תמונת מצב והצעות לשמורות ולאיזור יחודי שלדעתי היה צריך להיות שמורה: עין-גדי , הרי-אילת , נאות-הככר
בכל אחד מהמקומות ביליתי שנים רבות ולמדתי את ייחודו , חשיבותו ומה (לדעתי ) יש לעשות כדי לשמרו הדברים נכתבו לפני כעשרים שנים , כאשר המבט לעין-גדי ולהרי-אילת היה מתאים לזמן הכתיבה (רלוונטי) ואילו המבט לנאות-הככר היה ממרחק של שנים רבות, הדברים הועברו כהצעה למדיניות ולפעילות ל “רשות שמורת הטבע” ולצערי הרב ההתיחסות היתה חובבנית ושיטחית היום יש מצב שונה בחלקו או ברובו ואם שיכתוב הדברים אתיחס בהתאם.
עין גדי
מיקום : בשולי השקע האפריקאי, ממערב לים-המלח, למרגלות מדבר יהודה מגובה מינוס ארבע-מאות (פני הים) ועד מאתיים-ושלושים מטר (ראש מעלה האיסיים), שטח של כ שלושים קמ”ר. הקרבה לים-המלח נותנת “מיזוג” יחסי. טמפ' גבוהות בקייץ ונעימות בחורף.
גבולות : השמורה גובלת מצפון בקו הירוק – הר ישי, ממערב הקו הירוק ;הר אבישי, ממזרח שיטחי החקלאות של הקיבוץ – שפך נחל דוויד ושפך נחל ערוגות, מדרום המצוק הדרומי של נחל חבר – מאז כתיבת הדברים מתייחסים למדבר יהודה הדרומי כשמורה.
הקרקע : ברוב השמורה כיסוי סלע גירני ומעט צור, בשטחי “החקלאות העתיקה” סחף שנאסף במדרונות, במדרונות הנחלים הזורמים – קרקע שחורה ומלוחה תוצר בליית המצוקים הגירניים בערוב עם סחף אורגני. בשולי הנחלים שרידי חוור הלשון מים : ארבעה מעינות עיקריים – דויד, שולמית, עין-גדי, ערוגות ועוד עשרות נביעות משניות, כולם מעינות שכבה שניזונים מגשמים באיזור יהודה. המים באיכות גבוהה : מאה-ועשרים עד מאה-שמונים מג' נמסים בליטר, בקו הנביעות העכשווי וכשלושים מטר מעליו סימני נביעות שיבשו כנראה במאות השנים האחרונות, אולי בעקבות תזוזה גאולוגית.
מיצגים מעולם הצומח המשלב : צומח ים-תיכוני, טורנו-אירני, וסודני. באמצע שנות השישים ניטעו בכניסה לנחל דויד : זקום, מורינגה שיזף ואחרים שנחשבים היום למקומיים, תאנים בודדות וסיזם-הודי כנראה פליטי תרבות.
עולם החי עשיר ומיוצג ע”י : יונקים: שהמפורסמים בהם הם היעלים, שפני-הסלע, שועל צוקים ואולי עדיין נמר. צריך לציין כי הטורפים הקטנים נדחקים ע”י חתולים וכלבי בית ש”התפראו” ומכח כשרם לחיות לצד האדם משתלטים על השטח.
העופות הבולטים הן הטריסטרמיות ולצידן רבות אחרות. בין הזוחלים מפורסם צפעון-עין-גדי ונחשים אחרים. החרקים מיוצגים ע”י מין מיוחד של נמלים שאורגות קינים ומכאן שמן: נמלה-אורגת, נימפיות, לבנינים ועוד. במים יש שחרוריות, פשפש-עקרבי-ענק, נסיון להשריץ דגים כדי לשלוט בזחלי יתושים נכשל.
התישבות ופעילות אנושית היתה באיזור לפחות מזה ששת-אלפי שנים. פעילות אנושית ששינתה את אופי האיזור: המדרונות המזרחיים למיצפה-עין-גדי שעובדו בטרסות הן דוגמא לכך, גידולי החקלאות בטרסות הושקו ע”י כל מי המעינות והנחלים היו יבשים לחלוטין מרבית הזמן. כנראה שבסביבת המעינות היתה זרימה מועטה שאיפשרה צימחיה שרידית ואולי אפילו מעט חיות בר.
הנחלים חידשו את זרימתם אחרי התקופה הערבית כאשר עין-גדי למרות היותו נווה היה עזוב ומבוקר רק ע”י רועים. בשנת 1953 התישבה במקום מחלקת נח”ל שהיוותה את הבסיס להקמת קיבוץ עין-גדי, הקיבוץ עלה ל”גיבעה” ב1964 ובמקום שששכן לרגלי תל-גורן הוקמה אכסנית נוער ובי”ס-שדה, ברבות הימים גם אלה עברו למדרון הר-ישי, כלומר היום יש במקום שלשה גופים שמנצלים כשמנים אחוז ממי המעינות.
בשנות השמונים יושם הסכם המחייב את הצדדים להשאיר מים שיזרמו בנחלים אבל בעקבות ירידת מפלס פני הים “נופלת” הזרימה בנחלים ונעלמת, במעין עין-גדי אין טיפול נכון במים ולכן אין זרימה המשקה את המדרון. אלפי מטיילים דורסים את שבילי השמורה מדי יום, מעמיקים את השבילים שהופכים לערוצי זרימה, רומסים צמחיה, מפריעים לחיות ומשאירים אשפה במקומות קשים לפינוי.
ההתיישבות החקלאית יוצרת עימות מתמיד בין חיות הבר לחקלאים, יעלים, שפנים וטריסטרמיות רואים עצמם שותפים לפירות שבשדה. עד פתיחת הכביש לירושלים היתה עין-גדי מבודדת יחסית והלחץ האנושי על השמורה לא היה כה כבד, עם פתיחת הכביש רב הלחץ האנושי.
עם ירידת מפלס ים המלח והופעת בורות בשדות עובר קיבוץ עין גדי לתלות רבה יותר בענפי התיירות מה שצריך היה לשחרר מים לשמורה, אבל הקיבוץ הקים מפעל למילוי בקבוקים וממשיך לשאוב את כל מכסתו. כלומר שתי בעיות עיקריות דורשות פתרון : מים וקהל. את בעיית המים ניתן לפתור ע”י השבת ומיחזור מים, מים מושבים ישמשו להשקית מטעים, לגינות הנוי בקיבוץ, באכסניה ובביה”ס-שדה. את החיסכון יפנו לזרימה חפשית בשמורה! במידה מסוימת חלק מהפתרון מיושם אבל לא מספיק, לבעית עודף המבקרים נדרשתי כשניהלתי את עין-גדי ופתרוני הלא רשמי היה לסגור קטעי שמורה לביקור, באופן שרירותי סגרתי קטעי שמורה בפני הקהל הרחב, מאוחר יותר אושרר המצב ונהיה רשמי, בעין-גדי כמו בהרבה שמורות אחרות, גדר ( שהוקמה למניעת חדירת יעלים לשטחי החקלאות) נתנה אפשרות לשלוט בכמות המבקרים, ו”דילול” מס' המבקרים התהווה עם גביית “דמי-כניסה”, אבל את ההמון הגדול מובילים החברה-להגנת-הטבע וארגונים אחרים ואלה יורדים לשמורה מכוונים שאינם מבוקרים או מגודרים לכן עד כמה שאין זה מקובל (“פופולרי”) חייבים לבצע סקר נשיאה של השמורה ועל סמך התוצאות להגביל מס' המבקרים.
במקום אחר המלצתי על מה שמקובל בארצות רבות – מתפתחות ומפותחות : שיתוף מלא ואחריות מלאה לתיפעול השמור ע'י התושבים המקומיים, כלומר חברי הקיבוץ יהיו הפקחים, הקופאים, העובדים והמנהלים בשמורה וכן חלק מההכנסות מדמי הכניסה יופנו לקהילה – לקיבוץ, וכך שמירת השמורה תהווה ענין כלכלי נוסף (ראשי ?) בקיבוץ
לטובת כל הצדדים.
עם סיום השיכתוב על עין-גדי התברר כי שריפה פגעה בחלקים גדולים בנחל-דויד. אחרי שריפה ב-1973 התברר כי אשלים מונעים התפשטות האש. החלטנו ליצור “קווי אש” ע'י נטיעת שורות עצי אשל לרוחב נחל דוויד. השיטה הוכיחה עצמה בשתי התפרצויות אש שלא התפשטו, יתכן כי הפנמת הנסיון ותוצאותיו היו מונעים נזק רב .
לפני זמן מה הופנתה ביקורת מרושעת כנגד קיבוץ עין-גדי על ש”הוא מיבש את השמורה” ואכשייו בעיקבות השריפה, הביקורת שוב עולה ולא יכולתי שלא להגיב להלן: בגלל היכרותי עם השמורה ולמרות נטיותי האישיות בעד שמירת טבע לא ”שמחתי ” כשראיתי את ההתקפות על הקיבוץ, בנוסח ”קיבוץ עין-גדי מיבש את השמורה”.
ברור שכדי להתיחס לנושא מבחינת כמוית המים המופרשות לשמורה צריך להסתמך על נתוני מדידות ומדדים שאינם בידי. אבל: שמורת עין-גדי כמו הצרכנים האחרים בסביבתה, ניזונה מארבעה מעינות: מעין דויד הזורם בנחל דויד, מעין ערוגות הזורם בנחל ערוגות, מעין שולמית במדרון הדרומי של נחל דויד, מעין עין-גדי במדרון המזרחי של מיצפה עין-גדי.
בנחל דוויד נמצאת תפיסת המים מתחת למפל הנסתר כך שכל האיזור המערבי לא מושפע מכמות התפיסה,. ממזרח לתפיסה איני רואה ”יבוש ” כל שהוא להיפך, בעקבות נטיעות בשביל הכניסה ניראה הוואדי ירוק מתמיד. עוד מזרחה יש היתבשות שאותה אני מיחס למפלס היורד של מי ים- המלח, זאת על סמך עבודתו של אלי רז. אותו מצב מתקיים בנחל ערוגות, מה עוד שזמן רב לא היתה התפיסה בנחל פעילה בעיקבות שטפון שהרס את הצינור, היום יש קידוח שאינו משפיע על ספיקת המים ממערב לו, ושוב ההתיבשות במזרח הנחל (שאינה נראית למי שאינו מכיר היטב את המקום) נגרמת בעקבות ירידת מיפלס הים.
מעין שולמית ניתפס במקורו, חלק (מוסכם מהמים נובעים מתחת לתפיסה, ניספגים במדרון משקים אותו ומופיעים כזרימה קטנה בקיר הדרומי של נחל דוויד וממשיכים בנחל. המידרון (המושקה) ירוק היום כמו שהיה לפני שלושים שנים. באשר לזרימה בנחל, המים נספגים יחד עם מי מעין דויד. צינור התפיסה ממעין שולמית מוביל לכוון מעין עין-גדי שבו התפיסה במקור משחררת כמות מים מוסכמת לבריכה קטנה. באיזור המעין אמורים עובדי השמורה להפנות את מי הבריכה לתעלות שישקו את סביבת המעין ואת המדרון שמתחת למעין, כאשר התעלות מטופלות כראוי נוצרים מתחת למעין שני מפלונים שהיום אינם ניראים, מה שמביא להנחתי כי מערכת פיזור המים בסביבת מעין עין-גדי והטיפול בתעלות לוקה בחסר.
ליקוי כזה יכול בהחלט להביא להתיבשות חלק מהצימחיה במדרון שמתחת ( (ממזרח) למעין עין-גדי. אבל שוב התייבשות כזאת אינה נראית (בטח שלא בעדשת מצלמה. כלומר: מי שמשלח צלמי טלוויזיה לצלם את השמורה ה”מתייבשת” עושה שימוש בבורותם של אחרים (הצלמים והקהל הרחב) שכן עיקר תמונות היבוש הן מהאכסניה הישנה, אכן בזמנו היתה האכסניה הישנה גן פורח (שטופח ע”י צוות הנוי של קיבוץ עין-גדי, המים להשקית הצימחיה הגיעו מהצינור היורד מעין-גדי. מאז מעבר האכסניה למדרון הר ישי וכן בנית בי”ס-שדה אין השקיה באתר שהיה נקודת ההתיישבות הראשונה של גרעיני הנח”ל שהקימו את הקיבוץ, ללא השקיה האתר מתייבש ועל כך חבל – אבל זו לא השמורה.
איזור נוסף שמתייבש הוא שדה מירעה שבזמנו קיבלתי מהקיבוץ: עם התגברות חדירת יעלים לשדות החקלאות מחד ותחילת גבית דמי כניסה מאידך הוקמה גדר שגבלה בין שטחי החקלאות לשמורה, כדי למנוע ניסיונות (מצד היעלים לחדור את הגדר קיבלתי מהקיבוץ כעשרים דונם שיועדו למרעה ליעלים. זרעתי בשטח עשב רודוס למרעה, השקיתי אותו (במים ובצינורות שקיבלתי מהקיבוץ ותוך זמן קצר נוצר כתם ירוק שמשך יעלים. במקום הוקמה תצפית לרווחת המטילים (וכולם היו מרוצים. מי שמצלם את אותו מקום כשהוא יבש (בגלל שהפסיקו להשקותו) ומראה “שמורה יבשה”, הוא פשוט בור.
אכן יש איזורים יבשים שחלקם אינם שמורה ואחרים יבשים בגלל טיפול לא נכון, השוואתם לגן הפורח בקיבוץ שפורח בגלל תנאי אקלים יחודיים ובגלל המים, אבל יותר מכל פורח בגלל השקעת עבודה מסורה במשך שנים רבות, ההשוואה כזאת נעשית ע”י בורים שנישלחו ע”י בעלי עניין חורשי רע.
אין לי ספק שקיבוץ עין-גדי אינו ”טלית שכולה תכלת אבל כדאי לזכור שיש צרכנים נוספים למים: מגרש החניה בכניסה לנחל דויד מושקה וכך גם שביל הכניסה. אכסניית הנוער על גינותיה צורכת מים, בי”ס שדה אולי יראה בעתיד כמעט כמו הקיבוץ שכן העצים והדשאים צומחים וירוקים (על חשבון מי השמורה), לכן מי שפותח במסע השמצות כנגד הקיבוץ חוטא לאמת ולנושא.
בפרקים הבאים נעסוק בנאות הכיכר ובהרי אילת.
