הוכח מדעית: השמנת יתר זהה גופנית לשימוש בסמים

הדמיה של המוח האנושי מגלה בסיס משותף להתמכרות לשוקולד ולמזונות עתירי שומן וסוכר אחרים ובין התמכרות לסמים. נורה ד' וולקו, ראש המכון הלאומי לשימוש בסמים בארה”ב התראיינה ל-Scientific American

ראיות חדשות מראות שאכילה כפייתית ושימוש בסמים מפעילים אותם מעגלים חשמליים במוח, בדרכים דומות. התגלית שופכת אור חדש על דרכי טיפול בהשמנת יתר. נורה ד' וולקוֹ, ראש המכון הלאומי האמריקני לשימוש בסמים (NIDA) וחלוצה בתחום המחקרים בהתמכרות, מספרת על הממצאים החדשים בראיון לסיינטיפיק אמריקן.

המערכת במוח המופעלת הן על ידי מזון והן על ידי סמים קשורה באותם מעגלים חשמליים שהתפתחו לאורך האבולוציה, כדי לתגמל את היצור החי על התנהגות חיונית לקיומו. אחת הסיבות למשיכה של בני אדם למזון היא היותו מתגמל ומהנה. כשאנו חווים הנאה, לומד מוחנו לקשר בין תחושת ההנאה לתנאים שיצרו אותה. זיכרון זה מתחזק ככל שמעגל חיזוי-חיפוש-השגת ההנאה נעשה אמין יותר. במונחים מדעיים מכנים תהליך זה התניה.

סמים יעילים במיוחד כגירוי מותנה בעיקר בשל תכונותיהם הכימיות. למתַגברים הטבעיים כמו מזון או יחסי מין, לוקח זמן רב יותר להפעיל את המסלול המתַגמל. אך מה שחשוב בשני המקרים הוא שההתניה מייצרת זיכרונות לא רק של הגירוי אלא גם של הסביבה שהוא מצוי בה ושל אותות אחרים הקשורים אליו. ולזה בדיוק התכוון הטבע. אם הפעולה המהנה הייתה תלויה בגירוי בלבד, הרי שהתגובה המותנית המתקבלת הייתה בלתי יעילה. מרגע שיוצרים זיכרון מותנה, התגובה הופכת לרפלקס, כמו במקרה הכלבים של פבלוב. תגובה מותנית זו אחראית לדחף העומד בבסיס ההתמכרות לסמים והאכילה הכפייתית כאחד.

מסיבה זאת, מזון עתיר קלוריות, בייחוד מזון עתיר שומן או סוכר, מוּעד יותר ממזון אחר לעורר אכילה כפייתית. כציידים, לא תמיד עלה בידנו להשיג דבר מאכל ולכן מזון עתיר קלוריות ואנרגיה הגביר את סיכויי ההישרדות. באותה סביבה היה רצוי לצרוך כמה שיותר מאכלים מסוג זה, כך שההתניה לגביהם הייתה חזקה ביותר. אך כיום, כשאנחנו פותחים את המקרר, תמיד נמצא בו מזון. הגנים שלנו כמעט לא השתנו, אך בסביבה שלנו אנחנו מוקפים במזון עתיר שומן וסוכר שתורם לעלייה בהשמנת היתר.

מה קורה במוח?

לו היה פבלוב יכול לראות מה קורה בתוככי מוחם של כלביו, סביר שהיה רואה, שבכל פעם ששומעים הכלבים את הקול שהתקשר במוחם לבשר, עולה רמת הדופמין במוחם. תפקידו של הדופמין הוא לומר לנו מה חשוב: פיסות לא צפויות של מידע חדש שעלינו לשים לב אליהן כדי לשרוד: התרעות בענייני מין, מזון והנאה, וגם בדבר סכנה וכאב. ידוע כבר שכשמראים לבני אדם סוגי מזונות שהם הותנו אליהם, מתרחשת עלייה ברמת הדופמין בסטריאטום – אזור במוח העוסק בתגמול ובמוטיבציה התנהגותית.

שימו לב, בניסויים שערכנו, די היה להריח את המזון או להתבונן בו כדי שתתרחש עלייה ברמת הדופמין מכיוון שאנו אומרים מראש למשתתפים שלא יוכלו לטעום ממנו. זו בדיוק התגובה הכימית העצבית המתרחשת במוחם של מכורים לסמים, כשהם צופים בסרט וידאו שבו נראים אנשים משתמשים בסמים או כשהם רואים דבר כלשהו שקשור לסמים המועדפים עליהם. המסר שאתם מקבלים כשדופמין משתחרר בסטריאטום הוא שעליכם להתחיל לפעול כדי להשיג מטרה מסוימת. זוהי מוטיבציה רבת עוצמה שקשה מאוד להתגבר עליה בעזרת כוח הרצון.

כמו כן, אנו מוצאים במוחם של מכורים לסמים ושל אנשים הלוקים בהשמנת יתר, מספר קטן יותר של קולטנים לדופמין מסוג D2 בסטריאטום, בהשוואה לאנשים שאינם צורכים סמים ושאינם שמנים. ייתכן שממצאים אלה מרמזים על ניסיון של המוח לפצות על פרצי הדופמין החוזרים ונשנים בעקבות גירוי מתמשך של סמים או של מזון. אפשרות אחרת היא שבמוחם של פרטים בקבוצת אנשים זו מספר הקולטנים נמוך מלכתחילה ומשום כך הם נתונים בסיכון רב יותר להתמכרות. ממצא מעורר עניין הוא שמצאנו יחס הפוך בין מספר קולטני 2D, באנשים בעלי עודף משקל לבין מדד מסת הגוף שלהם (BMI), או במילים אחרות: ככל שהאדם שמן יותר – מספר הקולטנים במוחו קטן יותר.

האם אנשים מסוימים מועדים להתמכרות?

ממחקרים שנערכו על תאומים זהים, אנו יודעים שכ-50% מגורמי הסיכון להתמכרות לסמים או להשמנת יתר הם גנטיים. אבל הגנים המשתתפים בתופעה פועלים ברמות שונות – משינויים ביעילות חילוף החומרים של מזון או של סמים מסוימים ועד שינויים בנטייה להסתכן ולהתנסות. גנים אלו גם יכולים להשפיע על גורמי סיכון ייחודיים יותר, כמו מידת הרגישות של מערכת הגמול במוח.
ייתכן שכמה מן הסובלים מהשמנת יתר הם ברמת סיכון גבוהה יותר לאכילה כפייתית בשל רגישות יתר לתגמול של המזון. מחקר אחד הראה שכמה מן הנבדקים השמנים ביתר מגיבים בפעילות מוחית מוגברת לתחושות בפה, בשפתיים ובלשון. כמו כן, אחרים אינם מגיבים ביעילות לאותות פנימיים של שובע, כך שהם יהיו רגישים יותר לאותות של מזון בסביבתם.

האם החפיפה משנה את הטיפול?

אפשר לבדוק יעילות של תרופות שמגבירות את תגובת הדופמין במוח. התפתחות מסעירה אחת היא הפקתה של תרופה חדשה שנבחנה כבר בניסויים מוקדמים, מדובר בגלולה שחוסמת את הפפטיד אורקסין. החלבון הקצר הזה מגביר את תחושת האופוריה הקשורה בשתיית אלכוהול ונחשב גם כמווסת אכילה. תרופה זו עשויה לעזור ביעילות רבה בטיפול בליקויי אכילה ובצריכת סמים. כמו כן, הסטיגמה החברתית כלפי שמנים ביתר ומכורים לסמים מביאה להרגשת בידוד עמוקה ומלחיצה ולכן טיפול קבוצתי עשוי להיות להם לעזר.

תחום מרַגש נוסף שנחקר ב-NIDA, הוא השימוש בדימות תפקודי בתהודה מגנטית (fMRI) בזמן אמת כדי לאמן אנשים להפעיל אזורים מסוימים במוחם כפי שמתרגלים שרירים. שון מקיי מאוניברסיטת סטנפורד, כריסטופר דה שרמס מחברת אומנוירון בקליפורניה ועמיתיהם, אימנו בשיטה זו אנשים בריאים ואנשים הסובלים מכאבים כרוניים, לשלוט בפעילות מוחם ולווסת את תחושת הכאב שלהם. כך שאנחנו חוקרים את האפשרות שיהיה אפשר להשתמש בטכניקה זו כדי לאמן אנשים לשלוט באזור במוח המכונה אינסולה, ומעורב בהשתוקקות למזון ולסמים. מעשנים שנפגעו באינסולה בעקבות אירוע מוחי איבדו את התשוקה לעשן.

מכשול מובהק שעומד בדרכם של האכלנים הכפייתיים הוא שעלינו לאכול כדי לשרוד, ואילו המכורים לסמים מוגנים במידה כלשהי משום שהסם אינו זמין בכל מקום בסביבתם. אחד הטיפולים במכורים לסמים הוא ללמדם להימנע ממקומות שקשורים להרגליהם הקודמים. אבל איך עושים זאת עם מזון? זה בלתי אפשרי בעליל. ואכן האנשים האלה סובלים. ניסויים בחולדות הראו שאם נותנים להן תזונה עתירת סוכר ולאחריה חומר הקרוי נלוקסון, הנוגד את פעולתם של האופיואידים במוח (חומרים טבעיים במוח בעלי פעולה דומה לאופיום), אפשר לגרום להן לתסמיני גמילה דומים לאלה שנצפו בחולדות שקיבלו נלוקסון אחרי הזרקות חוזרות של מורפיום. מתוצאות אלה אנו למדים שחשיפה ממושכת לתזונה עתירת סוכר יוצרת בחולדות תלות פיזית. אם תהליך דומה קורה בבני אדם, הרי התערבות מכוונת להקלה על תסמיני הגמילה יכולה לעזור לשומרים על דיאטה.