כלכלת ארצות תת הסהרה פגיעה להשפעות כלכליות וחברתיות, מאחר ורב תושביהן עוסקים בחקלאות, החקלאים ה”גדולים ” נתונים לחסדי השוק העולמי, זאת כאשר שנויי האקלים גורמים לרגישות גבוהה
בו בזמן נתון כדור הארץ ללחצים סביבתיים : יערות נכרתים, אדמה חקלאית מאבדת פוריותה, צפיפות אוכלוסין גוברת, מספר העניים גדל בהתמדה ומגפות כמו מלריה, איידס ומחלות מעיים, מחלישות את כושר הקיום של אוכלוסיות רבות.
מעל לכל מטילה צל כבד עננת השינוי האקלימי המסכנת את קיומם של מליונים. אחד מרבים המנסים למצא פתרונות הוא ד”ר מהנדרה שא (Mahendra Shah) יליד קניה שעבד ב או”ם ובבנק העולמי, בארגון והגשת עזרה ובתכנון כלכלי, היום כלכלן ומנתח מערכות בASAA (מכון בין לאומי ליישום מערכות כלכליות שמושבו באוסטריה).
באוגוסט 2002 הגיש שה נייר עבודה לפסגה העולמית לעניני סביבה (WSSD) ביוהנסבורג תחת הכותרת ”שינויי האקלים ופגיעתם בחקלאות”. באמצעות סקירת נתונים מהעולם ושימוש במודלים שונים, צופה ד”ר שה את השפעת שינויי האקלים על חקלאות בשמונים השנים הבאות ומנסה להציג אפשרויות לפתרונות.
מאחר והסקירה כוללת את ארצות אפריקה בפרטנות ומפרטת הצעות ופתרונות לכל ארץ, הופצה הסקירה ללא דרישות לזכויות יוצרים, אלא פשוט בניסיון לעזור.
בהתייחסו לארצות אפריקה בתת הסהרה טוען ד”ר שה כי: כלכלת ארצות אלה פגיעה להשפעות כלכליות וחברתיות, מאחר ורב תושביהן עוסקים בחקלאות, החקלאים ה”גדולים ” נתונים לחסדי השוק העולמי, זאת כאשר שנויי האקלים גורמים לרגישות גבוהה. מספר תחזיות לשנויי האקלים צופות לאפריקה עליה משמעותית בחום וכתוצאה מכך אידוי מוגבר, כלומר התייבשות אזורים ומדבורם. לדוגמה: התחזיות הן כי באזור הסהלאזורים חצי מדבריים בדרום היבשת) בהם חיים כיום 180 מיליון אנשים, עד 2080 יגדלו השטחים היבשים ב כ-10% כלומר סכנה קיומית לתושבי החבלים ה”חצי מדבריים” זאת לאור העובדה שכיום באזורים האפריקאים בתת הסהרה יש כ-200 מיליון אנשים החיים בתת תזונה, בכלכלה חזקה ניתן לטפל כראוי בבעיות שיגרמו ע”י השינויים האקלימיים, אבל כשמתייחסים לתת הסהרה ההתקדמות תהיה איטית בגלל המבנה החברתי-דמוגרפי והצפי להכפלת האוכלוסייה במאה ה-21
דאגה מעוררות ארצות כמו מוזמביק או דרא”פ בהן מראות התחזיות אובדן כושר יצור חקלאי עד 50% בעקבות שנויי אקלים,לאומת זאת נחשבות ארצות כמו קניה או אוגנדה ל”מנצחות” מאחר ובהן אותן תחזיות צופות אפשרות להגדלת היצור החקלאי, בגלל שנויי האקלים הצפויים כ- 14 ארצות מרוויחות תנאים משופרים ליצור חקלאי ובמספר דומה של ארצות האקלים פוגע ביצור החקלאי עד כ %50 ושוב הארצות הנפגעות הן צפופות שאוכלוסייתן עוד תוכפל.
וכך למרות כוונות והכרזות של כל הגופים והאירגונים הבין-לאומיים לקיצוץ מספר העניים בעולם בחצי עד 2015 במקרה של הארצות בתת הסהרה גם גידול ביצור של %4 לשנה לא ישפיע לטובת הרעבים.
אחת הארצות ה”מפסידות” היא מוזמביק בה חיים כיום 18 מיליון תושבים, בחמישים השנים הבאות תגדל האוכלוסיה ל-28 מיליון, כיום ההכנסה הממוצעת לאדם היא מאה דולרים לשנה. בגלל שטפונות ושנות בצורת לסירוגין מפסידה מוזמביק %52 (כל שנה) מיצור המזון מהשטחים החקלאיים, למרות נתוני יסוד חיוביים (מים, אדמה חקלאית, אקלים נח) נתונה מוזמביק לחסדן של שכנותיה השולטות בזרימת הנהרות ובוויסות כמויות המים, חוסר התחשבות מחד, בורות וקצרות רואי מאידך, גורמים לנזקי שיטפונות במקום לרווחה שכמויות המים יכלו להביא, מאחר וגם השיטפונות וגם תקופות הבצורת מיוחסים לשינויים האקלימיים שאחד הגורמים להם הוא פליטת גזי חממה לאטמוספרה…
אירונית העובדה כי מוזמביק פולטת רק (ממוצא לאדם) 0.1 טון דו תחמוצת הפחמן, בעוד שבארצות מתפתחות (באפריקה) הממוצע הוא 2 טון, ובארצות מפותחות (אירופה ֿ ארה”ב) 11 טון כדי לפתור את הבעיות מציע ד”ר שה שיתוף פעולה בין כל הארצות הסובבות את מוזמביק (ודומותיה) ועזרה של הארצות המפותחות, שאליהן מוטלת אחריות לשינויי האקלים. על סמך בסיס נתונים שנאספו בידי כ 600 מדענים לאורך 6 שנים מציע ד”ר שה כי לכל ארץ תהיה התייחסות פרטנית, התייחסות של שלטונות המדינה וכן של הגופים הבין-לאומיים העוסקים בהגשת עזרה, כאשר העזרה תינתן כטכנולוגיות ברות-קימא שיאפשרו לתושבים לשפר את מצבם ואת עתידם, ולא רק כמזון הפותר בעיה עכשווית ואינו נותן תמריץ לפתרון עתידי. בארצות התת-סהרה אין ל”לובי” החקלאי כח כלל, בחלק בגלל העובדה שבמקרים רבים ניהול המשק החקלאי הפרטי נתון בידי הנשים…..
הממשל (בארצות אלו) חייב לבצע תפנית חדה ביחסו לחקלאים ולחקלאות להפנות תקציבים ומשאבים לפיתוח אמצעים טכנולוגים חדשניים מחד ופשוטים וברי-קיימא מאידך, פיתוח גידולים וזנים מסורתיים והתאמתם לתנאים משתנים, שימוש במידע מסורתי (שבטי- עממי) לחיזוק ענפי חקלאות שונים, שימוש ופיתוח זנים (חיות מקנה, גידולי שדה, וכו‘) מקומיים בעלי יתרונות רבים שנרכשו לאורך דורות.
פיתוח ואימוץ גידולים שיותאמו לתנאים המשתנים,שיתוף פעולה אזורי ועולמי לשווק והפצת תוצרת חקלאית שתמורתה תקבלנה הארצות אמצעי יצור (שוב, ברי-קימא) מתאימים לצרכי כל ארץ ואוכלוסיתה, הארצות המפותחות (במערב) חייבות לעזור שכן רוב המשאבים הטבעיים באפריקה נשאבו שנים רבות ע”י כוחות קולוניאליסטים ללא תמורה לתושבי הקולוניות, וכן שנויי האקלים נגרמו ע”י ארצות מפותחות ולכן אליהן החובה לעשות הכל למזעור ההשפעה ההרסנית.
מסע התירס
אחת הארצות בהן הניגוד בין האפשרויות לבין המצוי היא אתיופיה. באמצע שנות ה 80 שרר באתיופיה רעב כבד עד כדי כך שגם היום אתיופיה היא שם נירדף לרעב המדינה נחלצה מהרעב בעיקר בעזרת אירגונים עולמיים שתרמו מזון, ועזרה כלכלית. על פניו נראה כי כמדינה שמרבית תושביה עוסקים בחקלאות רעב בהיקף גדול יהיה כתוצאה מבצורת מתמשכת, מצב הקיים שוב היום, לסירוגין. מסתבר כי למרות ייצור מזון בכמויות שהיו מספיקות, הרעב נמשך.
באמצע שנות ה-90 ניסתה ממשלת אתיופיה לבצע ”שינויים אגררים” במסגרתם: הטליאה הממשלה תקנות וניסתה לחולל שינויים שאמורים היו לשמש ”ביטוח” נגד רעב : במסגרת ”חבילת” שיפורים ניתנו לחקלאים קטנים:אמצעים לקידום טכנולוגיה מתקדמת, זרעי זנים עמידים ליובש הנושאים יבולים משופרים, ידע ואפשרות לשימוש בדשנים כימיים, זאת ביחד עם רפורמה כלכלית שהורידה את האינפלציה כמעט לאפס, וויסות המערכת הכספית ושמירה על ערך המטבע גרם לשיפור ניכר.
חקלאים שאימצו את השיפורים קיבלו יבולים משופרים עד כדי הכפלת הייצור : אם בשנות השמונים יוצרו כ 6 מיליון מ”ק דגניים הרי לקראת סוף שנות ה 90 הגיע הייצור ליותר מ 10 מ”ק. למרות מה שנראה כהצלחה רבתי היום מעריכים את מספר הרעבים ב 15 מיליון אסון גדול מזה שהיה בשנות ה 80. הדגן העיקרי הוא תירס ולכן משמש כמדד לכל יתר הגדולים, יצוין כי התירס הופץ באפריקה ע”י האנגלים בתחילת המאה הקודמת והחליף את הסורוגום שמתאים יותר לתנאי יובש המצויים בחלקים גדולים באפריקה בכלל ובאתיופיה בפרט….וכן עמיד בפני מזיקים מקומיים, יתרונו של התירס בכמות היבול הגדולה (לשטח נתון) ובערכו התזונתיי הגבוהה בהרבה מזה של הסורגום. במדד הכללי עלה מחיר התירס מ 1.7 נק‘ ב 2000 ל 9.0 ב 2002 למרות זאת עבור החקלאי גידול תירס הפך ללא כדאי בגלל פער המחירים העצום (בין היצרן לצרכן). אי כדאיות זאת הובילה את החקלאים לנטישת החידושים הטכנולוגים ובעיקר להפסקת השימוש בדשנים, (בגלל עלות כספית), לנסיגת החקלאים הצטרף מזג האוויר שלא שיתף פעולה- תקופת הגשמים הכזיבה וב 2002 ירדו רק כ %20 מהמקובל והארץ ”יבשה” שילוב הגורמים גרם ל ירידה של יותר מ %50 ביבולי התירס, ובירידה של יותר מ %15 ביבולי כל הגידולים החקלאיים. וכך למרות עליה ביצור בשנים קודמות היבולים קורסים והחקלאים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלומי ההלוואות, חווים את כשלון הקידמה.
נראה כי הפתרון למעגל הרעב הוא בקיצור הדרך מהיצרן לצרכן,למרות שגם מחירי הפסד (לחקלאי) גבוהים מדי עבור הרעבים מה עוד שלרובם אין כלל גישה לשווקים, כמו כן רק כרבע מהתוצרת החקלאית מגיעה לשווקים בהן זקוקים לה, ושוב הסיבה היא אירגון לקוי של המסחר החקלאי מה שמביא לכך שרוב התוצרת נמכרת בשווקים מרכזיים, בכמויות קטנות ובמחירים גבוהים.
כדי להדגים את המצב המוזר, להלן מעקב אחרי שק תירס :
ביום 1 מוביל החקלאי בעזרת חמור, שק (100ק”ג) תירס לשוק המקומי, ומוכר אותו ב 40 ביר (כ-5 דולרים ). בין הימים 10-2 מועבר השק במשאית קטנה לאיחסון ונמכר לסוחר בשוק אזורי ב 70 ביר. בין הימים 16- 11 מטפל בשק ”סוחר אזורי”: מאחסן אותו עד למציאת קונה, מארגן הובלה ומוכר אותו ב 80 ביר. בימים 23 -17 מטפל בשק סוחר ”מחוזי” שמוכר אותו לסיטונאי ב 100 ביר.
בימים 30 -24 מחלק הסיטנאי את השק (100ק”ג) לכמויות קטנות (כ 5 ק”ג ) ומוכר לצרכן ב 120 ביר.
מהיצרן עד הצרכן ”נדד” שק התירס 30 ימים והוסיף לערכו % 200 כלומר : החקלאי קבל עבור תוצרתו שליש מהמחיר שמשלם הצרכן, למחירי ההובלה הגבוהים (בגלל תשתית תעבורתית גרועה) נוספים מתווכים רבים, וכלם גובים את חלקם…..
להשוואה, במדינות מתפתחות באסיה מגיעה תוצרת חקלאית לשווקים ביומיים שלשה ובפער מחירים של %30. תוצרת שבכל מקום אחר מגיעה לשוק תוך יומיים, שלשה, ניגררת בדרכים ובמחסנים 30 ימים ומחירה מטפס ב %200. כמובן שלכל אורך התהליך אין ביקורת איכות ואין אכיפה, מיסוי וֿאו כל פיקוח מרכזי שהוא. מאחר והסוחרים קובעים גם את מקום המכירה וגם את המחיר הרי ברור שאין לרעבים הנמצאים באזורים הרחוקים שום סיכוי ליהנות מתוצרת חקלאית, (גם אם זו נמצאת בשווקים בשפע).
מצב דומה נוצר גם כאשר גופים שונים באים לעזרת הרעבים, בגלל ”מסע התירס” המתואר, זול יותר להביא מזון מבחוץ ושוב, חקלאי אתיופיה לא מוכרים את תוצרתם,ורעבי הארץ אינם מגיעים למזון המיובא. ה”רפורמה האגררית” על דרך המלך, אבל כדי שתצליח ותביא תשואה גם לחקלאים וגם לרעבים, יש לקצץ במספר המתווכים ובזמן ה”מסע” מהיצרן לצרכן,ובעיקר יש להביא את התוצרת לשווקים באזורים מרוחקים בהם נמצאים הנזקקים, כמובן, לשם כך יש לשפר את תשתיות ההובלה והאכסון ולקצר את ההליכים.באתיופיה בה רוב התושבים עוסקים בחקלאות לא צריך להיות רעב.
