אדוארד ג'נר ואבעבועות הבקר – חלק שלישי בסדרה על האבעבועות השחורות

האיש שגילה את הקשר בין האבעבועות השחורות לאבעבועות הבקר וכיצד ניתן לנצל קשר זה לחיסון בטוח

לחלק הראשון – המחלה שהפילה שלוש אימפריות

לחלק השני – מרי מונטגיה ומלחמתה באבעבועות השחורות

אדוארד ג'אנר
אדוארד ג'אנר
האיש שגילה את החיסון בעזרתו הוכחדה מחלת האבעבועות השחורות היה רופא צנוע וביישן, שסגולתו הגדולה היתה בניסויים שעשה ובמורה הטוב שעמד לצידו. אדוארד ג'נר נולד ב- 1749 ליד בריסטול שבאנגליה. אביו, הכומר סטפן ג'נר, נפטר כשאדוארד הצעיר היה בן 5, ואימו הלכה בעקבותיו זמן קצר לאחר מכן. אדוארד גודל על-ידי אחיו הגדול שטיפל בו היטב, אך זמן קצר לאחר מות הוריו התגלתה בפני אדוארד הצעיר מגיפת האבעבועות השחורות בכל עוצמתה. המגיפה תקפה את גלוסטרשייר, קטלה אנשים רבים והכריחה אחרים להתחסן מפניה. באוטוביוגרפיה שלו מספר ג'נר כי כהכנה מקדימה לחיסון הוא עבר הקזות דם עד שדמו היה דליל מספיק ואולץ לצום עד שהיה רזה כשלד. במהלך הצום הוא נכלא באורווה סגורה, ולאחר החיסון – שכמעט מת בעטיו – נשמר בחווה מספר שבועות עד שהבריא. זו היתה הפרוצדורה החיסונית בחלק מהמקומות, וקל להבין מדוע אחוז התמותה מהאינוקולציה היה גבוה בהם יותר מהרגיל.

לאחר שהצליח ג'נר לשרוד את האינוקולציה, הוא החל ללמוד את מקצוע הרפואה בו עסק לשארית חייו. בגיל 13 הוא הפך לשולייתו של מנתח כפרי בשם דניאל לודלו. בזמן שלמד כיצד לטפל בחולים התערה ג'נר בקהילת האיכרים שבאיזור. באותו פרק זמן הוא שמע נערה חולבת מתרברבת לחברתה כי, "לעולם לא אחלה באבעבועות השחורות, משום שחליתי באבעבועות הבקר. לעולם לא יהיו לי פנים מכוערות ומצולקות." ג'נר הבין את חשיבותה של אותה אבחנה, והביא את הנושא לתשומת לבו של לודלו, אך המורה התעלם מהמידע והמליץ לג'נר לעזוב את הנושא, באומרו כי זוהי אמונה טפלה הנפוצה באיזורי הכפר. ג'נר התאכזב מיחסו של לודלו לתעלומה, אך נצר בזכרונו היטב את מילותיה של החולבת. כאשר סיים את התמקצעותו אצל לודלו, עבר ללמוד אצל דוקטור ג'והן האנטר, שהיה אחד מהענקים המדעיים של המאה ה- 18. מלבד היותו אחד מהמנתחים הנודעים ביותר באנגליה, הוא היה גם ביולוג, נסיונאי מיומן וחוקר לאנטומיה. חלק מאבחנותיו של האנטר אודות הגוף מלוות אותנו עד היום, וניתן למצוא בית חולים על שמו של ג'ון האנטר באוסטרליה, ואת מוזיאון ה- Hunterian שבלונדון.

למרות ההבדלים החדים בין השניים, ג'נר והאנטר התחברו זה לזה מיד והמשיכו לשמור על קשר חם עד למותו של האנטר ב- 1793. ג'נר היה מסוגר יותר ונטה למחשבות ולהרהורים. האנטר, למרות שהיה בוגר ממנו ב- 20 שנה, העדיף לפעול מאשר לתהות לשווא. כאשר סיפר לו ג'נר על דבריה של החולבת, ותהה בקול האם יתכן שיש קשר בין אבעבועות הבקר לאבעבועות השחורות, ענה לו האנטר בשלוש מילים מפורסמות, שנכנסו מאז להסטוריה כמנטרה מדעית חשובה :
"אל תחשוב. תנסה."

למרות עצתו של האנטר, ג'נר לא עבר מיד לחקור את אבעבועות הבקר. הוא סיים את לימודיו אצל האנטר, ובשנים שלאחר מכן עסק במקצוע הרפואה בעיר ברקלי, צד בצד עם מחקרים שונים ברפואה, ביולוגיה והנדסה. הוא ידע לנגן בכינור ובחליל, חיבר שירה ופרוזה, ואפילו עשה ניסויים באווירונאוטיקה : הוא תכנן ושיגר בלונים מלאים במימן, שהצליחו לעוף 18 קילומטר ברוח. באותה תקופה ערך גם מחקר מעמיק על הקוקיה, שהיא, כידוע, בעלת מנהג נפשע להטיל את ביציה בקינים של ציפורים אחרים. הגוזל הבוקע מהביצה זוכה לאהבתה של האם 'המאמצת', מבלי שהיא תבין כי מדובר במתחזה. חוקרי הטבע האמינו כי אמא-קוקיה דוחפת את הביצים והגוזלים של האם המאמצת אל מחוץ לקן, ומותירה בתוך הקן רק את הביצה שלה. כך היא מוודאת שהאם המאמצת תקדיש את כל המאמצים האפשריים בטיפול בגוזל היחיד שנותר – שהוא למעשה גוזל הקוקיה. ג'נר עקב אחר הקוקיות וגוזליהן, וגילה שלא אמא-קוקיה היא האשמה בהפלת הביצים מהקן. ברגע שגוזל הקוקיה נולד, הוא דוחף בעצמו את הביצים ואת הגוזלים האחרים מהקן, בעזרת שקע מיוחד שקיים בגבו ומתאים בדיוק כדי להפעיל כוח על הביצים האחרות שבקן. שקע זה נעלם כ- 12 יום לאחר בקיעת הגוזל, וזו היתה הסיבה שלא שמו לב לקיומו עד אז. על תגלית יוצאת דופן זו נבחר ג'נר כחבר באגודה המלכותית למדע.

במשך כל אותו זמן, המשיך ג'נר להרהר ולתהות על הקשר בין אבעבועות הבקר לאבעבועות השחורות. מכיוון שהוא עצמו כמעט ומת מהאינוקולציה שעבר, הוא לא היה מרוצה מהתהליך והעדיף שלא לחסן אנשים באינוקולציה. הוא ביקש מעמיתיו הרופאים במערב אנגליה לבדוק את האפשרות שאבעבועות הבקר מגינות מהנגיף הקטלני, אך התשובה היתה אחת ויחידה : זוהי שטות מוחלטת, ולא יותר מאגדת עם.

ג'נר לא התייאש. בין עיסוקיו הרבים כרופא, ממציא וביולוג, הוא מצא גם את הזמן לחקור את אבעבועות הבקר. הוא בדק בני-בקר רבים ולמד להבחין בין מקרים אמיתיים של אבעבועות הבקר למחלות דומות הנובעות מזיהומים אחרים. ב- 1788 הוא שב ללונדון עם איור המראה את ידו של עובד חווה שנתקף באבעבועות הבקר, והציג אותו בפני האנטר, ביחד עם רעיונותיו על הדרך בה מגנה ההידבקות באבעבועות הבקר מפני האבעבועות השחורות. תשובתו של האנטר היתה כמקודם. "עוד רבה הדרך עד ההוכחה. עליך לערוך ניסויים, במקום להעלות השערות."

ג'נר חזר לביתו בכוחות מחודשים, כשהוא נחוש להוכיח את הקשר בין שתי המחלות. שנה לאחר מכן נקרה המזל בדרכו, כאשר האומנת שטיפלה בבנו בן ה- 10 חודשים נדבקה באבעבועות הבקר. ג'נר ניקז את הנוזל מתוך האבעבועות, והשתמש בו כדי לחסן את בנו הצעיר. התינוק חלה באבעבועות הבקר, אך החלים במהרה. שנה לאחר מכן, ג'נר ניסה לחסן את האומנת ואת בנו באינוקולציה. לשון אחרת, הוא הדביק את שניהם בנגיף המוחלש של האבעבועות השחורות. לפי כל הציפיות שפיתח, הם לא היו אמורים להפגין את סימני המחלה. הם היו צריכים להיות חסינים לחלוטין לחיסון.

וכך בדיוק היה. גם האומנת וגם התינוק לא הראו כל סימן לכך שהודבקו במכוון באבעבועות השחורות. מערכת החיסון שלהם, מהרגע שהתוודעה לנגיף אבעבועות הבקר, היתה יכולה להדוף בקלות את האבעבועות השחורות.

אך ג'נר עדיין לא היה משוכנע לחלוטין ביעילות החיסון החדש. הוא ידע שבמקרים מסויימים של הידבקות באבעבועות הבקר, החולים אינם רוכשים הגנה מהאבעבועות השחורות. מכך הבין שקיימים סוגים שונים של אבעבועות הבקר, ושלא כולם מסוגלים להקנות לגוף חסינות מהאבעבועות השחורות. נדרשו לו מספר שנים כדי לקבוע כיצד לבחור את המחלה הנכונה, ומאילו שלפוחיות כדאי לקחת את הנוזל. בסופו של דבר הוא החליט להשתמש דווקא בנוזלים המנוקזים משלפוחיות שמפתחים בני-אדם שנדבקו בזן הנכון של אבעבועות הבקר. בדרך זו, המחוסנים יכלו להדביק אחד את השני, גם ללא נוכחות של פרה שתתווך ביניהם.

ב- 1796 חיסן ג'נר את ג'יימס פיפס, ילד בן 8 מברקלי, לאחר שקיבל את אישור הוריו. ג'יימס חוסן בנוזל שנלקח מהשלפוחיות שנוצרו על ידה של חולבת בשם שרה נלמס, שלקתה במחלה מהפרה Blossom. חודשיים לאחר החיסון, ג'נר הדביק את הילד באבעבועות השחורות בעזרת אינוקולציה, והוכיח כי ג'יימס הצעיר חסין לחלוטין למחלה. ג'יימס פיפס הגיע לשיבה טובה, על אף העובדה שהודבק לפחות 20 פעמים נוספות באבעבועות השחורות, על מנת להוכיח את עמידותו למחלה. כתודה, ג'נר בנה עבורו בית בברקלי, ואף שתל את הורדים בגינה במו ידיו.

שנה לאחר מכן ניסה ג'נר לפרסם את התוצאות במאמר לאגודה המלכותית, אך המאמר נדחה על הסף בטענה שלא היו לו מספיק תוצאות ממשיות. ג'נר לא התייאש, והמשיך לערוך ניסויים בחיסון בעזרת אבעבועות הבקר. ב- 1798 הוא רוקן את כל חסכונותיו ופירסם חוברת בעלת 64 עמודים המסבירה את עקרונות החיסון באמצעות אבעבועות הבקר. קשה שלא להעריץ את נחישותו ומחוייבותו למציאת התרופה למחלה, במיוחד כאשר בוחנים את מצבו הכלכלי והמשפחתי של ג'נר באותם הימים. אשתו היתה מרותקת למיטה והיתה זקוקה לטיפול רפואי יקר לשארית חייה, וג'נר מעולם לא היה איש עשיר. הוא שם את כספו ואת גורל משפחתו על הכף, ונשבע להפיץ את החיסון שהמציא ולהביא סוף למגיפה שקטלה באנושות כבר יותר מ- 10,000 שנה. אדם אחד, מול נגיף ששרד את איתני הזמן והכחיד ציביליזציות שלמות במחי יד.

ולמרות אותם יחסי-הכוחות הלא שקולים, האדם ניצח. ג'נר ערך מספיק ניסויים כדי להיות בטוח בתחזיותיו ובתצפיותיו, ולברור את המוץ מן התבן. תלמידו של האנטר למד את הלקח – הוא חשב רק לאחר שערך מספיק ניסויים, ברר את הנגיף הנכון והדגים את יעילותו בחיסון. שלוש מהדורות שונות של הספר יצאו בשלוש השנים לאחר שפירסם אותו, והמהדורה השלישית תורגמה לשפות רבות מלבד אנגלית. ג'נר החליט לכנות את החיסון בשם variolae vaccinae, שפירושה 'אבעבועות שחורות של הבקר' בלטינית, אך השם התקצר והפך ל- vaccination – וקסינציה. זהו החיסון המוכר לנו היום לאבעבועות השחורות, והשם הפך להיות כה פופולרי עד שהמילה כיום באנגלית לחיסון היא Vaccine.

מדוע הדבקה בנגיף אבעבועות הבקר מחסנת מפני נגיף האבעבועות השחורות?

כיום יש בידינו את הכלים להבין את מערכת החיסון של הגוף, ואת הדרך בה היא מגיבה לנגיפים שונים. נגיף אבעבועות הבקר מתעטה בחלבונים מסויימים הדומים לחלבונים הנמצאים אצל בן-דודו – וירוס האבעבועות השחורות. כאשר הגוף מודבק באבעבועות הבקר, מערכת החיסון רוכשת לעצמה את היכולת לפעול ביעילות ובמהירות כנגד אותם חלבונים. הגוף הופך להיות מחוסן כנגד החלבונים הללו. כאשר וירוס האבעבועות השחורות חודר לגוף לאחר החיסון באעבועות הבקר, המערכת כבר יכולה לזהות את החלבונים המוכרים שהוא נושא על קליפתו, ולקטול אותו במהירות.

התפשטות החיסון באירופה

למרות שהספר זכה לפופולריות בקרב חלק האוכלוסיה באנגליה, הוא זכה למידה שווה של עלבונות ולעג (ראה קריקטורה המתארת אנשים שעברו ואקסינציה ומתחילים להצמיח איברי פרות). החשוב מכל, הרופאים עצמם לא השתכנעו ממנו. ג'נר עצמו יצא ללונדון מספר ימים לאחר פירסום הספר, כשהוא מצוייד במזוודה מלאה בחיסונים וניסה לשכנע את הרופאים המקומיים להשתמש בהם, אך ללא הועיל. יד המקרה נטתה לטובתו כאשר ביקר אצל דוקטור הנרי קליין. הרופא לא הסכים לחסן את מטופליו בוקסינציה, אך לאחר הדיון ג'נר שכח על השולחן קולמוס – נוצה מחודדת – בו השתמש כדי להדגים את רעיון החיסון. חודו של אותו קולמוס היה טבול בנוזל המחסן שהופק מאבעבועות הבקר. לאחר שג'נר עזב את החדר, קיבל קליין חולה בעל ירך מודלקת, שמתוכה רצה לנקז מוגלה. כאשר חיפש אחר כלי חד לנקז בו את המוגלה, נפלה ידו על אותו קולמוס מושחז והוא השתמש בו כדי לחורר את הירך הנפוחה. כאשר אותו מטופל עבר לאחר מכן אינוקולציה, גילה דוקטור קליין לתדהמתו כי הוא כבר מחוסן בפני המחלה (משום שהחומר שהיה על קצה הקולמוס הספיק כדי לחסן את המטופל). מקרה זה פורסם בקהילה הרפואית ותרם להתפשטות הוקסינציה באנגליה.

החיסון בואקסינציה גורם לאנשים להצמיח איברים של פרות
החיסון בואקסינציה גורם לאנשים להצמיח איברים של פרות
היינו מצפים כי לאחר תרומתו הכבירה של ג'נר למדע הרפואה, הוא יהפוך לקדוש בעיני הרופאים באנגליה, אך לא כך הוא. כאשר התברר מעל לכל ספק כי תגליתו יכולה להגן בפני האבעבועות השחורות, רופאים רבים נטלו את השיטה וניסו להפיץ אותה בתוספת וריאציות שלהם, כאילו המציאו אותה בעצמם. אחרים טענו שהשיטה היתה ידועה כבר, ונוסתה לראשונה בידי בנג'מין ג'סטי – איכר אנגלי פשוט, שחיסן את אשתו ושני ילדיו בעזרת אבעבועות הבקר ב- 1774. למרות שבנג'מין ג'סטי אכן נחשב למשתמש הראשון בוקסינציה, הוא לא ניסה להפיץ אותה בציבור ובכך איבד את זכות הראשונים להמצאה ולמוניטין המתלווה אליה. למרות זאת, ג'נר הושמץ בכל מדיה אפשרית כגנב, שרלטן וצבוע, בידי אלו שהיו כדבריו, "אנשים נוהמים, ובורים כל-כך עד שאינם יודעים יותר על המחלה שהם כותבים עליה, משיודעות החיות המייצרות אותה."

ג'נר הפגוע ניסה להתרחק מעיני הציבור באנגליה. הוא השקיע את מיטב כספו בפירסום התגלית, ועתה, כשהוא כמעט מרושש ניסה לחזור לחיי המשפחה שכה אהב. הוא סעד את מיטת אשתו החולה, גידל את ילדיו והמשיך לטפל בקהילת החולים הקבועה שלו. התזכורת היחידה שהסכים לקבל לוקסינציה באותן השנים, היתה בבקתה שהקים בחצר ביתו. הוא כינה אותה 'מקדש הוקסינציה' והיא היוותה מוקד עליה לרגל לכל אדם שרצה להתחסן מפני האבעבועות השחורות. ב- 25 השנים עד מותו, ג'נר חיסן אלפי אנשים באותה בקתה, מבלי לדרוש מהם תמורה או תשלום.

אכן, אין נביא בעירו, אך מחוץ לאנגליה סערו ורגשו הרוחות. החיסון הגיע לכלל אירופה, והוכיח את עצמו כהצלחה כבירה. קיסרים, מלכים וראשי מדינות התחסנו בפני האבעבועות השחורות, ואחריהם נהרו כל המוני העם. בהשוואה לאינוקולציה החיסון היה בטוח יותר לשימוש, מכיוון שלא הדביק את המחוסן באבעבועות השחורות, אלא בבת-דודתה – אבעבועות הבקר. לפי הסטטיסטיקה, רק מחוסן אחד מתוך מיליון נפטר כתוצאה מהחיסון. בנוסף, האנשים שעברו את החיסון לא היו צריכים לדאוג שמא ידביקו את קרוביהם במגיפה, ולא היו צריכים להיכלא בתוך 'אורוות' במהלך החודש הראשון לחיסון. כאשר שמע נפוליאון אודות החיסון הפשוט ב- 1805, הוא חיסן את כל הצבא הצרפתי ב- "חיסון הג'נריאני", כפי שכינה אותו. שנה לאחר מכן, הוא הורה על חיסונם של כל תושבי צרפת. החיסון הפך להיות חובה בבוואריה ב- 1807 ובדנמרק שלוש שנים לאחר מכן.

לאמריקה הגיע החיסון בדרך לא שגרתית. נגיף אבעבועות הבקר לא יכול היה לשרוד את המסע המפרך דרך הים, ועל מנת להעביר אותו את כל הדרך, היה צורך במבחנה יוצאת-דופן כדי להחזיק אותו : הגוף האנושי עצמו. משלחת שיצאה לאמריקה כללה קבוצת ילדים שלא היו מחוסנים כנגד האבעבועות השחורות. בתחילת המסע אחד מהם חוסן בוקסינציה, שגרמה לשלפוחיות לצמוח על עורו. אותן שלפוחיות הכילו את נגיף אבעבועות הבקר, וניתן היה לנקז אותן ובעזרת הנוזל שהופק להדביק ילד אחר. כך הועבר הנגיף מילד לילד, כשהוא נוצר מחדש ושומר על כח הסיבולת שלו בכל מעבר, עד שהגיעה הספינה לנמל ליסבון. משם התפשט החיסון לכלל אמריקה, והנשיא ג'פרסון עצמו חיסן את כל משפחתו, חלק משכניו ואת המוהיקני האחרון.

תהילתו של ג'נר הרקיעה שחקים בעולם כולו, ואנגליה לא יכלה עוד להתעלם ממנו. ב- 1802 החליט הפרלמנט הבריטי להעניק לו 10,000 לירות כפרס על המצאתו (לפי יחס החליפין של היום, מדובר במעט יותר מחצי-מיליון דולר). חמש שנים לאחר מכן, הוסיף לו הפרלמנט עוד 20,000 לירות. אוניברסיטאות ואגודות רבות העניקו לו תארי כבוד. לאחר שג'נר התערב בתיווך בין צרפת לאנגליה, הסכים נפוליאון לשחרר את השבויים האנגליים שבידיו. לאחר שנודע לו מיהו המבקש לשחרר אותם, הצהיר נפוליאון, "אה, זהו ג'נר! לעולם לא אוכל לסרב לג'נר!". גם קיסר אוסטריה ומלך ספרד שיחררו שבויים אנגליים לאחר התערבותו של ג'נר.

הרופא הטוב קיבל מכתבי תודה והערכה רבים מהעולם המערבי כולו, מכל שכבות האוכלוסיה השונות. הנשיא ג'פרסון עצמו שלח מכתב ברכה לג'נר, והודה לו על ש- "מחקת מלוח-השנה של הפגעים האנושיים, את אחד הפגעים הנוראיים ביותר". אפילו הצ'יפים של חמש המדינות האינדיאניות שבאמריקה הצפונית שלחו לו חגורה מעוטרת בקונכיות, בצירוף מכתב :

"אחינו : אבינו שיגר לידינו את הספר ששלחת, המורה לנו כיצד להשתמש בתגלית שהרוח הגדולה הראתה לך, ובכך להרחיק מעל פני האדמה את האבעבועות השחורות, האויב הקטלני של שבטינו. אנו שולחים עם מכתב זה חגורה ומחרוזת צדפים, כאות לקבלתנו את מתנתך היקרה."

ג'נר הלך לעולמו בשנת 1823, כשהוא גדוש בפרסים מכל אומות העולם, אך עדיין מושא ללעג, לקלס ולקנאה במולדתו שלו. בכתביו של הרופא הביישן, שריפא את האנושות כולה מהאבעבועות השחורות, אנו מגלים כי הוא הבין את השלכותיה של עבודתו. כבר ב- 1802 הוא כתב כי, "…ניתן עתה לראות כי התוצאה הסופית של מנהג החיסון תהיה חיסול האבעבועות השחורות, הקוטל הנורא ביותר של המין האנושי." [F] הנשיא ג'פרסון, במכתבו לג'נר, התנבא כי, "הדורות הבאים ידעו רק מתוך ההסטוריה כי מחלת האבעבועות השחורות האיומה היתה קיימת אי-פעם, וכי אתה העברת אותה מן העולם." [G]

ואכן, תחזיותיהם של ג'נר וג'פרסון התממשו. פחות ממאתיים שנה עברו מאז חיסונו של ג'יימס פיפס ועד הודעתו של ארגון הבריאות העולמי כי מגיפת האבעבועות השחורות נמחקה מפני האדמה. הודעה זו שודרה ב- 1980, וקדם לה מבצע כלל-עולמי בן 13 שנים במהלכו משלחות של רופאים, אנשי-מדע ומגלי-ארצות יצאו במטרה לחסן את כלל האוכלוסיה על גבי כדור-הארץ מפני הנגיף. הם חצו ג'ונגלים, מדבריות ואיזורי מלחמה כדי להביא את המלאך הגואל לאנשים שמעולם לא ראו קודם לכן. פרי עמלם הוא העולם הידוע לנו כיום, בו מגיפת האבעבועות השחורות, המוות האדום, המחלה הנוראית ביותר מכל שרי המוות, אינה קיימת עוד.

על המבצע למיגור העולמי של האבעבועות השחורות נספר באחת הכתבות הבאות בסדרה. בכתבה הבאה נשוב למחלוקת על ההיווצרות הספונטנית, ונראה כיצד הוכרעה המחלוקת אחת ולתמיד על-ידי לואיס פסטר.

F. Jenner E. The origin of the vaccine inoculation. London: Printed for the author by DN Shury; 1801.

G. Parish HJ. A History of Immunization. Edinburgh: E & S Livingstone; 1965.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

20 תגובות

  1. שלום רועי: הגעתי לכתבה שנים לאחר שהתפרסמה, אבל אני רוצה להוסיף אנקדותה מעניינת: היה אתי בתיכון בחור שעלה מעירק. היתה לו צלקת עגולה במרכז המצח, והוא סיפר לי כי בעיר שממנה הגיע היה נהוג לחסן במצח, כך שאם תהיה מגפה יהיה ברור לכל מי חוסן ואפשר להתקרב אליו.

  2. כתבה פשוט מדהימה.קראתי אותה בשקיקה,והחכמתי מאוד.
    תודה רבה,על הכתבה המופלאה והחשובה הזאת,המחכימה את האדם,וקוראת לו
    להתחסן מפני מחלות,שזה הכי חשוב,ובכך תסכים איתי בוודאי,יותר חשוב אפילו
    מהבנת ההיסטוריה של החיסונים למחלות הנוראיות,שפקדו את האנושות במהלך
    השנים,ובכך תודה רבה לך,ד"ר צזנה.אשמח לקרוא כתבות נוספות שלך,ולהחכים מהן.
    טל

  3. תודה, קראתי הכל, מאד התרגשתי מגורלו של ד"ר ג'נר, ומאד שמחתי שלבסוף הגיעה התהילה וההכרה עוד בחייו, תודה

  4. תודה עפרה,
    אני קצת מתעכב עם הכתבה הבאה (על לואי פסטר וקצה של ההיווצרות הספונטנית), אבל אני מקווה שעד השבוע הבא היא כבר תהיה מוכנה.

    רועי.

  5. תודה רבה על סדרה מרתקת של כתבות!

    אני מוסיפה את האתר למועדפים שלי, ומחכה בקוצר רוח לכתבה הבאה.

    (דרך אגב, הדבר מוזכר בתנ"ך, כאחת ממכות מצרים, אבל כמגיפה של בהמות ולא של בני אדם. בכל מקרה, התנ"ך אינו ספר הסטוריה במובן הרגיל, ומטרתו חינוך לערכי מוסר ומצוות ולא סיפור ההסטוריה)

  6. חיים,

    אין לי תשובה לשאלתך. יתכן שאנו נתקלים במגיפה במקומות שונים בתנ"ך (מכת מצרים), מבלי שיפורטו סימניה המפורשים.

    עם כל הכבוד לתנ"ך כספר דתי והיסטורי, צריך לזכור שכמו כל ספר היסטוריה, הוא אינו יכול להציג את כל התמונה בבת אחת. קיימים הרבה מאד כתובים שלא נכללו בתנ"ך בזמן חתימתו, ויתכן שבהם נמצאים תיאורים של מגיפות דומות.

    דרך אגב (ואני מקווה שיתקנו אותי אם אני טועה), אני לא חושב שבתנ"ך מתוארות גם הדבר, הכולרה, הטיפוס, האנטרקס או מחלות רבות אחרות. למעשה, לא נראה שהקדמונים ידעו להבחין היטב בין סוגים שונים של מחלות מלבד הצרעת.

    עם כל זאת, אני שותף לתהייתך, מכיוון שהיינו מצפים שמחלה שכל-כך קל לזהות את הסימפטומים שלה תזכה ליותר חשיפה בהסטוריה של התנ"ך, המשנה והתלמוד.

  7. 3 המאמרים בעניין המגפה מעניינים ביותר תודה רבה.

    יש לי תמיהה גדולה עליה אשמח לקבל הסבר:

    מדוע תופעה כל כך קשה לאורך אלפי שנים לא מוזכרת

    בתנך במשנה ובתלמוד???

  8. הנושא: סדרת הכתבות בנושא 'המוות האדום'
    התוכן וההגשה לקורא/ת: תערובת נהדרת של פשטות ובהירות השפה, עושר וידע של פרטים, סיפוריות מרתקת והומור.
    הסיכום שלי: מומלץ בכל פה לקריאה!
    גילוי נאות: אני מכיר את הכותב…

  9. שלום דביבון,

    לגבי החיתים, הסתמכתי כאן על ספרו של הופקינס מ- 1983 : Princes and Peasants – Smallpox in History. לפי הכתוב, ההתפרצות הראשונה המתועדת בהסטוריה של האבעבועות השחורות היא בשנת 1350 לפני הספירה, בזמן מלחמת המצרים עם החיתים. כמובן שאין ודאות מוחלטת שמדובר אכן בוירוס האבעבועות השחורות, אך לפי התיאורים שהשתמרו נראה שלמחלה היו כל התסמינים של האבעבועות השחורות. לפי הופקינס, לאחר המגיפה חלה הידרדרות מהירה במצב הציביליזציה של החיתים. יתכן שהידרדרות זו ארכה 50 שנה, אך זהו עדיין פרק זמן קצר יחסית למכלול ההסטוריה שאנו עוסקים בה.

    תודה על התיקונים וההערות. אני אשנה את שמו של מלך החיתים (שוב).

  10. שלוש הכתבות ממש מעניינות. כאחד המתעניין בהיסטוריה של המזרח הקדום, יש לי הערה על פסקה קצרה מהכתבה הראשונה בסדרה (מצטער על האיחור, אך היום קראתי את שלושתן ברצף).
    נכתב שם שלאחר מותם של מלכי החיתים, שופילוליומה וארנונדה, "מעולם לא חזרה ממלכת החיתים לגדולתה". זה לא נכון; חתי נותרה הממלכה החזקה במזרח הקדום במשך (לפחות)50 השנים הבאות.
    באשר למותם של השנים, ככל הנראה אכן מדובר במגיפה, אך מכאן ועד לקביעה שמדובר באבעבועות שחורות ארוכה הדרך. הייתי מוסיף לפחות סימן שאלה.
    באשר לכתיבת שמו של שופילוליומה. על פי הידוע כיום, החיתים אמנם השתמשו בסדרת הסימנים הקשורים ל-ש', אך ביטאו אותם ככל הנראה קרוב יותר ל-ס'. בקיצור, מקובל כיום לכתוב עם ש' (כפי שהחיתים כתבו) אך להגות עם ס'. באשר ל-ש' המופיעה תמיד בסוף שמותיהם של מלכי חתי, נהוג כיום להשמיטה מפני שהיא אינה חלק מהשם אלא פשוט יחסת (case) הנושא (Nominative), לכן שופילוליומה, ארנונדה, תודחליה וכד'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן