חותמו של איינשטיין

מצוות אנשים מלומדה – פוליטית, דתית או מדעית – היתה רחוקה מאלברט איינשטיין אלפי שנות אור, וזה רק הסבר אחד לייחודו כמדען. המסמך השלם היחיד בכתב ידו המתעד את תורת היחסות הפרטית מוצג במוזיאון ישראל

מוזיאון ישראל מציג בימים אלה מסמך נדיר בכתב ידו של גדול המדענים בדורנו, אלברט איינשטיין. את המסמך, ששוויו מיליוני דולרים, רכשה קרן יעקב ספרא במכירה של סותבי ותרמה למוזיאון. מה שעושה אותו מיוחד במינו הוא היותו המסמך השלם היחיד בכתב ידו של המדען המתעד את תורת היחסות הפרטית – אחת המהפכות המדעיות הגדולות ביותר במאתיים השנים האחרונות. איינשטיין כתב את המאמר ב-1912, כשבע שנים לאחר שהתורה כבר נודעה בחוגי המדע, וזאת בכוונה ליצור סיכום מוסמך של רעיונותיו. מלחמת העולם הראשונה קטעה את התוכניות והמסמך לא הופיע בדפוס מעולם. הכתב נחשף רק בשנה שעברה, וזכות נפלה לידינו בכך שהגיע לישראל לצמיתות. רבים מכירים את התוצאים הפופולריים של תורת היחסות הפרטית. פרדוקס התאומים – האח החוזר במלוא אונו מטיסת חלל ומוצא את תאומו ישיש בא בימים – המחשה ליחסיותו של הזמן. החסם הבלתי-עביר של מהירות האור – אויבם של נוסעי החלל המבקשים להגיע לשמשות רחוקות. ומעל לכל – הנוסחה המפורסמת E=MC2 המופיעה בכל פינה, מחולצות טי ועד ספלי קפה. זו מציגה את הרעיון המהפכני שאת מסת החומר אפשר להפוך לאנרגיה, וששער החליפין הוא ענקי – מהירות האור בריבוע. כפועל יוצא של נוסחה מופלאה זו באו לעולם הברכה והקללה של אנרגיית הגרעין.

מה מייחד את איינשטיין כמדען ואת תורתו כמהפכה בחשיבה האנושית? תורת היחסות הפרטית אינה סבוכה כלל. בניגוד לרבים מחידושי הפיסיקה האחרונים, ששולטים בהם רק הטובים שבמתמטיקאים, יכול כל תלמיד תיכון להבין את פיתוחיו החשבוניים של איינשטיין. לאורך כל דרכו הצטיין איינשטיין בשלוש תכונות: ניסוח לא שגרתי של שאלות, חשיבה עצמאית ובלתי מתפשרת, ואומץ לקבל תוצאות הנראות במבט ראשון לא סבירות. רבים מחידושיו של איינשטיין סותרים את מה שמדווחים לנו חושינו. הזמן הנמדד בשעון, כמו אורכה של חללית, נראים כדבר שאין מוחלט ממנו. והנה, נוסחותיו של איינשטיין לימדוהו, שהצופה מבחוץ בחללית המתקרבת למהירות האור מבחין כי שעונה מאט את מהלכו וכי ממדיה מתקצרים. איינשטיין לא נרתע מן המסקנות הבלתי מתקבלות על הדעת. הוא המשיך לפתח את תורתו והמתין בסבלנות עד שהוכחה צדקתה בניסויים. כך נהפכה התורה מקוריוז, לתיאור המקובל היחיד של תופעות הפיסיקה.

כמו אצל ענק הרוח שקדם לאיינשטיין, אייזיק ניוטון בן המאה ה-17, חרגה גאונותו של איינשטיין בהרבה מן התחום שבו התפרסם יותר מכל. רק מעטים יודעים כי הוא שניסח בראשונה עקרונות שלפיהם אור נקלט ונפלט על ידי אטומים של החומר. תובנה זו עומדת ביסוד מכשיר הלייזר המצוי בכל – ממנגני תקליטורים ועד כוונות י רי. איינשטיין הוא גם שחקר והסביר את האפקט הפוטואלקטרי, מבשר המהפכה הנוספת בפיסיקה – תורת הקוונטים. אפקט זה הוא המפעיל חישנים בדלתות מעלית או בשלט-רחוק של טלוויזיה. על חקר תופעה זו, ולא על תורת היחסות (שרבים עדיין הסתייגו ממנה אז), קיבל איינשטיין פרס נובל ב-1921. לזכותה של ועדת הפרס ייאמר, שגם את תורת היחסות הפרטית הגה בעצם איינשטיין תוך כדי התבוננות בתכונות האור: כל-כולה נובעת מהנחה אחת ויחידה, שהאור נע תמיד באותה מהירות (300 אלף קילומטר לשנייה), בלי קשר לתנועת הפנס או הצופה. איינשטיין, יהודי חילוני, שאף תמיד להבין "כיצד יצר אלוהים את העולם". משאלה זו דחפה אותו לפיתוחה של תורת היחסות הכללית. בעוד שהתורה הפרטית עוסקת בחלליות וגופים אחרים הנעים בתנועה קצובה, הביאה אותו התעניינותו החדשה לתחום המתאר את מסלולי הכוכבים והגלקסיות ביקום, אלה שתנועתם מואצת ומואטת בהשפעתו של כוח הכובד. תוך כדי ביצוע ניסויי מחשבה (שחיבב במיוחד) על נוסעים הנופלים בתוך מעלית שכבלה ניתק, הגיע למסקנה מרחיקת לכת. הוא הבין שאת הגרוויטציה, הכוח הניוטוני השולט בכל רחבי היקום, אפשר להסביר כנובעת מהעקמומיות של מרחב החלל-זמן. אחד הרגעים המרגשים בתולדות המדע היה האישור לתחזית המרחב העקום, וכך גם לתורת היחסות הכללית כולה, שהושג בניסוי של סר ארתור אדינגטון. בליקוי חמה בשנת 1919 נצפה, שקרני אור הכוכבים, העוברות ליד השמש, מתעקמות בדיוק כפי שחזה איינשטיין שלוש שנים קודם לכן. כתוצאה מהצלחה זו התקבלה תמונת עולם קוסמולוגית חדשה, שאיפשרה לנו להבין כיצד היקום שאנו חיים בו יכול להיות סופי, גם אם אין לו קצה נראה לעין. כך נתאפשר פיתוחה של תיאוריית המפץ הגדול, המתארת את התפשטות היקום מראשיתו הזעירה לפני כעשרים מיליארד שנה ועד לגודלו ומורכבותו כיום. אפילו חורים שחורים – אותם אתרים של כבידה אין-סופית שמהם לא יחמוק אפילו אור – נחזים בעזרתה של תורת היחסות הכללית. עד סוף ימיו שאף איינשטיין להכתיר את הישגיו אלה וליצור גם תורה מאוחדת של כוחות החשמל, המגנטיות והגרוויטציה, חלום שמדענים בני ימינו עדיין מנסים להגשים.

הדעת אינה תופשת שאת כל אלה הגה ויצר אדם אחד. האם היה איינשטיין על-אנושי? נראה שהתשובה שלילית. אלברט איינשטיין היה אדם חם ורגיש, פתוח ובעל חוש הומור, חובב נגינה ורוכב מסור על אופניים. מה, אם כן, מסביר את היצירתיות הבלתי-אפשרית-כמעט שלו? לאחר מותו נבדק מוחו, ויש הטוענים לממצא המסביר את הפלא. לא מניה ולא מקצתיה. לאיינשטיין היתה מנת משכל גבוהה במיוחד, אך לא שונה מזו של עשרות ומאות גאוני-על בכל תחומי הדעת, מאשפי בורסה ועד מוסיקאים. נראה שייחודו של איינשטיין היה בשילוב של מוח מבריק והשכלה נכונה, של תפישה לא שגרתית וחירות הרוח ללא פשרות. מצוות אנשים מלומדה – פוליטית, דתית או מדעית – היתה רחוקה מאיינשטיין אלפי שנות אור. רק אדם המתבונן בעולם בכל בוקר בעיניים חדשות, והמנסה לקרוא את שפתו של הטבע באופן ישיר ובלתי אמצעי, יכול להגיע להישגים כאלה. הפציפיזם שלו, צערו העמוק על הנשק הגרעיני שהוא דחף לפיתוחו וסירובו לקבל עליו את משרת נשיא מדינת ישראל למרות ציונותו – כל אלה מעידים על איש שמושגיו על קדושה כללו טבע, אדם ותבונה, ולא כוח, מדינה או לאום. בבואנו לעצב את מערכות החינוך, המחקר והטכנולוגיה של המאה הבאה, ראוי שנישא עמנו את מורשתו של איינשטיין. רק חופש דעת גמור, רוחב יריעה, פתיחות ואוריינות מדעית יאפשרו את פריצות הדרך שאנו מבקשים להשיג. כתב היד התלוי עתה על קיר המוזיאון הוא עד דומם לגדולת הרוח שעיצבה את המאה החולפת, וגם אות תקווה למאה חדשה וצופנת הפתעות.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן