סכירת הנילוס באתיופיה מפחידה את המצרים

אגן הניקוז של הנילוס מכסה כעשירית מהיבשת האפריקנית ומשתרע על־פני שבע מדינות שאוכלוסייתן מונה למעלה מרבע מיליארד תושבים. ההסכם שהקנה למצרים 85% ממי הנילוס עומד כעת למבחן

זריחה במצרים, כפי שנראית מסיפון ספינת טיולים על הנילוס. צילום: shutterstock
זריחה במצרים, כפי שנראית מסיפון ספינת טיולים על הנילוס. צילום: shutterstock

מאז הונחה אבן הפינה לסכר ה״רנסנס״ על הנילוס באתיופיה הגיבה מצרים בתוקפנות שכללה איומים במלחמה, ואיומים אחרים המבוססים על הסכמים שניכפו על ארצות אפריקה, תחילה בשנת 1929 ואחר כך בשנת 1959. ״הסכמים״ אלה נחתמו בין השלטונות הקולוניאליים – הבריטים – לבין מצרים וסודן.

על־פי ההסכמים 15% ממי הנילוס ינוצלו על־ידי סודן ו-85% על־ידי מצרים. לארצות בהן הנילוס זורם, או שבהן מקורות היאור (שרובן היו תחת שלטון הבריטים) לא הוקצבו מים. אתיופיה לא הייתה מעורבת בהסכם על־אף שרוב מי היאור (85%) מגיעים מתחומה.
אחרי שארצות מזרח אפריקה קיבלו עצמאות הם החלו לחשוב על דרכים לניצול מי הנהר שזורם בתחומן ובכך עוררו התנגדות מצרית. על־פי המצרים, עד 2020 הם יזדקקו ל-55 מיליארד מ"ק כל שנה. על־פי ההסכם ש״תוקן״ ב־ 1959 ״מגיע״ למצרים 55 מיליארד מ"ק ולסודן 18מיליארד מ"ק, כלומר כמעט 90% מכלל המים שזורמים בנהר.

אגן הניקוז של הנילוס מכסה כעשירית מהיבשת האפריקנית ומשתרע על־פני שבע מדינות שאוכלוסייתן מונה למעלה מרבע מיליארד תושבים. ברור שעם התפתחות המדינות עולה הדרישה ליותר מים. בעקבות הדרישה וכדי לווסת את חלוקת המים, הוקמה ועדה בה יושבים נציגים מכל הארצות, אלא שעד היום היו המצרים עסוקים בהתנגדות ובדחיה של כל הצעה שעולה על סדר היום.
תוך כדי הדגשת ״הזכויות ההיסטוריות של מצרים על מי הנילוס״, דוברים מצריים דורשים כי ״אתיופיה תכבד הסכמים מהתקופה הקולוניאלית״. ממול האתיופים אינם רואים את הצורך בכיבוד הסכמים מהתקופה הקולוניאלית ולבטח אינם מכירים ב״זכויות ההיסטוריות". יתר על כן, האתיופים מציינים את ״חוסר הכבוד״ וחוסר התמיכה שנתנו המצרים לאתיופים במאות השנים החל מ״שליטה מרחוק״ על־ידי ראשות הכנסיה האתיופית שמושבה באלכסנדיה, דרך נסיונות כיבוש שנכשלו ועד חסימת נסיונות העזרה בשנים – 1970 – 1980 תקופה בה מתו מיליוני אתיופים ברעב .
על כל אלה נוספות ועולות האשמות בתמיכה בכוחות גרילה מאריתריאה. כל נסיונות הכיבוש נהדפו ולכן גם היום כשהמצרים מאיימים בשימוש בכח, נדחים האיומים בלא מעט בוז. את הקרע הרחב בין שני העמים ניתן להבין מדבריו של עיתונאי אתיופי שכותב כי ״לאורך שנים רבות אכלו המצרים מהתפוחים שלנו, עכשיו אנחנו בונים גדר סביב המטע ו״זכויות היסטוריות״ לא יצדיקו את המשך הגזל" אותו עיתונאי ממשיך ומבהיר: ״ההגיון מחייב כי הסכמים שנחתמו בין בריטניה למצרים יתיחסו למי התמזה (ולא למי הנילוס)״.

באתיופיה יש מים לרוב אלא שאין מערכת הובלה וחלוקה כך שאזורים נרחבים נתונים לחסדי מזג אוויר ולתקופות בצורת שפוגעות באוכלוסיה. כדי להתגבר על תקופות הבצורת וכדי לאפשר חקלאות יציבה, החלו האתיופים בהקמת סכר ענק על הנילוס ללא צפייה להסכמות וסיכומים שלא יגיעו.
הסכר שמוקם על הנילוס הכחול יאסוף מים במאגר ענק ומהמאגר יחולקו המים לרחבי המדינה. לרגלי הסכר תוקם תחנת כח שתייצר חשמל. כבר היום נרקמים הסכמים לרכישת החשמל על־ידי קניה ודרום-סודן. ההתנגדות המצרית לסכר נובעת בעיקר מהסיבה שבתקופה בה יתמלא המאגר (‬מספר שנים) כמעט שלא יזרמו מים בנילוס הכחול, כלומר כמות המים שתגיע למצרים תהיה כ-15% מהכמות העכשווית.
הפתרון שהוצע ונדחה על־ידי המצרים, היה כי זמן מילוי המאגר יוארך ואתיופיה תאפשר גלישה של מים לאפיק שיתווספו לזרימה בנילוס (הלבן) ויצמצמו את המחסור. בהתחשב בעובדה כי מאז הקמת סכר אסואן נפגעה קשות הסביבה החקלאית לאורך הנילוס, ובהתחשב בכך כי כתוצאה מחוסר חמרי סחף יש שקיעה מתמדת של מניפת הסחף (הדלתא) של הנילוס, הרי שדאגת המצרים מובנת.

בעבר כבר כתבתי כי חסרון המים יהיה גורם משמעותי בחיכוכים עתידיים, אלא שאיני מומחה ביחסים בין־לאומיים והעלאת הבעיה באה מכוונתי להאיר את הצד הסביבתי.

ברור גם כי כאשר עומדות בפני ממשלות ורשויות השאלות לאן להפנות את מעט המים – עבור התושבים האנושיים או עבור הסביבה הטבעית הרי שהנטיה תהיה לאנשים, כלומר פגיעה בסביבה הטבעית תהיה התוצאה של כל סכסוך על מים. כך גם במקרה הנילוס, כבר אחרי בנית סכר אסואן החלו הנזקים. סכר ה״רנסנס״ שיהיה גדול עשרות מונים יגרום נזקים בהתאמה. עצירת הסחף שלא יגיע לים משמעותו המשך שקיעת הדלתא. פחות סחף הווה אומר פחות חול שמצטבר בחופים. פחות סחף משמעו פחות חמרי מזון עבור דגים, כלומר פגיעה חמורה בחופים וחוסר בחמרי מזון עבור החי והצומח שבים התיכון, אולי זו סיבה טובה דיה לכך שהוויכוח שהיום מתקיים בין מצרים לאתיופיה ישנה כיוון.
אולי ראוי כי כל הארצות ששוכנות לחופי הים התיכון תהינה מעורבות בחלוקת מי הנילוס ובאופן בו ינוצלו המים וכוחם. מה שנותן משנה תוקף לאמרה כי הגיע הזמן שבמקום שליטה בסביבה למען האוכלוסיה האנושית, תהיה שליטה באוכלוסיה האנושית למען הסביבה!

ראו גם:

 

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. אסף מדגים את הבעיה בסביבתנו המידית:
    שכן מי שמותח ביקורת על דברי חברו רק לשם מתיחת הביקורת , …
    ההמשך ברור.

  2. הרצל מדגים את הבעיה בסביבתנו המידית :
    שכן מי שמסיק מסקנות וקובע דרך פעולה על סמך ״נראה לי״ ,…
    ההמשך ברור.

  3. לפני סכר אסואן הגיע זרם מיים מהנילוס עד לחופי הארץ, ונשא אתו חומרי מזון לרוב. האם היה מחקר השוואתי על הדגה בים התיכון ליד חופינו לפני ואחרי הקמת הסכר? נראה לי שהסכר החדש לא ישפיע עלינו ועל דייגינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן