ע”י חקלאות ומרעה
- כמות פליטת גזי החממה משטחים תפוסים
מסתבר כי היה מתאם וקשר בולטים בין הפגיעה בסביבה לצפיפות האוכלוסין. ככל שמספר האנשים לקמ”ר היה גדול יותר – כך היה מצב הסביבה גרוע יותר. מחקרים קודמים הראו את המשמעות הרבה ליחס בין צפיפות האוכלוסיה האנושית לבין כושרה של הסביבה להכיל ולספק את הצרכים הנדרשים.
על-פי החוקרים, לעושרה של המדינה היתה השפעה פחותה על הסביבה. נמצא כי מדינות עשירות נוטות לגרום ליותר נזק סביבתי – תוצאה שדומה לממצאים במחקר קודם.
נמצאה גם השפעה של חוסר השוויון: מדינה בה העושר מחולק בחוסר שוויון כך יש פחות פגיעה בסביבה. החוקרים מסבירים זאת בכך שבמדינות בהן גדל חוסר השוויון יש פחות הון לפיתוח, כלומר פחות אפשרויות כלכליות לניצול הסביבה באופן שגורם נזק, כמו כריתת יערות, כריית מחצבים או רעיית יתר.
אחד הממצאים החשובים היה כי ממשלות אינן הגורם הראשי. מדינות בהן הממשל חלש לא היו גרועות בתוצאות הסביבתיות, ומסתבר כי תוצאה זו משתקפת במחקרים קודמים.
המערכת הסביבתית באפריקה נתונה ללחצים מתגברים והולכים. הקשר בין איכות חיי האנשים לסביבה בסיסי ומשמעותי. ברור כי המשך הפגיעה תשפיעה באופן שלילי וקשה על איכות חיי התושבים. החוקרים מסכמים כי הסכמים בין-לאומיים יכולים לעזור בהגנת הסביבה ויש דרכים לקדם מדינות באופן שישפר את עתיד הסביבה. בנוסף לכך הם קובעים שהגבלת גידול האוכלוסיה ייטיב עם בריאות הסביבה האפריקאית.
כפי שאני אומר תמיד: ראוי כי במקום שליטה בסביבה למען האוכלוסיה האנושית, תהיה שליטה באוכלוסיה האנושית למען הסביבה.
עוד בנושא באתר הידען:
