ריו +20 – מחיר הטבע

אם לא יקבעו מחיר לפליטות פחמן ולערכי טבע, לא ישתנה דבר למרות הרצון הטוב של הפעילים

ֹהשר להגנת הסביבה גלעד ארדן בועידת הסביבה ריוֹ +20, יוני 2012. צילום: אתר המשרד' להגנת הסביבה
השר להגנת הסביבה גלעד ארדן בועידת הסביבה ריוֹ +20, יוני 2012. צילום: אתר המשרד' להגנת הסביבה

כבר לפני "ריו + 20" היה ברור לי כי הכינוס לא יביא לשינוי משמעותי בגישת הפוליטיקאים לסביבה. בהיותי בצד הספקני של המפה נמנעתי מלהתיחס לכינוס, אלא שאבי, עורך האתר ביקש שאתיחס ל"ועידה למען פיתוח בר קיימא" – ריו +20.
אז כך: 190 משלחות שייצגו את מדינות העולם התכנסו וניסו להגיע להסכמות שעליהן יחתמו 100 ראשי המדינות, סביב המשלחות הרשמיות התגודדו עשרות יועצים, "לוביסטים" ("שדלנים"), בעלי עניין, מנהלי חברות ותאגידים מנסים להטות הצהרות והחלטות, כל אחד לכיוונו.
מחוץ לאולמות הדיונים הפגינו עשרות אלפים בניסיון להניע תהליך שיביא להחלטות וסיכומים משמעותיים. אחרי שבוע של הפגנות ודיונים מה שהוחלט זה להמשיך בדיונים. מי שהגדיר את הכישלון היה מזכיר הכינוס – שה זוקאנג – שאמר כי "תפקידי היה לגרום לכולם להרגיש רע באותה מידה".
במסמך המסכם הוחלט לאשרר את מה שהתקבל ב-1992 בריו. מאחר שהמסמך ריק מתוכן, מופיע בו המושג "לאשרר" יותר מחמישים פעם תחת הכותרת "העתיד אותו אנו רוצים".
הפעילים רצו החלטות על: הפסקת הסובסידיה – קרי התמיכה הכספית לשימוש בדלק מחצבי, דחיפה לזכויות הנשים לשלוט בגופן (הפלות וכו'), הסכמה עולמית להגנה על אוקינוסים. במילים אחרות, הכינוס על ההוצאות הכלכליות העצומות שסביבו ועל ההשפעה הסביבתית (השלילית) שיש למיזם ענק שכזה היה כמעט מיותר. כמעט (ולא לגמרי) מאחר שהפרסום והעיסוק בנושאים סביבתיים נותנים דחיפה ציבורית לפעילות חיובית.
אבל יותר מכך מסתבר כי כמו בנושאים רבים אחרים, גם כאן מיושמת הפרטה. חברות ותאגידי ענק פונים לכיוון הסביבתי מתוך הבנה כי הכלכלה הנכונה תהיה כלכלה ירוקה. כדי לתכנן, ליזום ולהפעיל כלכלה ירוקה יש צורך לתמחר את הסביבה הטבעית להלן מחיר הטבע.
מה מחירה של לגימת מים נקיים? האם ניתן לתמחר את צילו של עץ? כמה נהיה מוכנים לשלם עבור נשימת אוויר נקי? ניסיון לתמחר את השפע של הסביבה הטבעית עשוי להישמע מגוחך. אותם משאבים שמקובלים כחופשיים וכמובנים מאליהם זמן רב מדי הולכים ומתמעטים, אחרי עשרות שנים בהן היה הרעיון תלוי בחלל מתחילים להבין כי לטבע יש מחיר.

המדדים המסורתיים לכלכלה כמו תל"ג מתעלמים מההשפעות הנלוות כמו זיהום אוויר וקרקע, צימצום משאבים כמו דלק מחצבי או מים. יש עליה בדחיפות לאיזון ואומדן העלויות הסביבתיות, בעיקר בארצות שמתפתחות במהירות כמו הודו וסין. אלה מתחרות עם ארצות מפותחות על גישה למשאבים ולמזהמים וטוענות לזכות לזהם תוך כדי פיתוח כלכלי.

חסידי ה"חשבונאות הירוקה" שהתאספו בריו קיוו כי מתן ערך כספי למשאבים יעצור את הפיתוח הפראי, הלך המחשבה (המנטליות) של גידול ופיתוח בכל מחיר כבר גרם לאסונות כמו שיטפונות שנגרמים בגלל כריתת יערות או סופות חול ברחבי סין שנגרמות בגלל מדבור.

