על ריבוי אישיות – הפרעה נדירה ומדהימה, די מפורסמת אך לא מובנת. קראו ותבינו.
ד”ר ג’קיל ומיסטר הייד – גם מי שלא קרא את הספר או ראה את אחד הסרטים – מכיר, או לפחות שמע על הסיפור הדמיוני הזה. ידועים מקרים של אנשים בעלי יותר מאישיות אחת ואפילו עשר, עשרים, או אף יותר אישיויות שונות. כל אישיות צצה ומופיעה מדי פעם והיא בעלת שם, תכונות, התנהגות ומבטא שונים, טעם שונה בלבוש, ידע, כישורים וזכרונות שונים והחשוב מכל – האישיות הבסיסית לא מכירה את האחרות ואינה מודעת להן. יש אפילו מקרים של אישיות אחת (או יותר) שהיא מהמין השני, כלומר אם החולה היא נקבה אז יש לה אישיות שהיא זכר ולהיפך.
הפרעה זו נחשבה בעבר כנדירה אך הסיבה לכך היא שחולים רבים בהפרעה זו לא אובחנו כראוי. כיום סבורים שהיא נפוצה יותר, אף כי גם כיום קורה שהלוקים בה מאובחנים בטעות כסובלים מהפרעה אחרת.
ספרים וסרטים
הפרעה זו נקראת הפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative Identity Disorder ובראשי תיבות – DID). בעבר היא נקראה ריבוי אישיות (Multiple Personality Disorder ובראשי תיבות – MPD). במקורות שונים בעברית, מכונה הפרעה זו פיצול אישיות.
בעבר, נשמעו טענות שהפרעה זו אינה תופעה אמיתית, והתמונה שלה מתקבלת כתוצאה מהאינטראקציה בין המטפל למטופל, מעין השתלת זכרונות כוזבים בתום לב באמצעות סוגסטיה.
אין לבלבל בין הפרעה זו לבין סכיזופרניה, מחלת נפש נפוצה בה האינטגרציה בין מרכיבי האישיות – הרגשי וההגיוני – לקויה.
הפרעת זהות דיסוציאטיבית היא הפרעה מדהימה ומעניינת וקשה לתפוס ולהבין אותה. קיימים מקרים מפורסמים שלה שזכו לתיעוד ספרותי ואף לעיבוד קולנועי.
- חוה – בסרט שלוש פנים לחוה משנות החמישים.
- סיביל – בספר בשם זה שיצא לאור גם בעברית ב- 1987 – מומלץ. הופק גם סרט על פי ספר זה, אף כי הוא לא נאמן למקור ולא מדייק בתיאור ההפרעה.
- בילי מיליגן – בספר 24 הפנים של בילי מיליגן שיצא לאור גם בעברית בשנות השבעים.
- שרה – בספר המקורי אהבה זה לא סכין שיצא לאור ב- 1998. הספר מתאר מקרה מקומי (בישראל) ונכתב על ידי הפסיכולוג המטפל יחד עם המטופלת (בניגוד לשאר שנכתבו על ידי עיתונאים).
רוצח סידרתי
השמות הנ”ל, בדויים, למעט שמו של בילי מיליגן שזכה לחשיפה עיתונאית שוטפת בארה”ב, כיוון שאחת מדמויותיו היתה אנס ורוצח סידרתי ושאלת אחריותו הפלילית עלתה בכל תוקף במהלך משפטו. הטענה כמובן שלא הוא הרוצח, אלא אישיות אחרת שהשתלטה עליו. שמה האמיתי של סיביל נחשף אי אלו שנים לאחר הופעת הספר.
כאמור, מקרים רבים של הפרעה זו אינם מאובחנים. כאשר החולה חוזר מאחת הדמויות שלו לאישיות הבסיסית – אין הוא מודע לכל מה שעבר עליו בתקופת הדמות החריגה ודבר זה מיוחס על ידי הפסיכולוג או הפסיכיאטר המטפל (אם החולה זוכה בכלל לטיפול) לשכחה – אמנזיה. ההתנהגות החריגה בתקופה בה השתלטה אישיות אחרת מוסברת כאי יציבות, מוזרות וכו’.
קפיצה לארץ אחרת
תארו לכם שאתם מוצאים את עצמכם בעיר זרה, או אף בארץ זרה ולא זוכרים איך הגעתם לשם ומדוע ויותר מכך – אינכם יודעים בכלל איפה אתם נמצאים ואתם צריכים להתחיל לברר זאת. ואז אולי גם אין בידיכם כסף וחפצים אישיים נחוצים. ייתכן וחפצים שלכם נמצאים במלון כל שהוא אבל אינכם יודעים על כך. סוריאליסטי למדי. או משהו פחות חמור – אתם מוצאים בארון שלכם בגדים שאינכם זוכרים מתי קניתם אותם – ובכלל, הם לא לפי הטעם שלכם. זה מה שקורה לחולי הפרעת זהות דיסוציאטיבית לאחר מעבר מאישיות לאישיות.
הזמן האבוד
סיביל, תלמידת כיתה ג’, השתתפה בלוויה של סבתה שנפטרה ופתאום היא מוצאת את עצמה בכיתה. איך היא קפצה מהלוויה לכיתה – מילא, היא התנסתה בעבר בתחושות של אובדן זמן והצליחה להסתדר עם זה, אך יש דברים יותר מוזרים. היא מזהה את חבריה וחברותיה לכיתה, אך הם נראים לה משונים – הם בפירוש מבוגרים יותר. היא עצמה לובשת שמלה והיא אינה זוכרת מתי קנו לה אותה. מלמדת אותם מורה שבכלל לא אמורה ללמד אותם לפי תוכנית הלימודים וגם מה שהיא מלמדת נראה לסיביל לא מתאים.
לקפוץ שתי כיתות
בהקלה רבה פוגשת סיביל בהפסקה את המחנכת האהובה שלה, אך היא מבינה מהשיחה שזו כבר לא המחנכת שלה. סיביל קפצה בבת אחת, בלי להרגיש מכיתה ג’ לכיתה ה’, אך היא למדה להתמודד עם זה בעצמה, בלי לשתף אחרים באובדן הזמן – כפי שנהגה גם בעבר. בבית הספר וגם בבית מתפלאים, איך סיביל שהיתה מצטיינת בחשבון – פתאום לא יודעת שום דבר. גם ההתנהגות שלה השתנתה.
לכל אישיות יש שם והיסטוריה משלה. סיביל, או ליתר דיוק אחת מדמויותיה האחרות, מתפלאת מדוע האנשים קוראים לה בשם שאינו שמה האמיתי, אבל היא לומדת לקבל זאת מבלי להעיר על כך. לפעמים פוגשים בה אנשים שמכירים אותה אבל היא לא מכירה אותם. היא למדה לשחק, כי אחרת חושבים שהיא משונה או יהירה.
מנגנון הגנה
כל אדם עובר בחיים דברים לא נעימים ולעיתים הוא משתדל להדחיק אותם עד כדי שכחה. זהו מנגנון הגנה. מסתבר שהסובלים מהפרעת זהות דיסוציאטיבית עברו בילדותם המוקדמת התעללות איומה. נסו לדמיין את הדברים האיומים ביותר שאפשר לעשות לילדה או ילד בגיל החל ממספר חודשים ועד גיל שבע. מה שעברו אותם חולים, הוא הרבה יותר גרוע. כשהדבר קרה – ויותר מפעם אחת, צץ מתוכם מישהו אחר שהוא זה שעבר את החוויה האיומה ושחרר מהאישיות הבסיסית את זיכרון החוויות הטראומטיות. וכך בהמשך חייהם, בכל פעם שעמדו בפני סיטואציה מאיימת, צצה והשתלטה עליהם האישיות המתאימה והכשירה ביותר לטפל באותה סיטואציה. זהו הסבר פשטני וכוללני ביותר, אך זהו המנגנון העקרוני.
טיפול
הטיפול בהפרעה זו נעשה בעיקר בטכניקות קלאסיות של פסיכואנליזה והיפנוזה. המטופל נחשף בהדרגה לטראומות הראשוניות וכן הוא לומד להכיר את הישויות השונות שבו (לעתים קורה שבתחילה, ישויות מסוימות לומדות להכיר האחת את השנייה). לבסוף מושגת אינטגרציה מלאה בין כולן. מה שבטוח הוא שלמטפל לא משעמם – כל פעם בא אליו פציינט אחר ולפעמים הוא גם מתחלף באמצע הטיפול.
