סיקור מקיף

המשלחת לקוטב הדרומי של רואלד אמונדסן הגיעה לשם היום לפני 105 שנים

לוגיסטיקה טובה יותר, בחירת בעל החיים הנכון – כלבים, לעומת סוסי פוני, היו ההבדל בין כיבוש אנטאקטיקה להפסד, ובין חיים למוות. 105 שנה להגעתו של רואלד אמונדסן הנורבגי לקוטב הדרומי, שבמקביל אליה התרחשה טרגדיה במסעו של המתחרה רוברט סקוט

 

 

רואלד אמונדסן וצוותו צופים בדגל הנורבגי בקוטב הדרומי, 14 בדצמבר 1911. מתוך ויקיפדיה
רואלד אמונדסן וצוותו צופים בהנפת דגל הנורבגי בקוטב הדרומי, 14 בדצמבר 1911. מתוך ויקיפדיה

 

היום, 14/12/2016 מלאו 105 שנים להגעת המשלחת בראשותו של רואלד אמונדסן (Roald Amundsen) לקוטב הדרומי.

 

 

רואלד אמונדסן נחשב בידי הנורבגים כאחרון הויקינגים, ולו בשל מידות גופו – גובהו היה מעל 1.80. אמונדסן נולד למשפחה של רבי חובלים וסוחרים בעלי ספינות מצליחים בשנת 1872. כנער הוא התעקש לישון עם חלונות פתוחים אפילו בעונות החורף הקפואים של נורבגיה כדי שיתרגל לחיים של חוקר קוטב. אמונדסן הוקסם מאנטראקטיקה מרגע שנחת בחטף בשטח הקפוא שלה בשנת 1897. אנטארקטיקה, יבשת בגודל של אירופה ואוסטרליה ביחד טרם נחצתה על ידי בני אדם. אמונדסן נועד להיות הראשון.

 

בשנת 1903 קנה אמונדסן לעצמו שם כמלח ומגלה ארצות כאשר הצליח להוביל ספינת דיג באורך 21 מטרים לכל אורכו של המעבר הצפון מערבי – נתיב שיט מלא בקרח בין היבשת הקנדית לבין האיים הארקטיים של קנדה. נדרשו שלוש שנים להשלמת המסע כאשר אמונדסן וצוותו נאלצו להמתין עד שהים הקפוא סביבם יפשיר מספיק כדי שיוכלו לנוע. מיד לאחר שובו לנורבגיה נודע לו שהאנגלי ארנסט שאקלטון עומד לצאת למסע במטרה להגיע אל הקוטב הדרומי. שאקלטון נאלץ לזנוח את מטרתו כ-150 קילומטרים לפני הקוטב. אמונדסן חקר את נסיונו של שאקלטון והחל בתהליך ארוך של הכנת מסע משל עצמו. היו לו כישורים של ארגון ותכנון והוא היה מומחה למסעות שטח. הוא נקט בצעדים מיוחדים כדי להבטיח שחברי הצוות שייקח איתו יתאימו למסע ארוך באנטראקטיקה. חברי הצוות על סיפון ספינתו אמרו שהוא היה תקיף אבל הוגן, והתייחסו אליו בחיבה כאל הצ'יף.

באוגוסט 1910, אמונדסן היה מוכן לניסיון להגיע לקוטב הדרומי למרות שכל העולם חשב שהוא בכלל מתכונן להגיע לקוטב הצפוני, אבל הוא שלל זאת מכיוון שהאמריקנים רוברט פירי ופרדריק קוק כבר טענו להישג זה. אמונדסן אפילו שמר את תוכניותיו להקים משלחת הקוטב הדרומי בסוד מפני גורמים בתוך ממשלת נורבגיה. הוא חשש כי פקידי הממשלה יהססו לקרוא תיגר על בריטניה שבה היו תלויים במידה רבה. רק כשספינתו של אמונדסן פראם שטה מול חופי מרוקו הודיע אמונדסן לאנשי הצוות כי הם בדרכם לקוטב הדרומי, לא הצפוני.

 

מרכיב חיוני בהצלחה של אמונדסן להגיע לקוטב הדרומי היו כלבי המזחלות שלו שנבחרו בקפידה. הכלבים היו מצויידים, בזכות מאות שנים של ברירה טבעית, בתכונות הדרושות להישרדות באיזור הארקטי. הוא התייחס אליהם כאל "הילדים שלנו". "הכלבים הם הדבר החשוב ביותר עבורנו. התוצאה השלמה של המשלחת תלוי בהם." כתב.

 

ב-18 באוקטובר 1911 עגנה הספינה שלהם במפרץ הלווייתנים, על מדף הקרח רוס באנטארקטיקה בדרך ליעד הסופי – הקוטב. עמיתו הבריטי רוברט סקוט שנעזר בסוסי פוני סיביריים ולא בכלבים החל בנסיעתו שלושה שבועות מאוחר יותר. בזכות תנאי מזג אוויר טובים הצליחה משלחתו של אמונדסן להגיע לנקודה שבה נאלץ שאקלטון לחזור ב-7 בדצמבר. שבוע לאחר מכן, ב-14 בדצמבר 1911 הניף אמונדסן את דגל נורבגיה בקוטב הדרומי ונתן למקום את השם Polheim – בית הקוטב אבל גם בית פולני. הוא וצוותו  חזרו לבסיס המוצא שלהם ב-25 בינואר 1912, 99 ימים וכמעט 3,000 קילומטרים לאחר עזיבתם. בדרך חצו אמונדסן וצוותו במשך כמעט חודשיים בהחלקה על פני ים רוס הקפוא, טיפסו על הרים גבוהים לרמת אנטראקטיקה השוכנת בגובה של 3,000 מטר, וחצו שדות שלג כדי להגיע לקוטב. במהלך ההכנות שלהם הם הציבו כמה מתקני מזון ואספקה לאורך חלקים של הדרך לפני היציאה הסופית לעבר הקוטב. כאשר הגיעו לשם הם הקדישו שלושה ימים למדידות מדעיות והחלו במסע חזרה הביתה.

 

 

מסעו של המתחרה רוברט סקוט הסתיים בטרגדיה, בשל תנאי מזג אוויר קשים בנתיב בו בחרו. מה-4 עד ה-8 בדצמבר 1911 הוגבלו סקוט ואנשי צוותו לאוהוליהם ונאלצו להמתין לסיומה של שורה של סופות שלגים מיללו. בזמן שאכלו את המנות היקרות שלהם הם איחרו את המועד. עד שהמשלחת של סקוט הגיעה לקוטב ב-17 בינואר 1912, הנורבגים באו והלכו. רשומות היומן של סקוט: "זהו מקום נורא ואיום עמלתי להגיע אליו ללא גמול של עדיפות." סקוט ואנשיו איבדו זמן קריטי להגיע לקוטב ועכשיו מול העתיד הקודר בדרך חזרה לבסיסים במהלך הסתיו האנטארקטי הקפוא יותר ויותר גרם לכך שהמסע לא הושלם. ב-29 במארס 1912  לאחר סופות שלגים וטמפרטורות שנפלו ל -40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, סקוט זחל לתוך האוהל עם שני השורדים וכתב את מילותיו האחרונות: למען האל, חפשו אחר אנשינו." שמונה חדשים מאור יותר מצאה משלחת חיפוש את גופותיהם הקפואות של סקוט ואנשיו, כ-18 קילומטרים בלבד ממחסן מזון ודלק שהותירו אחריהם בדרך לקוטב.

 

המומחים מסכימים כי הצלחתו של אמונדסן נבעה מכך שהיה מוכן יותר מאשר סקוט. אמונדסן השתמש במזחלות סקי רתומות לכלבים בעוד סקוט נע במזחלות ממונעות שהתפרקו עד מהרה ובסוסי פוני שלא יכלו לשאת את הקור. בסופו של דבר חברי המשלחת נאלצו לגרור את המזחלות בעצמם. המחסנים המסומנים היטב של אמונדסן הכילו למעלה משלושה טון של אספקה, בעוד שהמחסנים המעטים והפחות גלויים של סקוט היו קשים לאיתור בגלל סופות השלגים והקור.

 

 

רואלד אמונדסן המשיך להשתתף במשלחות הרפתקאה לאיזורים הקפואים, לרבות טיסה מעל הקוטב הצפוני בספינת אוויר. ואולם האיזור הארקטי גם גבה ממנו בסופו של דבר את חייו. בעת השתתפות במשלחת חילוץ ב-1928 נהרג אמנודסן כאשר מטוסו התרסק לאוקיאנוס הארקטי. זמן קצר לפני כן, בשיחה עם עיתנואי אודות אהבתו לקרח הארקטי אמר אמונדסן: "אם רק היית יודע כמה מדהים שם, זה המקום שבו הייתי רוצה למות."

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. החיים הם רפליקה במובן מסויים של מה שקרה לאמונדסן וסקוט. תגליות במדע שנעשות ע"י יותר מחוקר אחד, לפעמים זה עניין של טיימינג. הטלפון. החשמל – טסלה אדיסון. הנשק – סמית וווסון מול קולט. ה DNA – הייתה חוקרת, מול ווטסון וקריק – אמנם היא פיספסה בפענוח מה צילמה. וכולנו בזעיר אנפין. מתימטית זה כשהעוגה הקטנה מתחלקת בין כולנו רק הראשונים יכולים לקבל את הנתח המשמעותי. בד"כ טעויות שלנו עולות לנו במישרה בבן זוג בתפקיד הבא במקום העבודה. אבל אצל סקוט זה עלה בחייו. הגבורה שלו בסוף – מתועדת בספרי ההיסטוריה. אם אינני טועה הם ניזונו בסוף מכוהל שהיה אצלהם. איננו בטוח שהתדרדרו לקניבליות.

  2. כתבה יפה.
    דוגמא שבה הפיתרון המסורתי (כלבים – אומץ מהאסקימואים) הצליח ולא ההיי-טק.
    גם סקוט עשה דברים לא לא נכון – פשוט הקדים את זמנו או שילם ביוקר על טעות בגלל אכזריות היבשת. יש היום רכבי שלג. סוסים הוא לקח מדוגמת סיביר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן