פרק זה מביא את סיפורם של כמה מהניסויים הדרמטיים והמשפיעים ביותר של מדע הפסיכולוגיה. חשבתם שפסיכולוגים טובים רק בלהקשיב? תחשבו שוב. כשזה מגיע לניסוי מעבדה, חלק מהפסיכולוגים ידעו גם לבצע
כשזה מגיע לפסיכולוגיה, 'ניסוי' אינה המילה הראשונה שקופצת לנו לראש. פסיכולוגיה, בסופו של דבר, אינה 'מדע מדויק'. הפסיכולוג אינו יכול לפתוח את הגולגולת ולבחון את גלגלי השיניים שמסתובבים בפנים- הוא יכול רק להתבונן, להקשיב, לשאול שאלות, להסיק מסקנות ולקחת כסף.
ההנחה הזו, שפסיכולוגיה אינה מדע ניסויי, הייתה נפוצה בין הפילוסופים היוונים הקדומים. אריסטו וחבריו האמינו שפסיכולוגיה היא חלק מהפילוסופיה. על חוקר הנפש להתהלך הלוך ושוב בחצר האקדמיה כשמבט חמור סבר על פניו, לחשוב מחשבות עמוקות על החיים וטבע האדם ומתוך ההתבוננות הפנימית הזו להסיק מסקנות על הנפש. רק בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים לימדו אותנו פסיכולוגיים מעשיים כמו איוואן פאבלוב (ההוא מניסוי הכלבים המפורסם) וג'ון ווטסון שניתן לבחון את הנפש גם בתנאי המעבדה.
אך כאן עולה שאלה מעניינת. ניסויים בתנאי מעבדה זה טוב ויפה, אבל האם ניתן להשליך מהם גם על העולם האמיתי? התשובה היא כן, והנה דוגמא מצויינת לכך.
בתשיעי באפריל, 2004, צלצל הטלפון בסניף מקדונלד'ס בעיירה מאונט וושינגטון, קאנטקי. דונה סומרס, סגנית מנהלת הסניף, הייתה במשמרת. על הקו היה אדם שהזדהה כשוטר. איתו על הקו השני, אמר השוטר, נמצאת מנהלת הסניף והם מטפלים בעניין פלילי חשוב: אחת העובדות, צעירה בשם לואיז, נחשדת כי גנבה ארנק מאחד הלקוחות.
השוטר נתן לדונה תיאור מדויק של לואיז, ולא היה ספק כי היא החשודה בגניבה. בקול תקיף ובוטח הוא הורה לדונה לכלוא את לואיז במשרד הסניף עד שיגיעו כוחות המשטרה המקומיים לעצור אותה. דונה עשתה כן, ואז פקד עליה השוטר להפשיט את לואיז ולבצע חיפוש בבגדיה כדי לאתר את הארנק הגנוב. לואיז מחאתה בתוקף וטענה שאין לה מושג במה מדובר, אבל דונה החליטה לציית להוראותיו של השוטר. היא הכריחה את לואיז להתפשט ולקחה את בגדיה.
הדקות חלפו ורכבי המשטרה טרם עצרו מול הסניף, אך השוטר בטלפון הבטיח לדונה שהם בדרכם. סגנית המנהלת הסבירה לו שהיא מוכרחה לטפל בלקוחות, והשוטר הסכים שארוסה של דונה- בחור בשם וולטר ניקס- ישמור על החשודה. וולטר נטל את השפורפרת מדונה ונותר בחדר הסגור עם לואיז.
כאן כבר החלו העניינים לצאת משליטה. השוטר הורה לוולטר להכריח את לואיז לרקוד בעירום מולו, ווולטר שיתף פעולה ברצון. לואיז הייתה מפוחדת עד אימה, בוכה ורועדת לסירוגין. בהמשך הכריח אותה וולטר, בהוראות השוטר, לשבת על ברכיו ולנשק אותו- ולבסוף גם לבצע בו מין אוראלי. כל אותו הזמן הייתה דונה מחוץ למשרד וטיפלה בלקוחות, כך שלא הייתה מודעת למתרחש מאחורי הדלת הסגורה.
כעבור כשלוש שעות הזדמן עובד נוסף של הסניף אל המקום, ודונה ביקשה ממנו שיעזור לה ולארוסה בפיקוח על העצורה. העובד סירב לשתף פעולה- כל העניין נשמע לו מופרך לחלוטין. סניף המשטרה המקומי נמצא במרחק של מאות מטרים ספורים מהם- איך יכול להיות שלוקח לשוטרים שעות להגיע למקום?
לפתע נדלקו במוחה של דונה נוריות אזהרה מהבהבות. סוף סוף החליטה להתקשר אל מנהלת הסניף- כשזכור הייתה אמורה להיות על הקו השני בשיחה עם השוטר- ולקבל ממנה הנחיות נוספות. אבל זו לא היתה בשום שיחה: היא ישנה שנת ישרים בכל שלוש השעות האחרונות. דונה הבינה שמישהו עבד עליה. היא הרימה את השפורפרת לדבר עם 'השוטר'- אבל הוא ניתק מייד. כעת כבר הייתה דונה בהיסטריה מוחלטת. היא התקשרה למשטרה- המשטרה האמיתית, הפעם- ומיהרה לשחרר את לואיז המפוחדת ולהחזיר לה את בגדיה. השוטרים הגיעו למקום, עצרו את וולטר ניקס וגבו עדות מכל המעורבים.
במסגרת החקירה נתברר כי המתיחה הטלפונית האכזרית היא אחת מתוך עשרות מתיחות זהות שנעשו בעשר השנים האחרונות. במקרים רבים הייתה התוצאה דומה: האחראים במשמרת הפשיטו והתעללו בעובדים ה'חשודים' כביכול, לפי הוראות טלפוניות בלבד. האם יש משהו לא בסדר בתהליך קבלת העובדים של מקדונלד'ס, או שאולי אנחנו רואים כאן רק את קצהו הבוהק של קרחון גדול הרבה יותר?
זאת הייתה שאלה שהטרידה גם את סטנלי מילגרם, פסיכולוג שעבד באוניברסיטת ייל שבארצות הברית בשנת 1961. אצלו התעוררה השאלה הזו בעקבות פתיחת משפטו של אדולף אייכמן, כאן בישראל. אייכמן טען שהוא בסך הכל היה בורג קטן במערכת הנאצית ושאין לו אחריות גדולה מהאחרים לגבי השמדת מאות אלפי יהודים. מילגרם ביקש לבחון את העניין הזה: האם יכול להיות שאנשים נורמטיביים ורגילים לחלוטין יבצעו מעשים אכזריים ומנוגדים למצפונם- רק מכיוון שמישהו אחר אומר להם שזה מה שעליהם לעשות?
הניסוי שתיכנן מילגרם לצורך העניין היה מצמרר באופן יוצא דופן. הוא הזמין כמה עשרות נבדקים, אנשים רגילים לחלוטין, להשתתף בניסוי בתחום הלמידה. הנבדק הגיע אל מרתפי האוניברסיטה, ושם פגש שני אנשים נוספים. אחד היה נבדק נוסף כמוהו- שלמעשה היה שחקן שתול של מילגרם- והשני היה פסיכולוג בחלוק מעבדה בוהק ולוח כתיבה רשמי.
הפסיכולוג הסביר לנבדק ולשחקן השתול את מהלך הניסוי: המטרה הייתה לבחון את התאוריה לפיה בני אדם לומדים טוב יותר תחת השפעת כאב. אחד מהם היה 'המורה' והשני 'התלמיד'. המורה היה צריך ללמד את התלמיד לשנן זוגות של מילים, ואם התלמיד נכשל בבחינה- לתת לו שוק חשמלי. עוצמתו של ההלם החשמלי הלכה והתגברה ככל שהמשיך התלמיד להכשל בבחינה. כדי שיבינו במה מדובר, קיבלו הנבדקים הדגמה- הלם חשמלי קטן שיבהיר להם שאכן מדובר בכאב מוחשי ואמיתי. החוגה שקבעה את עוצמת ההלם החשמלי הייתה על חמש עשרה וולט, העוצמה הנמוכה ביותר. בקצה השני של הסקאלה בחוגה, 450 וולט, היה שלט מאיר עיניים ובו כתוב בברור: “סכנה, מכת חשמל חמורה!”.
לאחר מכן נערכה הגרלה (מזויפת שתוצאותיה היו ידועות מראש) שבה זכה הנבדק תמיד להיות המורה. התלמיד עבר אל החדר השני, נסתר מעיניו של המורה, ונקשר לאלקטרודות. הניסוי החל. הנבדק, בתפקיד המורה, החל מקריא באוזני התלמיד זוגות מילים, ואז בוחן אותו עליהן. התלמיד טעה- והמורה לחץ על הכפתור. זעקת כאב נשמעה מהחדר הסמוך.
בשלב זה מרבית הנבדקים זזו בכסאותיהם בחוסר נוחות ושאלו את התלמיד אם הוא בסדר. הם לא ידעו זאת, אבל הזעקות היו מוקלטות מראש. התלמיד השיב שהוא בסדר, ורק כואב לו קצת. הניסוי המשיך.
בטעויות הבאות עוצמת ההלם החשמלי עלתה למאה וחמישים וולט. זעקותיו של התלמיד עם כל חישמול היו מקפיאות דם, והוא ביקש להפסיק את הניסוי. כאן מתערב הפסיכולוג שכיכול מנהל את העניינים- 'אסור לך להפסיק,” הוא מסביר לנבדק, “זה ניסוי חשוב מאוד, ומכות החשמל אינן מזיקות כלל. תמשיך, בבקשה.'
רוב הנבדקים ניסו להתווכח ולהתעקש- אך מנהל הניסוי התעקש. לא, אסור להפסיק כעת- הזמן יקר כאן, ואין צורך לדאוג. מעטים בלבד התעקשו בשלב זה להפסיק את הניסוי. רובם המכריע של הנבדקים המשיכו, למרות שהיה ברור לחלוטין שהתלמיד בחדר השני סובל כאבים עזים. כשהחוגה נמצאת על 350 וולט, התלמיד השמיע צווחה מקפיאת דם ומשתתק. הפסיכולוג מורה לנבדק להתעלם מכך ולהמשיך בניסוי.
רובם של הנבדקים היו כעת במצב של מצוקה רגשית אמיתית. חלקם בכו, חלקם צחקו ללא שליטה. אחרים כעסו, הזיעו- אבל לא הפסיקו את הניסוי. בסיכומו של דבר עשרים ושישה נבדקים מתוך ארבעים- שישים וחמישה אחוזים מסך כל הנבדקים- מעניקים לתלמיד את עוצמת החישמול המקסימלית, 450 וולט.
מילגרם ביצע גרסאות נוספות של הניסוי שלו. כאשר הנחה מילגרם שהנבדקים לא יהיו אלה שלוחצים על כפתור החישמול בעצמם, אלא רק ינחו משתתף אחר בניסוי מתי ללחוץ עליו- שיעורי הציות זינקו לשלושים ושבעה נבדקים מתוך ארבעים.
מה משמעותו של הניסוי שביצע מילגרם, ומה ניתן ללמוד ממנו? אי אפשר, כמובן, להניח שאייכמן דיבר אמת כשטען שבסך הכל מילא פקודות: יכול מאוד שזה היה בסך הכל תירוץ כדי לנסות ולהתחמק מעונש המוות. אבל בה בעת ברור שבני האדם מוכנים להתכופף בפני סמכות, או בפני מה שנדמה בעיניהם כסמכות- גם אם מדובר בסך הכל בחלוק לבן או מעיל צבאי, או אפילו קול תקיף דרך שפורפרת הטלפון במקרה של דונה ממקדונלד'ס. מילגרם חשב שהסיבה לכך היא שהנבדק חש שהוא רק כלי למימוש רצונו של אדם אחר, ולכן תחושת האחריות האישית שלו נדחקת לפינה. פסיכולוגים אחרים נתנו הסברים נוספים כגון כניעה ללחצים של הירארכיה קבוצתית, או כניעה בפני מי שנראה כמומחה בתחומו.
הניסוי הזה עורר סערה אדירה בעולם הפסיכולוגיה וגם מחוצה לו, בקרב היהודים ניצולי השואה. אם מילגרם צודק, אזי קיימת האפשרות שאייכמן, מנגלה וחבריהם אינם מקרה מיוחד בהיסטוריה האנושית. טרבלינקה ואוושוויץ יכולות היו להתקיים, בנסיבות אחרות, בניו-יורק או בלוס אנג'לס. במילותיו של מילגרם עצמו:
“אנשים רגילים, כאלה שפשוט עושים את עבודתם ללא שום עויינות מיוחדת מצידם, יכולים להפוך לסוכניו של רוע נוראי. זאת ועוד, גם כשההשפעות ההרסניות של עבודתם נעשות ברורות לעיני כל והם מתבקשים לבצע פעולות שנוגדות באופן בסיסי את היסודות הבסיסיים ביותר של המוסר, מספר קטן יחסית של אנשים יגייסו את כוחות הנפש הנדרשים כדי להתנגד לסמכות.”
מאמר זה לקוח מתוך 'עושים היסטוריה!', פודקאסט על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה.
19 תגובות
אני אוהב שכירים. לא משנה מה אתה עושה להם, אתה לא מרגיש רע עם עצמך.
ממש כתוב מעולה !
הניסוי והשלכותיו דווקא מוכיחים את הדרך היעילה בה "משכנעים" סטודנטים צעירים לביולוגיה לבצע ניסויים בבעלי חיים: אלה שנרתעים או מביעים התנגדות "זוכים" לתגובה נוקשה מצד המרצים, שמצידם יתנו את המשך דרכם בתחום או בקריירה בביצוע הניסויים, ואף ימצאו צידוקים שונים לקיימו. זה מסביר גם כן למה רבים הם הסטודנטים שדלאחר מכן הופכים חוקרים, שמפתחים קהות חושים ואטימות מסויימת למצוקה, סבל ולעקה של בעלי החיים שאיתרע מזלם להיות האובייקט עליו מתבצע הניסוי.
זוהי דוגמא לתהליך בו האדם מבצע דה-הומניזציה ליצור אחר, אשר קודם לכן היה כלפיו לכל הפחות, אם לא יחס של חמלה, אז הזדהות מתוך הערכים של אי-אלימות עליהם מחנכים לפחות את בני התרבות שביננו. האוניברסיטאות והמכללות לפיכך, הן בין המקומות שבאופן לא מכוון אני משער מפרקים את תפיסת הערכיות הזו.
http://www.mayapro10.com/
האם אפשר להסביר כך את מה שקרה עם האמא ההיא מירושלים, שנתנה לאליאור חן להתעלל בילדים שלה?
מצמרר.
ברגע ש"האחריות" נופלת על מישהו אחר, הפסיכולוג במקרה זה.
הרבה יותר קל לאנשים לבצע "פקודות" שהם לא היו מעלים על דעתם לבצע בעצמם.
כמו כל דבר גם את מוסכמות החברה אפשר לנצל לרעה, שימוש בגורם מוסמך שמייצג את החברה (שוטר או פסיכולוג) כדי ליצור אמון ראשוני שגורם לנבדק לחשוב ש"החברה" תומכת בפקודות האלה.
אני בטוח שהאנשים שסירבו להמשיך את הניסוי היו אנשים שלא רואים את כל מוסכמות החברה הנוכחיות כנכונות וזה בא לידי ביטוי ב"אומץ" שלהם לסרב.
בוודאי שאייכמן, מנגלה וחבריהם אינם מקרה מיוחד בהיסטוריה האנושית. השמדות עם וטיהורים אתניים היו הווים ויהיו, גזענות ושנאת הזר היא תכונה גנטית שקיימת אצל רבים בדיוק כמו תכונת ציות לסמכות.
כל שאנו יכולים לעשות הוא לחנך כדי שההתנהגות האנושית שטבועה בנו בגנים תהיה יותר מרוסנת ע"י חשיבה ביקורתית ויחד עם זאת לזכור שתכונות שאנו יורשים בגנים שלנו הן מה שהביא אותנו עד הלום ולא תמיד נכון להתכחש אליהן, יחד עם זאת תכונה גנטית ששירתה נאמנה את אבותנו לא בהכרח תהיה חיובית עבורנו גם בעתיד.
כל העניין הוא שכך נתגלגלו הענינים ובני האדם מתנהגים כמו שהם מתנהגים, חוקי הפיסיקה אחראים לכך.
אסור לאדם לעשות שום דבר בניגוד ל"אני הפנימי" שלו, אך בפועל הרבה אנשים "מתנתקים" מעצמם והופכים לשפוטים של בעל סמכות.
זה פועל גם לגבי חברה שלמה שבה העם מאמין שהסמכות העליונה, השלטון, יודע יותר טוב ומוסרי יותר ועצם כך מפקיד את כספו בידי יחידים או מפקיר את בניו למשימות מלחמה הנקבעות מלמעלה.
הנאצים זה דוגמא קיצונית למכניקה של בני האדם להאמין, או לחילופין, הקושי להתנגד למה שאומרים לך אם מופעל לחץ וחזרות על הדרישות מספר פעמים, הפחד לעמוד לבד עם דעותיך כמול סמכות המציגה את עצמה כבעלת ידע וכח רבים יותר.
בנוסף קיים הרצון אצל אנשים להיות נאהבים, להיות חלק מקבוצה, ועקב כך הרבה אנשים מוותרים על עצמם. אדם יאמר שהוא רואה מולו עיגול במקום ריבוע אם סביבו תהיה הסכמה מוחלטת שזה מה שקיים מולו.
מזעזע לחשוב שכל התגובות הן על אייכמן – אנו כיהודים שומעים שואה וכל ראייתנו מטשטשת – רק רוצה לציין שאם כבר החלטתם לאמור דבריכם על פני הנט לא חייבים להגיב על הקטע האחרון בטקסט כי זה מה שאתם זוכרים… אבל מתואר כאן אונס נוראי מעשה מחריד שעל פי הכתוב קרה פעמים רבות במקדונלדס—-פשוט מחריד וכל תקוותי שהאשמים נמצאו – ושלא תמשך הקלילות הבלתי נסבלת – גם הציון בכתבה היה שכזה אגב
אני מסכים, אם כי חלק גדול מהספר תליינים מרצון מוקדש לניסיון משכנע במידת מה לאבחון בין יחס הגרמנים ליהודים ליחסם לקבוצות לא רצויות אחרות.
גולדהגן, מחבר הספר תליינים מרצון, מתרכז בעיקר בתיאור ארוך וגרפי של מעללי יחידת המרצחים הגרמנים, ומוכיח כביכול באמצעותה את האנטישמיות הטבועה בעם הגרמני, אך מעללים דומים ניתן למצוא גם במעשי הבולשביקים ברוסיה, ושם בוודאי לא ניתן לתרץ זאת באיזו שנאה עתיקת יומין ל”בורגנות הקפיטליסטית הבינלאומית” שהייתה כביכול נחלתו של האיכר הרוסי מדורי דורות.
נקודה מקורית אחת שמעלה גולדהגן היא הטענה ש”איננו שואלים לעולם כיצד הסכימו מקריבי קורבנות האדם האצטקים לעסוק במלאכתם”, ובוודאי שאיננו ממציאים תירוצים פסיכולוגים שהקלו עליהם את המלאכה, וזאת משום שברור לנו שבחברתם, השונה באופן דרסטי משלנו, לא נתפס המעשה כרע מוסרי, ולפיכך לא נדרשו מבצעיו לשכך רגשות אשמה כלשהם. לעומת זאת, אצל הגרמנים, אנו מניחים תחילה שהחברה שבה חיו דומה פחות או יותר לחברה המודרנית (וזאת למרות הבדלים לא פחות מהותיים שהתקיימו בינינו לבינם), ואח”כ ממציאים תירוצים שונים אשר הקלו עליהם את שבירת המחסום המוסרי (ציות לסמכות, פחד מעונש, בירוקרטיזציה של הרצח וכו’), וזאת למרות שכלל לא ברור כי בעייתיות המעשה נתפסה בשכלם, וממילא ייתכן כי תירוצים אלו כלל לא נצטרכו. הקישור בין מחקרי ציות לסמכות לבין הנעשה בשואה נראה בעייתי על הרקע הזה, משום שהמניעים בשני המקרים עשויים להיות שונים לחלוטין.
עם זאת, מסקנתו הסופית של גולדהגן על האנטישמיות הרצחנית כמאפיין ייחודי של החברה הגרמנית לא נראית סבירה במיוחד, וכנראה מדובר באמת בתכונה אנושית קבועה של כל קבוצת אנשים שעברה תהליך דה-הומניזציה של קורבנותיה.
הפסיכולוגים זה דוגמה קלאסית לסאדיסטים ,הם מחפשים כל מיני ניסויים סדיסטים להוכיח טענות שהם יוצרים
זה לא משנה מה מוצאו של האדם ,באופן כללי (חלק נרחב מהאוכלסיה בעולם) אנשים יהנו להיות סדיסטים כלפי אנשים אחרים הם רק צריכים את התרוץ ויש אין סוף דוגמאות בנוסף לשואה ,לא צריך ללכת רחוק מספיק לשמוע סיפורים של מגבניקים ,או מאידך מהערבים ,תן לבן אדם מדים או סמכות ותראה איך הרוב (ולא משנה בהכרח ההשכלה שלו) יהפך לסדיסט
אוהד:
אבל ברור מי מהם צודק.
הגרמנים השמידו גם צוענים, נכים ומפגרים.
הטורקים השמידו ארמנים.
באפריקה מתבצעת השמדה שיטתית כל שני וחמשי.
מעשי הטבח שעליהם נשפט מילושביץ’ זכורים לכולנו.
ברגע שאדם מוותר על המחשבה הביקורתית ומקבל את תכתיביה של דת או אוטוריטה אחרת אקס קתדרה – הדרך לזוועות סלולה ולא חשוב אם הוא גרמני, הוטנטוטי או יהודי (לגבי חייזרים יש לשאול את חנן).
בהקשר הזה מומלץ לקרוא את תליינים מרצון בשירות היטלר, ומנגד את אנשים רגילים, מאת שני היסטוריונים שחקרו את אותה יחידת השמדה ניידת במשטרת הסדר הגרמנית, והגיעו למסקנות הפוכות לחלוטין בשאלת המסוגלות האנושית לביצוע זוועות, כאשר האחד תולה את האשם באנטישמיות "השמדתית" מיוחדת שהייתה קיימת כביכול רק בקרב העם הגרמני, והאחר טוען כי אחוז קבוע (וגבוה למדי) בכל חברה אנושית מסוגל למעשים כאלו, בהינתן הנסיבות הנכונות.
ניסוי מעניין, שאומר הרבה על הטבע האנושי.
לטבע האנושי יש המון מגרעות, הבחירה היא בסופו של דבר של היחיד.
יש פקודות (גם בצבא) שאסור לציית להן.
אם המעשה שנעשה חורג מהגדרות החוק והמצפון, על האדם לשאת במחיר על מעשיו.
זה היה כמובן קו ההגנה של אייכמן, אבל היו לו מספיק שנים כדי לנסח אותו אחרי המלחמה. לפי הכתבה שהיתה לא מזמן בידיעות הוא שכנע את עצמו שהוא רק מילא פקודות לאחר שהתחבא באירופה עד לבריחתו לארגנטינה.
שכחת להוסיף את הביקורת שקוראת נגד תוצאות ניסוי זה עם השואה.
הביקורת מפרטת שהנוסוי הוא קצר אבל השואה ארכה שנים.
ושרבים מהגרמנים לא ראו את היהודים כאנשים בעלי רגשות שאפשר לפגוע בהם אלה כיצורים שהם שווים פחות מכלבים.
מבוא לפסיכולוגיה…