סיקור מקיף

הקדמה לספר "האבולוציה האיטית של דארווין"

האבולוציה האיטית של דארווין מאת דיווי קוומי. הספר יצא בהוצאת אריה ניר, 2007

הקדמה: חוף מבטחים

עטיפת הספר האבולוציה האיטית של דארווין
עטיפת הספר האבולוציה האיטית של דארווין

בתולדות המדע והחברה שמור לצ'ארלס דארווין מעמד מיוחד. שמו שגור בפי כול, אך רעיונותיו – למעט אחד – אינם מוכרים לכולם. הוא דמות מרכזית, הוא סמל, אך אין זה אומר שרבים מבינים אותו היטב. אילו הייתה הקהילה המדעית מנפיקה שטרות כסף, היה זה ללא ספק דיוקנו של דארווין שהיה מוטבע על שטר הדולר. פניו טובים, שלווים ונעימים, בדומה לפניו של ג'ורג' וושינגטון שהועתקו מציורו של גילברט סטיוארט. אך כמו פניו של וושינגטון, גם אלה של דארווין מגלים נימים עמוקים של מורכבות ושל מתח. כל אחד יודע משהו על דארווין: מי הוא היה, מה עשה, מה אמר, והדבר שרוב האנשים חושבים שהם יודעים הוא: דארווין המציא את "תורת האבולוציה". אין זה לחלוטין בלתי נכון, רק מעט לא מדויק. אלא שאמירה כזאת מחמיצה את אותן נקודות בעבודתו של דארווין שהן כל-כך מקוריות, ומסוכנות, ומרגשות.

דארווין נתפס כגיבור וכדמות מאיימת גם יחד; אנשים מקבלים אותו כמובן מאליו, שלא כפי שהם מתייחסים אל מדענים גדולים אחרים כמו קופרניקוס, קפלר, ניוטון, לינאוס, צ'ארלס לָאיֶל, גרגור מנדל, אלברט איינשטיין, מארי קירי, נילס בוהר, ורנר הייזנברג, אלפרד וֶגנר, פרדריק האבל, ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק. ההיכרות הקרובה לכאורה עם עבודתו באה לידי ביטוי בקלות-הדעת שבה משתמש השיח העממי במונחים "דארוויניזם" ו"דארוויני", כאשר הוא מתיימר לצמצם היקף עבודה מגוון, שלא ניתן לתמצתו בקלות, לכדי דבר פשוט בתכלית. תשכחו מדארוויניזם, הוא לא קיים; אלא אם תגדירו אותו באופן שרירותי בכך שתכללו מונחים מסוימים בתוכו ותשמיטו אחרים, דבר שדארווין עצמו מעולם לא עשה.

ומה זה "דארוויני"? "דארוויני" זה להתלהב מיונים הדוּרות, כפי שהאיש שלנו, בתקופה מסוימת בחייו, הוקסם מכלוב העופות שלו המלא ביוני זפק, בטווסיות ובננסיות. "דארוויני" פירושו חיבה לטיולים ארוכים לבד, לא הרחק מהבית. התקפי הקאות חוזרים ונשנים ובלתי מוסברים הם מאוד "דארוויניים". הנקודה היא: צ'ארלס דארווין לא יסד תנועה או דת. הוא מעולם לא ריכז אקסיומות מדעיות וחרט אותן על לוח אבן בבחינת: כה אמר דארווין. הוא היה ביולוג מתבודד שכתב ספרים. לעיתים טעה. לעיתים שינה את דעתו. לעיתים עבד על נושאים קטנים ולעיתים על נושאים גדולים. אמת, הנושא העומד ביסוד רוב כתביו שפורסמו הוא האחידות שבכל צורות החיים, המשקפת את תהליך האבולוציה. אך דארווין פירק את הנושא הזה למגוון של מושגים, שחלקם שזורים היטב זה בזה והם בעלי ערך לביולוגיה, ואחרים לא. עדיף לבחון את רעיונותיו אחד לאחד מאשר לנסות לצרור אותם בחבילה אחת.

קופרניקוס, אחד המדענים הדגולים שהוזכרו קודם, נמנה עם אלה שעוצמת השפעתם היא הקרובה ביותר לזו של דארווין; דארווין המשיך למעשה את המהפכה שקופרניקוס החל בה, שעיקרה להסב את תשומת הלב לעובדה שלבני אנוש אין מעמד מרכזי ביקום. דארווין הרחיב את ההכרה הזאת מקוסמולוגיה לביולוגיה. "לעיתים קרובות אנשים מדברים," הוא רטן לעצמו, באחת ממחברותיו המוקדמות, "על האירוע המופלא של הופעת 'האדם האינטלקטואל'." דארווין עצמו לא התרשם כל-כך מעלייתו של "האדם האינטלקטואל", ובניגוד לכך הוסיף ש"הופעתם של חרקים עם חושים אחרים היא מופלאה עוד יותר". הערת כפירה זו מראה שכבר בעת שהחל להרהר בשאלה של מוצא המינים, דחה דארווין את המעמד של חצי-אל שהאדם הקנה לעצמו, וכלל אותנו בתוך המרקחה של מאבק ושינוי. הוא לא היה הומניסט (אף כי תמיד היה אנושי). מה שגרם לו התפעלות אמיתית לא היה מוחו של הומו סאפיינס, אלא האינסטינקטים של דבורת הדבש, המאפשרים לה להתמצא בשטח ולבנות מבנים ארכיטקטוניים.

אני טוען שדארווין "המשיך" ולא "השלים" את המהפכה הקופרניקית נגד הגישה האנתרופוצנטרית, הרואה את האדם כמרכז היקום, וזאת משום שמאבקו עדיין נמשך. אנשים רבים, אפילו בקרב אלה שיטענו שהם מקבלים את תורת האבולוציה של דארווין (באופן שהם מבינים אותה), אינם קולטים למעשה את כל ההשתמעויות של הדברים שכתב. הרעיון הגדול ביותר שלו, גדול מהאבולוציה עצמה, היה גדול מדי, אכזרי ומאיים. רעיון זה הוא מה שדארווין כינה "ברירה טבעית" וזיהה בו את המנגנון העיקרי לשינוי אבולוציוני. לפי השקפתו של דארווין (שמאז שבה ונתמכה בראיות ביולוגיות נוספות במשך מאה וחמישים שנה), הברירה הטבעית היא תהליך חסר תכלית, אך יעיל מאוד. היא בלתי אישית, עיוורת כלפי העתיד, אין לה מטרות, יש לה תוצאות בלבד. המדדים היחידים להערכתה הם הישרדות והצלחה ברבייה. מבין וריאציות הפזורות על פני שטחים נרחבים, היא בוחרת אחדות, מלקטת אותן יחדיו ומייצרת צורות פרגמטיות שיש בהן סדר. הגורמים המניעים אותה הם עודף פריון ותחרות לחיים ולמוות; תוצריה ותוצרי הלוואי שלה הם הסתגלות, מורכבות וגיוון. היא מגלמת באופן עמוק מקריות המנוגדת לתפיסה לפיה היצורים החיים על פני כדור הארץ, יכולותיהם (כולל היכולות האנושיות), תולדותיהם, השתייכותם הייחודית לאזורים מסוימים ויחסיהם ההדדיים – כל אלה משקפים סוג מסוים של תוכנית אלוהית סדורה מראש. צודקים, לפיכך, הבריאתנים, אלה המטיפים לאמונה בבריאה האלוהית, וחותרים לסדר יום פוליטי דתי, כאשר הם מתייחסים אליו בסלידה ובחשש.

המטיפים הבריאתניים הללו אינם בודדים בהתנגדותם לחשיבה האבולוציונית. בשנים האחרונות הם יכולים לשאוב עידוד מעוצמתה הגבוהה של התנגדות מתמשכת – לפחות בארצות הברית – לדברים שדארווין טען כבר בשנת 1859. הניסיונות הפוליטיים שלהם לקרוא תיגר על דברי דארווין (בתוך רשויות מחוקקות של מדינות ובקרב הנהלות של בתי-ספר מקומיים) היו עקיבים אך ברובם לא מוצלחים. תיקים משפטיים חשובים נפסקו נגדם (כמו זה של אדוארדס נגד אגואילר, בשנת 1987, שבו בית-המשפט העליון של ארצות הברית הכריז על חוק ה"בריאתנות בבתי-הספר", שנחקק בלואיזיאנה, כעל בלתי חוקתי, וזה של קיצמילר נגד דובר, ב-2005). אך הם צודקים בדבר אחד: הציבור הרחב חלוק בדעתו בנושא במידה מדאיגה ביותר. אמריקה הפוסט-מודרנית היא חממה להשקפות קדם-אבולוציוניות.

שמעתם אולי אמירות כלשהן לפיהן שליש מכל האמריקנים – או שמא 40 אחוז, או יותר? – אינם מקבלים את עובדת קיומה של האבולוציה. הנה כמה מספרים מוצקים: 45, 47, 44. בנובמבר 2004, בעקבות יותר מאלף ראיונות טלפוניים, מצאה חברת גאלופ ש-45 אחוז מהמשיבים הסכימו למשפט: "אלוהים ברא את בני האדם בצורה דומה למדי לצורתם הנוכחית בזמן כלשהו במשך 10,000 השנים האחרונות, או קרוב לכך." בקצרה: בריאתנות. משפט אחר, חלופי, אמר שבני האדם "התפתחו במשך מיליוני שנים מצורות חיים מתקדמות פחות, אך אלוהים הנחה את התהליך הזה". בקיצור: אבולוציה תיאיסטית. חלופה זו שיקפה את דעתם של 38 אחוזים מהאנשים שנסקרו. רק 13 אחוזים הסכימו עם המשפט שבני האדם התפתחו מצורות חיים אחרות ללא הנחיה של אלוהים. בקיצור: אבולוציה מטריאליסטית. (וכל היתר השיבו תשובות שלא ניתן לסווגן. בקיצור: עזבו אותנו, אנחנו רואים טלוויזיה.)

הדבר המדהים ביותר בקשר לתוצאות הסקרים הללו איננו שההתנגדות לתורת האבולוציה זכתה לתמיכה כה גדולה בסקר זה או אחר; הדבר המדהים ביותר הוא שהיא כמעט לא השתנתה בשישה מדגמים מקבילים במשך דור שלם. בשנת 1982 ערכה חברת גאלופ סקר שהציג את אותן שלוש חלופות בדיוק, ומצאה ש-44 אחוז מהמשיבים הסכימו לקביעה שאלוהים ברא את בני האדם, ולא האבולוציה. בשנת 1999, טיפס האחוז ל-47, והוא מעולם לא ירד לערך נמוך יותר מ-44. אם ניתן לסמוך על הסקרים הללו, כי אז כמעט מחצית מן האוכלוסייה האמריקנית בוחרת להבין את מוצא המין שלנו כאילו צ'ארלס דארווין מעולם לא היה קיים. אחוז נוסף משמעותי, הנע בין 37 ל-40 במהלך השנים, מעדיפים את החלופה של "תהליך מונחה על-ידי אלוהים", אבולוציה תיאיסטית, שגם היא מנוגדת באופן מוחלט למה שדארווין טען. סיכום הנתונים: בין 81 ל-87 אחוזים מן האמריקנים דוחים את השקפתו של דארווין על האבולוציה של האדם.

חברת גאלופ אינה היחידה המודדת את היקף התופעה. סקר מאוחר יותר, שנערך ביולי 2005 על-ידי מכון המחקר פיו (Pew Research Center for the People and the Press), ביחד עם ארגון שותף, מצא ש-42 אחוז (מבין 2,000 האמריקנים שרואיינו) הסכימו לכך ש"יצורים חיים מתקיימים בצורתם הנוכחית מאז ראשית הימים". 18 אחוזים נוספים צידדו באבולוציה תיאיסטית, לפחות ביחס לבני אדם, כאשר הם מציינים במפורש שהתהליך חייב היה להיות "מונחה בידי ישות עליונה". תוצאות הסקר של מכון פיו הן בסיכומן שליליות מעט פחות מאלה של גאלופ: רק 60 אחוזי דחייה לצ'ארלס דארווין, במקום ה-80 ומשהו.

אולי הסקרים אינם תקפים. באנגליה, או בשבדיה, או בהודו, אולי היו מתקבלים מספרים שונים. אולי אותה תערובת אמריקנית ייחודית של ספקנות ואוונגליזם, שהובילה למשפט הקופים בשנת 1925, ממשיכה להלהיב אזרחים רבים המעדיפים ללמוד ביולוגיה דרך כתבי הקודש ולא דרך המדע. אולי שאלת האבולוציה האנושית היא מטעה ופגיעה מדי; אולי הסוקרים של גאלופ היו צריכים לשאול אם אלוהים ברא, נאמר, את הקנגורו האילני בצורתו הנוכחית. או שמא… מי יודע? אינני טוען שיש בידי הסברים מוחלטים כלשהם לרמה כה קיצונית של ספקנות וסלידה עיקשת כלפי תגלית מדעית כל-כך מבוססת. אומר בכנות, היא מעוררת בי תימהון. אך ודאי שתוצאות הסקרים הללו של גאלופ, יחד עם המתקפה הפוליטית המתמשכת נגד הוראת ביולוגיה אבולוציונית בבתי-הספר, מעידים לא רק על חשיבותו של צ'ארלס דארווין כל העת, אלא גם על הרלוונטיות המיידית שלו למערכת החינוך ולממשל.

מילה אישית: אני מגיע לנושא בדרך עקיפה. אינני ביולוג. אינני היסטוריון. למעשה אין לי כל הכשרה אקדמית במדעים. ובכל זאת, במשך עשרים וחמש השנים האחרונות, התפרנסתי בעיקר כעיתונאי לענייני מדע, וכל מה שאני יודע על אבולוציה ביולוגית ועל אקולוגיה למדתי בכוחות עצמי (כלומר, מקריאה, בייחוד של כתבי עת מדעיים) ומתחקור מומחים טרחני. במשך כל אותן שנים, הייתה לי הזכות לבלות זמן רב בשטח עם חוקרי טבע. במסגרת משימות שהתבקשתי לבצע בעבור כתבי עת שונים, ובשעה שערכתי מחקר לצורך כתיבת ספרים, הוזמנתי לשוטט ביערות טרופיים, לטפס במעלה נהרות ממונגוליה עד האמזונס, להלך על פני ערבות משווניות, לתור אחר איים רחוקים, ובכלל להסתובב במרחבים עם אחדים מחוקרי הטבע המבריקים והנועזים ביותר. חוויות אלה, שסייעו לי (לאט) להבין טוב יותר מערכות אקולוגיות ומינים מסוימים, וגם כמה מן המושגים העומדים בבסיס האקולוגיה והביולוגיה האבולוציונית, הראו לי שחוקרי טבע, בכללם, הם גילדה של אנשים יוצאי דופן – חכמים, נלהבים, סבלניים, חביבים, וחזקים מבחינה פיסית ואינטלקטואלית כאחד. יש המעריצים חיילים, רופאים מנתחים, כבאים, אסטרופיסיקאים, רופאים מיסיונרים או בוקרים. אני מעריץ חוקרי טבע.

בחלקו, זה מה שמביא אותי אל דארווין. הוא עצמו היה חוקר טבע, כמובן, בתקופה מסוימת ומכרעת בחייו: בארבע השנים, תשעת החודשים וחמשת הימים שבמהלכם הפליג בסיפון הביגל, ספינת צי בריטית שנשלחה למפות חלקים מקו החוף של דרום אמריקה. המסע נמשך משנת 1831 עד 1836. דארווין היה באמצע שנות העשרים שלו, בדיוק הגיל המתאים ליכולת עמידה מרבית בנסיבות קשות ויכולת קליטה מרבית של עובדות והתרשמויות חדשות. בעוד הקברניט והצוות של ביגל עושים את עבודתם, דארווין הצעיר אסף מינים ימיים בעזרת רשת פלנקטון שנגררה אחרי הספינה, וערך טיולים ארוכים על החוף לצורף תצפיות ואיסוף מינים נוספים. בתחילה היה חסר ניסיון, אך בהדרגה הפך למדען שיטתי, מהיר תפיסה וחד-הבחנה. הוא ביקר בברזיל, באורוגואי, בארגנטינה, בצ'ילה, בפרו, בניו זילנד, באוסטרליה, בדרום אפריקה, ובכמה איים קטנים, בהם כף וֶרדֶה, האיים האַזוריים, טאהיטי, מאוריציוס, סנט הלנה וגלאפגוס. מאז שעגן בנמל פולמות שבדרום-מערב אנגליה ב-2 באוקטובר 1836, לא עזב עוד את בריטניה. ימי השיטוטים שלו כחוקר טבע חלפו עברו להם. הוא הגיע לחוף מבטחים, ושמח להישאר בו, לפחות לזמן-מה. ביולוגים אחרים בני תקופתו (כמו אלפרד ראסל ואלאס והנרי וולטר בייטס, שעליהם אפרט בהמשך) בילו עשר שנים בעבודת שדה מפרכת באמזונס, בבורנאו, ואיפה לא; אך לדארווין, חמש שנים היו די והותר. רוב עבודתו המדעית, בשאר שנות חייו, כללה קריאת מחקרים, התכתבות, עריכת ניסויים, ניתוח בעלי חיים למטרות מחקר, תצפיות בשטחי האחו וביערות שבקרבת ביתו, וחשיבה. מחמת בעיות בריאות, כמו גם בשל נטייתו האינטלקטואלית, הוא הפך ליושב-בית.

הבית היה המקום שבו פיתח את רעיונותיו. וכך, חרף ההעדפה שיש לי לחוקרי טבע שעבודתם נעשית בשדה, ועל אף חשיבותן של החוויות המוקדמות והחיוניות שהזינו את חשיבתו המאוחרת של דארווין, קיבלתי החלטה מנוגדת לנטייתי הטבעית: להשמיט מספרי זה את המסע (הוא רק יעמוד ברקע), ולהתחיל אותו מיד אחריו. מדוע שאתעלם מהמאורע המפורסם ביותר בחיי דארווין? יש לכך שלוש סיבות. ראשית, משום שהוא אכן המאורע המפורסם ביותר. ללא קשר לדברים נוספים שידועים או לא ידועים לכם על צ'ארלס דארווין, מה שאתם יודעים בוודאות הוא שהוא הפליג על סיפונה של אונייה ששמה ביגל, ביקר באיי גלאפגוס, וראה שם כמה ציפורים וזוחלים מעניינים. הסיבה השנייה היא עניין של חיסכון והיקף. לומר זאת בצורה ברורה יותר: קיצור. סיפור חייו של דארווין כבר סופר פעמים רבות, בידי ביוגרפים מעולים – ראויים לאזכור מיוחד ג'אנט בראון, וספר היסוד שלה בן שני הכרכים, צ'ארלס דארווין, והצמד אדריאן דסמונד וג'יימס מוּר, וספרם המעמיק בן 800 העמודים, Darwin: The Life of a Tormented Evolutionist (דארווין: חייו של אבולוציוניסט מיוסר) – ובידי ביוגרפים מעולים פחות, אך רוב האנשים לא קראו את הסיפור הזה אפילו פעם אחת. כמובן, כל אחד מספר את הסיפור קצת אחרת, תלוי בבחירה, בהשמטה, בהטיות ובמטרותיו של המספר. מטרתי היא לתאר באופן תמציתי את הנושא הענקי והכל-כך מסובך הזה בסקירה שבחלקה היא בעלת אופי סיפורי ובחלקה בעלת אופי של מאמר, מדויקת אך נעימה לקריאה. רציתי לשרטט, בדפים לא רבים, את עלייתו והתפתחותו של הוגה דעות, תוך התמקדות מיוחדת באחד הרעיונות שהגה. הסיבה השלישית לכך שהחלטתי לדלג על שנות הביגל: לדעתי, ההרפתקאות האינטלקטואליות המאוחרות יותר של דארווין מסעירות אף יותר מאשר השתובבויותיו בפטגוניה ובגלאפגוס.

ההרפתקה העיקרית מבין אלה היא גילוי הברירה הטבעית. רעיון זה, כשבוחנים אותו לראשונה, על כל השלכותיו, הוא מופלא, מהמם ונוקב. הוא מופלא עוד יותר כשמתייחסים למקור שממנו נבע: תובנה עמוקה ורדיקלית של אדם זהיר עד מאוד. אבי המשפחה הביישן, בעל הראש הקירח והזקן העבות, מגדל יונים ופרחי בכור אביב, האיש האנגלי הפרטי כל-כך שבסוף חייו נקבר בכנסיית וסטמינסטר, זה שפניו מתאימים להטבעה על שטרות כסף, מציג בפנינו תדמית של איש נוח ופשוט; אך לא כל מה שקשור בצ'ארלס דארווין הוא כל-כך נוח. במרכז עבודתו עומד מטריאליזם קשה ומפחיד. זהו אחד הנושאים שאנסה לחקור בספר זה. הנושא האחר הוא העובדה שכל זה היה קשה ומפחיד אפילו לו עצמו.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. הסיבה לתמיכה הגדולה בתאוריות דתיות של בריאה, היא שהדברים נעשים בסדר הפוך- קודם אנשים מגבשים את הזהות שלהם – בשנות הילדות והנערות כאנשים דתיים שמאמינים באלוהים ובכל מה שמשתמע מזה, ורק אחר כך הם מתפנים לשאלות הנוגעות להגיון כמו איך התפחתחו החיים. אנשים הם יצורים עם רגשות ולא במיוחד רציונלים. הבחירה בדת היא קודם כל חוויה רגשית ודבר הגיוני מאד כאשר אתה דתי וחלק גדול מהאושר והקשרים החברתיים שלך תלויים באמונה, וכנ"ל היבטים רבים אחרים כמו אמונה בצדק , בטוב כחלק מסדר הכרחי של העולם וכמובן חיים שלאחר המוות. אחרי שאתה בתוך כל זה קל להכחיש היבטים כמו אבולוציה או היבטים אחרים של המדע באמצעות טענות שגויות והסברים שקל לתת כאשר יש לך קהל שרוצה להאמין.

    אם רוצים להתמודד מול ההסברים הדתיים יש צורך להתייחס גם למישור הנפשי, החברתי הקוגניטיבי ולא רק למישור העובדתי של התאוריה המדעית המדוברת. הדת מצליחה לשרוד בגלל שהיא מספקת תפקודים חברתיים חשובים מאד כמו סיוע בגידול ילדים, התמודדות נפשית עם מחלה או אובדן , תמיכה חברתית במקרה של עוני , משמעות לחיים ועוד. אם רוצים שאנשים יבינו את המדע יש צורך לקשר בינו לבין חיי היום-יום שלהם ולספק תשובות חילוניות – מדעיות לאותן בעיות ובעיקר לספק פתרונות עובדים לבעיות דומות – לדוגמה לא רק לספק תשובה איך נוצרו המינים אלא גם לספק קהילות שיכולות לסייע לגדל ילדים בצורה בטוחה ונעימה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן