הליידי מרי מונטגיה – חלוצת החיסון נגד האבעבועות השחורות

על הנסיונות הראשונים להביא את החיסון לאירופה ולמושבות באמריקה ועל התנגדות הכנסיה ואיך שמרו האבעבועות השחורות על עצמאותה של בריטניה בקנדה * כתבה שניה בסדרה על המחלה שהפילה שלוש אימפריות

לכתבה הראשונה בסדרה – המחלה שהפילה שלוש אימפריות

הליידי מונטגיה נולדה ב- 1689 בלונדון למשפחת אצולה. כבר מילדותה היא נודעה ביופיה ובשנינותה, ואביה לא חסך דבר בחינוכה. בגיל 20 היא נודעה ברבים כאחת מהנשים היפות ביותר בחצר המלכות, גם אם חדות לשונה הבריחה את רוב מחזריה. אביה התעקש למצוא לה חתן ראוי, וסירב לקבל את הגבר היחיד שהצליח לעמוד בפני עוקצנותה – הלורד אדוארד וורטלי מונטגיה. בגיל 23 היא ואדוארד התחתנו בחשאי, על אפו ועל חמתו של אביה של מרי. אדוארד הוכיח את שוויו כאשר שלוש שנים לאחר מכן הפך להיות לאחראי האוצר בחצר המלוכה. לכל אורך נישואי הזוג שררה ביניהם אהבה והערכה, על-אף שהנישואים תובלו בבגידותיה התכופות של הליידי.

בגיל 26 מרי ואחיה נדבקו באבעבועות השחורות. האח נפטר מהמחלה, אך הליידי מונטגיה שרדה במחיר כבד. עורה עוות וצולק, והיא איבדה את עפעפיה. על אף הטראומה שחוותה, היא התאוששה במהרה, ואף טענה בחיוך עקום כי אובדן העפעפיים רק מדגיש את עיניה. זמן קצר לאחר זמן קצר לאחר מכן נשלחה הליידי ביחד עם בעלה כשגרירים לאיסטנבול, בירת האימפריה העות'מנית.

האינוקולציה – החיסון מפני האבעבועות השחורות – היתה נהוגה באיסטנבול באותה התקופה. הליידי, שהיתה דוגמא חיה לזוועות המגיפה, למדה לתדהמתה אודות האינוקולוציה ועל יכולתה להגן על אנשים מפני האבעבועות השחורות. היא גמרה אומר להביא את החיסון לאנגליה, אך חשה מחוייבת לבדוק את תקפותו לפני כן. היא עצמה כבר היתה מחוסנת מפני האבעבועות השחורות, אך בנה אדוארד טרם נדבק ולפיכך לא היה מחוסן. הליידי חיסנה את הילד בן ה- 6 באיסטנבול, על-אף חרונו של כומר השגרירות, שכינה את האינוקולוציה “מנהג לא-נוצרי שיכול להצליח רק עבור הכופרים”. ואולם, על אף נצרותו, אדוארד הצעיר הפך להיות מחוסן בפני המגיפה.

כאשר שבה הליידי מונטגיה לאנגליה, היא השקיעה את מרצה בקידום מנהג האינקולציה. הרופאים לא היו מוכנים להאמין לה בנקל, והיא לא הצליחה למצוא איש מקצוע אשר ינסה את השיטה החדשה על מטופליו. באותה עת פרצה מגיפת האבעבועות השחורות בלונדון וגרמה לפאניקה בכל שכבות האוכלוסיה. זו היתה, כנראה, הסיבה היחידה שאנשי האצולה והרופאים הסכימו להטות אוזן לליידי שטענה בעוז כי יש בידה התרופה למחלה. כדי להוכיח את החיסון, חיסנה הליידי את בתה מרי בת ה- 3, תחת עיניהם הבוחנות של חברי בית-הספר המלכותי לרפואה. המשפחה המלכותית באנגליה התרשמה עמוקות, אך כדברי הפתגם – 'סנונית אחת אינה מביאה את האביב'. בתה של הליידי שרדה את החיסון, אך היא היתה רק שפן נסיון אחד.המשפחה המלכותית טרם בטחה באינוקולציה מספיק כדי להתחסן בעצמם. הם הורו לנסות אותה, לפיכך, על אנשים אחרים.

ב- 1721 חוסנו בנגיף האבעבועות השחורות 6 אסירים שנידונו למוות – שלושה גברים ושלוש נשים, שחירותם הובטחה להם אם ישרדו את הניסוי. כל השישה חוסנו תחת עיניהם של רופאי החצר, וכולם שרדו את החיסון. אף לא אחד מהם נדבק באבעבועות השחורות בחשיפה מאוחרת יותר למחלה, וכולם שוחררו כמובטח. המשפחה המלכותית קיבלה את העדות הרפואית שחפצה בה. הנסיכה מוויילס חיסנה את שתי בנותיה מפני האבעבועות השחורות, והפרוצדורה קיבלה גושפנקא באנגליה.

ההתנגדות הראשונית לאינוקולציה הגיעה דווקא מהרופאים ומאנשי הכמורה. הרופאים לא יכלו להכחיש את יעילות החיסון, אך טענו כנגדו בשל הסיכונים בתהליך האינוקולציה. חשוב להבין שבמהלך האינוקולציה, הנגיף המוחלש עדיין תוקף את הגוף וגורם להתפתחות המחלה. למרות חולשתו של הנגיף, הוא עדיין עלול היה להביס את מערכת החיסון של הגוף ולהביא למותו של המחוסן – כתוצאה ישירה מהחיסון עצמו. לפי הסטטיסטיקה מאותה תקופה, מוות כזה אירע בערך ב- 3% מהמקרים. בעיה אחרת היתה שבזמן המחלה הנובעת מהחיסון, האדם המחוסן עלול היה להדביק גם את כל בני-הבית באעבועות השחורות. מכיוון שכך, המחוסנים היו צריכים לשהות בנפרד ממשפחתם בזמן שהמחלה המבוקרת תקפה את הגוף. האינוקולציות הראשונות שהונהגו באנגליה גרמו לפריצה של המגיפה מסביב לאנשים המחוסנים, מכיוון שהרופאים לא הבינו עדיין שהאדם המחוסן יכול להעביר את המחלה בעצמו, בשלושת השבועות שלאחר החיסון.

בעיה רפואית אחרת הקשורה באינוקולציה היתה כרוכה בדרך הפקת הנגיף. הנוזל המוגלתי המשמש לחיסון הופק מהשלפוחיות של חולי אבעבועות שחורות, והכיל גם גורמי מחלות אחרים בהם לקו אותם חולים לעיתים קרובות – כגון עגבת ושחפת. החיסון מאבעבועות שחורות אמנם מנע מהמחוסן ללקות במחלה, אך היה לו סיכוי טוב להדביק אותו באחת מהמחלות הקשות האחרות שרווחו באירופה באותה התקופה, ולקבוע גזר-דין מוות על ראש המחוסן.

אנשי הכמורה התנגדו לאינוקולציה על רקע שונה לחלוטין. מחלת האבעבועות השחורות היתה כה נפוצה באותם הימים, עד שהיא נחשבה לחלק טבעי ממחזור החיים של האדם. לפי האמונה הפופולרית, כל אדם נולד עם גורמי מחלה שונים בדמו, והם פרצו אל העור בזמנים שונים. אמונה זו הסבירה מדוע כמעט כל אדם פיתח את מחלת האבעבועות השחורות בשלב זה או אחר בחייו. רק האל החנון לבדו היה יכול לקבוע מי יפתח את המחלה ומתי. לפי גישה זו, החיסון לאבעבועות השחורות, לטענת הכנסיה, סיפק דרך לבני-האדם להתחמק מהעונש האלוהי. כדבריו של הכומר אדמונד מאסי ב- 1722, האינוקולציה היא, “הליך שטני המפקיע את הסמכות שמקורה אינה בחוקי הטבע… ונוטה לגרש את ההשגחה העליונה מהעולם ולהגדיל את המידה הרעה ואת חוסר המוסר.”

הליידי מונטגיה מצאה את עצמה בבעיה. היא לא יכלה לשבת בשקט ולראות כיצד האינוקולוציה מבוזה ומושמצת על-ידי הרופאים ואנשי הכמורה. היא היתה אשה עצמאית וגאה, ותיעבה את הרופאים ואת אנשי הכמורה במידה שווה, מכיוון שהאמינה שהם פועלים רק לשם השגת רווח אישי. יחד עם זאת, בתור אריסטוקרטית בארצה, היא לא היתה יכולה להרשות לעצמה להיות מעורבת רשמית במחלוקת מסביב לחיסון. כדי לעקוף את הבעיה, הליידי שלחה ב- 1722 מכתב 'אנונימי' לעיתון לונדוני פופולרי, שכותרתו היתה, 'דיווח פשוט על האינוקולציה של האבעבועות השחורות מאת סוחר טורקי'. במכתב, שפורסם במלואו, היא תיארה את השיטה הפשוטה לאינוקולציה בה חזתה באיסטנבול. [E] לאחר שהמכתב פורסם ברבים, לא היה ספק שמקורו בליידי מרי מונטגיה. מתוך דיווחים מאותה תקופה אנו למדים כי הליידי גם נהגה לבקר בבתיהם של חולי אבעבועות שחורות, ביחד עם בתה, ולהדגים את עמידותה בפני המחלה. על אף הפיכתה לגיבורת תרבות בשלב מאוחר יותר, הליידי נתקלה במורת-רוח רבה מצד הסובבים אותה על קידום האינוקולציה.

למרות ההתנגדויות הראשוניות לשיטה, האינוקולציה היכתה שורש באנגליה ומשם התפשטה לאירופה כולה. אנשי אצולה רבים באירופה התחסנו באותה התקופה, ופשוטי העם הלכו בעקבותיהם. אפילו קתרינה הגדולה, הצארית של רוסיה, הזמינה רופא אנגלי לחסן אותה ואת בני משפחתה, והעניקה לו תואר ברון של האימפריה הרוסית ו- 20,000 לירות לשנה כשכרו.

מרי עצמה המשיכה בחיי הנישואים והאהבהבים שלה, צד בצד עם מאבקה למען האינוקולציה. בזקנותה היא נאלצה לעזוב את אנגליה כתוצאה מפרשת אהבהבים בעייתית במיוחד שהתפוצצה בפניה, כאשר המאהב ניסה לסחוט אותה. הליידי החסונה ניצלה את הגלות הכפויה כדי לערוך מסע מסביב לאירופה, תוך כדי שהיא שומרת על קשר עם בעלה במכתבים. אם לשפוט לפי תוכנם של אותם מכתבים, הרי שגם בשנים אלו השניים אהבו וכיבדו זה את זו. לבסוף נענתה הליידי לבקשתה של בתה וחזרה לאנגליה, בה נפטרה שנה לאחר מכן.

מרי וורטלי מונטגיה נחשבה ברבים כאשה שהביאה את החיסון לאירופה, ושהכניסה אותו לשימוש בכל שכבות העם. בנוסף, עד היום היא משמשת כמודל לחיקוי עבור נשים רבות, וכסמל לעצמאות המינית והאינטלקטואלית של האשה. על כל אלה היא זכורה בעולם כולו עד לעצם היום הזה.

האינוקולציה באמריקה

למרות שחלק מאנשי הכמורה באירופה התנגדו לחיסון למחלה, באמריקה היה זה דווקא הכומר קוטון מאת'ר שהפיץ את האינוקולציה ברבים. הכומר היה בעליו הגאים של אונסימוס, עבד נבון במיוחד שהגיע אליו מצפון אפריקה. כאשר שאל מאת'ר את העבד האם חלה כבר במחלת האבעבועות השחורות, ענה לו זה בשתי מילים, “כן ולא.”
משהתבקש להרחיב, הסביר אונסימוס כי הוא חוסן באינוקולציה בילדותו. הוא תיאר למאת'ר את הליך האינוקולציה והוסיף ואמר כי ההליך נפוץ במערב אפריקה. מאת'ר, שהבין מיד את ההשלכות עבור מדע הרפואה, שלח מכתבים למספר רופאים בבוסטון וניסה לשכנע אותם לחסן כנגד המחלה. הוא נתקל בסירוב מוחץ ואף בעוינות ובלעג.
יתכן וחדירתה של האינוקולציה היתה מתעכבת לאמריקה, אילולא פרצה בשנת 1721 מגיפת האבעבועות השחורות בעיר בוסטון, צד בצד עם פריצתה בלונדון שבאירופה. אחד מהרופאים שקיבל את מכתביו של מאת'ר הסכים לטפל במטופלים שלו באינוקולציה, מתוך תקווה שלא ידבקו במחלה. אותו רופא חיסן 287 מאנשי בוסטון, כולל את בנו של מאת'ר. 2% מהמחוסנים מתו כתוצאה מההדבקה המכוונת בנגיף המוחלש באבעבועות השחורות, אך זה היה אחוז זניח לעומת אחוז התמותה מהמחלה, שעמד על 14% לקראת סוף המגיפה בבוסטון. החיסון גם לא הותיר את סימני הלוואי הנוראיים של המחלה – העיוורון, העקרות או הצלקות המכערות על הפנים.

הצלחת החיסון אמנם עודדה רופאים נוספים, אך האוכלוסיה הכללית עדיין התנגדה ברובה לחיסון. מאמרים בעיתון המושבה טענו כי מאת'ר מפיץ את הנגיף בתואנה כי הוא מחסן אנשים מהמחלה. הרוחות התלהטו, ולקראת סוף המגיפה בבוסטון אף נעשה נסיון התנקשות בחייו באמצעות השלכת פצצה דרך חלון ביתו. למרבה המזל, הפתיל של הפצצה נכבה, וכך אנו יכולים לדעת כי היה מחובר אליה פתק שעליו היה רשום, “קוטון מאת'ר, כלב ארור שכמותך! אני אחסן אותך עם זה! מגיפה על ראשך!”

מאת'ר פירסם אמנם את תוצאות החיסון ברבים, אך עדיין נדרש זמן עד שהחיסון התפשט למושבות האחרות. גם כאשר דבר החיסון הגיע לחלק מהמושבות, הרופאים לא ידעו כיצד לטפל במחוסנים. בדומה לאנגליה, פעמים רבות המחוסנים לא הופרדו מיתר האוכלוסיה בחודש שלאחר החיסון, ומספר מגיפות קטנות של אבעבועות שחורות פרצו במושבות. חלק מהמושבות למדו את הלקח והגבילו את הליך החיסון לבתי-חולים מבוקרים היטב או למוסדות פרטיים. מושבות וערים אחרות החליטו למנוע אפילו את הסיכון הזה, התנגדו לאינוקולציה באופן רשמי ואסרו על ישומה בשטחן. אפילו הגנרל ג'ורג' וושינגטון התנגד לחיסון הצבא האמריקאי כנגד האבעבועות השחורות.

התוצאה הברורה היתה שבזמן מלחמת העצמאות האמריקאית, בתנאים קשים של חוסר היגיינה וצפיפות רבה, מגיפת האבעבועות השחורות פרצה בצבא האמריקאי. רק מעטים מהחיילים האמריקאים היו מחוסנים והמחלה הפילה אלפי חללים בזמן המצור של האמריקאים על קוויבק. מושל קנטיקט ג'ונתן טרומבול, שביקר את הפלוגות בזמן המצור דיווח כי, “לא מצאתי אפילו אוהל אחד או בקתה אחת, שלא היו בהם חיילים מתים או גוססים.” לעומת החיילים האמריקאים, האנגלים שהגנו על קוויבק לא התרגשו מהמגיפה – כולם היו מחוסנים מהאבעבועות השחורות. לאחר הנסיגה המשפילה של הצבא האמריקאי מקוויבק ב- 1775, הגנרל וושינגטון הורה על חיסון כללי של הצבא, כמו גם על חיסונו של כל מגוייס חדש.

בכתבה השלישית על אדוארד ג'נר ואבעבועות הבקר – חלק שלישי ואחרון.