כלכלנים סביבתיים טוענים כי הגדרת הסביבה הטבעית במונחים כספיים תיתן מידע שיאפשר החלטות פיתוח והחלטות כלכליות נכונות, ארגונים ממשלתיים ופרטיים לא יהוו איום על משאבים טבעיים וסביבתיים שאינם בולטים אבל הופכים את כדורנו ראוי למגורים: יערות שמסננים מים, צפרדעים שאוכלות חרקים ועוד.

אם ערך מכונה יורד בגלל בליה, כך גם ערך של משאבי טבע שמתדלדלים. טיעונים סביבתיים שבאים מהלב אינם משכנעים בעולם שמבוסס על כלכלה, לכן יש להסב את הטיעונים ולהפכם למשוואות שיראו את הרווח הכלכלי בשימור ואת הערך הכלכלי של הסביבה הטבעית.

ב-2007 יזמו ארצות מועדון ה-G8 הקמת גוף שיחשב את ערך הטבע, זאת מתוך הבנה כי קשה לנהל ולחשב מה שאינו מדיד. על פי אותו גוף, כל שנה נגרמים לעולם הפסדים בגין פגיעות סביבתיות שערכם בין 2.5 ל-4 טריליון דולר, שהם כ-7% מהתל"ג העולמי.
יש ארצות שכבר מחשבות את ערך הסביבה הטבעית מול הרווחים המידיים: למשל איי המלדיבים אסרו את דייג הכרישים, שכן כריש שנידוג מכניס 32$ ואילו כריש חי מושך תיירים וערכו כ-3,300$ לתיירות.
באוגנדה בוטל מיזם פיתוח חקלאי במקומה של ביצה אחרי שהסתבר כי השימוש בביצה לטיהור מים חוסך 2 מיליון דולר, שעולה מתקן טיהור לביוב.

בפני ההתחשבנות הסביבתית עומדים מכשולים. ביניהם התנגדות ממשלות שחסרות את הנתונים והמומחיות לפרסום מערכת חישוב ירוקה במקביל לגידול הכלכלה. זאת בעיקר (לא רק) בארצות מתפתחות שרבות מהן נאבקות לחשב תל"ג מסורתי.

גם בין בעלי מקצוע (כלכלנים סביבתיים) יש ויכוחים איך קובעים מחירים למרחב עצום של משאבי טבע ומערכות שחובקות נושאים ופעילויות מהאבקת פרחים ע"י דבורים ועד מניעת בליית חופים ע"י מנגרובים.
כאשר הקושי הגדול ביותר הוא השווקים שמהווים את הדרך הקלה ביותר להעריך סחורות ושרותים. שווקים כאלה אינם נפוצים עבור משאבי הטבע והסביבה. כלומר לרבים מהערכים הסביבתיים והטבעיים אין ערך שוק ולכן נסיונות לקבוע מחיר לערכי טבע עשוי להראות מוזר.

בצד הקיצוני יש האומרים כי ערכי טבע חייבים להיות מוערכים ב… אפס מאחר
שאנחנו לא יודעים להעריכם. בצד השני יש טוענים כי הערך חייב להיות אינסופי, כלומר אסור לגעת בהם מאחר שלאף אחד אין די כסף.
יש כמובן מתנגדים לתמחור מחשש למצב הברור בו תמחור ירוק יגרום לעלית מחירים של מוצרים. חורש שבעבר הוערך על סמך המחיר שיתקבל עבור העצים יוערך על פי כמות הפחמן הדו- חמצני שיספח, החיות שמסתתרות בו, המים שהוא מסנן או חומר הבעירה שיספק, או שההערכה תהיה על פי ערכו העתידי לדורות הבאים.
ברור שהערכות כאלו יעלו בהרבה את מחירו של כל עץ שנכרת שבמקומו ינטע עץ אחר, הערכות כאלה יגרמו למחשבה מחודשת על הכדאיות שבכריתה, המידע יהווה גורם חשוב יותר בשיקולים והחלטות כלכליים.

בגלל התעוררות הצרכנים שדורשים שקיפות, יש עסקים שמקבלים את התמחור הירוק ומאמצים אותו כחלק מהתחשיב הכלכלי הרחב, כך גם (במידה מצומצמת) גופים ממשלתיים בארצות שונות. ממשלת הודו הכריזה כי עד שנת 2015 תעבור לתמחור ירוק. אוסטרליה מתחילה למסות פחמן דו-חמצני, קוסטה ריקה כבר ממסה פחמן דו-חמצני מזה עשור. בינתיים עלה מחיר הטבע. צוות מארה"ב, הולנד וארגנטינה קבע את מחיר המשאבים הטבעיים שבהם אנו משתמשים ל-33 טריליון דולר בשנה, המחיר כולל: מים, עץ, דלק מחצבי ו"שרותים סביבתיים" כמו ספיחת פחמן דו-חמצני ע"י יערות. הצוות מאשר כי יש קושי בתמחור ובכל זאת קובע כי זו הערכה שמרנית.

אמנת קיוטו שקבעה מחיר לפליטת פחמן דו-חמצני ויזמה את המסחר במזהם, מהווה דוגמה לקושי שבתמחור סביבתי, שכן על אף שאת הפליטות ניתן למדוד בקלות, מסתבר כי כמו בדברים אחרים בכלכלה – השוק אינו יציב. כאשר יחידת פליטה נמכרת בין 5 דולרים ל-500 דולרים ברור שהכוונה טובה אך הביצוע צולע.

משאבים אחרים ניתנים לוויכוח: מים שמופיעים כקרח, כאדים או כנוזלים מצויים כמעט בכל מקום, משמשים לשתיה, לרחצה, לחקלאות, להולכת ביוב ולייצור חשמל, כלומר לא כל המים שווים… האם צורה אחת של מים שווה יותר? האם משנה מה מידת התלות של אנשים במים? אול למה המים משמשים? או אולי (וזה כנראה המדד החשוב) האם ניתן לשמור על מקורות המים כך שיהיו זמינים גם בעתיד?

האידאולוגיה של חשיפת הטבע לכוחות השוק אינה מוסרית ואינה מועילה, הפרטת היסודות הבסיסיים של עולמנו, יסודות שכולנו משתמשים בהם ולכן על כולנו האחריות לקיומם עבורנו ועבור הדורות הבאים.

יש מומחים שטוענים כי העולם מתקדם לקראת כלכלה ירוקה ותוך 10 עד 15 שנים נעסוק בחשבונאות ירוקה. אחרי עשרים שנות דיונים התקבלה באו"ם באפריל תכנית או תפיסה והגדרה לחשבונאות ירוקה שניתנת ליישום בכל ארץ אלא שהמתדיינים עצרו לפני שהגיעו לתמחור סביבתי מלא.

בינתיים מגבה הבנק העולמי מיזמים בבוטסואנה, קולומביה, קוסטה-ריקה, מדגסקר, והפיליפינים. המיזמים מכוונים לפיתוח מערכת חישוב שתכלול את ערכי המשאבים הטבעיים. בברזיל מקבלים בוקרים תמיכה כדי לחסל חלקים מעדרי הפרות ובמקום שטחי מרעה לנטוע מחדש עצים. בשטחים שהיו יערות עד שבוראו ע"י הבוקרים, נוטעים עכשיו הבוקרים עצי פרי וכך הם מחדשים שטחי חורש שגם מניבים הכנסה. על אף שהמיזמים פשוטים ולא ימלאו את כל הצרכים הרי לפחות זו התחלה.

הסיכומים בוועידת ריו +20 היו מאכזבים, קלושים ושאינם מקדמים את הנושאים הסביבתיים … כצפוי. אבל מסתמן נתיב מקביל בו חברות ענק מתחייבות לעשות למען הסביבה תוך כדי שימוש בר-קיימא בחומרים מהטבע, חיסכון, מיחזור ומניעת זיהום. כל זאת בשילוב מדיניות של חישוב ערך כספי למשאבים ומקורות סביבתיים,
אין לחשוד במנהלי החברות שהפכו לאלטרואיסטים, אבל יש להניח כי ההבנה בערך הכלכלי וכספי של הסביבה הטבעית מחלחלת ותופסת את מקומה הנכון. כך גם בנקים גדולים שמבטיחים להשקיע 175 מיליארד דולר בפיתוח תחבורה ירוקה בעשור הקרוב.
אז התחייבויות והבטחות מילוליות יש, נקווה גם לביצוע.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. גם בשנות השבעים, מרבית המחקרים העידו על התחממות. היו כמה חוקרים קולניים שטענו שצפויה התקררות. אף אחד לא רוצה להחזיר את האנושות לימי הביניים, פשוט רוצים שהפיתוח יהיה בר קיימא, משום שכבר היום אנו מנצלים 3-5 כדורי ארץ כל שנה ולא מחזירים כלום. מי שנוהג באידאולוגיה הם המתנגדים שחושבים שעושקים אותם ולא מבינים שהחגיגה המוגזמת היום משמעה משבר חמור יותר לילדיהם. ולכן מעדיפים להכחיש את המדע ולא לתרום את חלקם.

  2. גם בשנות ה-70 כשהעולם התקרר הירוקים זעקו שהגיע סוף העולם ואנחנו ניכנסים לעידן קרח חדש.
    גם במאה 17 היה עידן קרח לזמן קצר. כל התופעות טבעיות וכל הארגונים עם כל הזעקות שלהם רוצים רק דבר אחד. עוד תקציבים וכסף ואולי גם להחזיר את האנושות לימי הביניים במודע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן