קולוניאליזם – הדור הבא

אין מנוס. השלב הבא בהתפתחות האנושות יהיה יציאה אל מחוץ לכדור הארץ והתיישבות בחלל. לא מדובר במותרות, אלא בהכרח קיומי. אמנון כרמל חוזר אל הסיפור ההיסטורי המרתק של ההתיישבות הראשונה של בני אדם באי הפסחא וממשיל משל לכולנו – על טריטוריה, הגירה וניהול נכון של משאבים

אמנון כרמל, “אודיסאה”

“איננו יורשים את האדמה מאבותינו, אנו לווים אותה מילדינו” (פתגם אינדיאני עתיק)

תמיד בתקופות של משבר כלכלי נשמעים קולות הקוראים לעצור או לצמצם משמעותית את ההשקעה העצומה בחקר החלל. הטענה העיקרית היא כי מדובר במחקר תיאורטי העוסק בהיסטוריה של היקום ובעתידו הלא נראה לעין, ללא השלכות מעשיות של המחקר על חיינו.

לבזבז מיליארדי דולרים כדי להבין אירוע קוסמי שיתרחש בעוד ארבעה מיליארדי שנים, נראה לרבים כמו מעשה מופרך ומיותר. אני מאמין בגישה האומרת שהאנושות מעולם לא היתה זקוקה לחקר החלל יותר משהיא זקוקה לו היום.

חקר היקום עוזר לנו בראש ובראשונה לענות על אחת השאלות שהטרידו את האנושות משחר קיומה – מאין באנו ולאן אנו הולכים? בנוסף קיימת תרומה דרמטית לאדם בפיתוחים טכנולוגיים המשפרים את חיינו, באמצעי תקשורת מתקדמים דוגמת לוויינים ו-GPS, ובקידום תחומי המחקר המדעי בכל הדיסציפלינות. אלה בהחלט דברים חשובים, אבל היום, בתחילת המאה ה-21, ברור לכל כי חקר החלל עוסק למעשה בנושא הקריטי ביותר לקיומנו – כיצד להבטיח את הישרדות המין האנושי לטווח ארוך.

האנושות הגיעה לרמת התפתחות כזו שהיא יכולה היום במו ידיה להכחיד את עצמה בקלות. כדור הארץ הוא נישה אקולוגית קטנה יחסית במרחבי היקום והאדם עלול בזמן קצר יחסית להרוס אותו טוטאלית או להפוך אותו למרחב בלתי אפשרי לחיי אדם. אנו עומדים בנקודה קריטית – מצד אחד אנו מסכנים במו ידינו את עתידנו על פני כדור הארץ, אך במקביל אנו טומנים את זרעי התקווה לעתיד חדש לאנושות.

אין עוררין על כך שאנו מכלים את משאבי הכוכב שלנו בקצב הולך וגובר, וסובלים בשל כך, בין השאר, מנזקי התחממות כדור הארץ, הממיטים על ראשינו אסונות תכופים וקשים יותר ויותר כגון שיטפונות, סופות, שריפות, בצורת, עליית מפלס הימים ואסונות נוספים. זאת ועוד, כיום יותר מאי פעם קיים סיכוי להתרחשות אסונות עולמיים כגון מלחמה אטומית, פיגוע טרור ביולוגי או התפרצות מגיפות עולמיות, העלולות להתפשט במהירות בגין הגלובליזציה.

איום נוסף נובע דווקא בשל העצמת האינדיווידואליזם. העצמה זו יכולה לגרום מצד אחד לתהילה מיידית של אדם בודד בשל כישוריו או הישגיו, אך במקביל יכול אדם אחר הממוקם בנקודת כוח מרכזית, לגרום לאסונות בקנה-מידה עולמי. בספרו “הלקסוס ועץ הזית” שפורסם בשנת 1999, כתב תומס פרידמן על הסכנה המוחשית והמיידית ביותר לארה”ב. הוא טבע את הביטוי – “האדם הכועס בעל עוצמת-העל” ובחר להדגים את התופעה על אוסאמה בן-לאדן וכנופיית הטרור שלו. כשנתיים לאחר מכן הופלו בנייני התאומים.

עם התפשטות הנשק להשמדה המונית, אנו מתקרבים ליום שבו יעמדו לרשותו של אותו “אדם כועס בעל עוצמת-על” לא רק מטוסים חטופים אלא גם נשק ביולוגי, כימי ואף אטומי. כפי שכתב סם האריס בספרו “מהומת אלוהים”: “לפגוש את הבורא לא היה קשה מעולם, אולם בתוך חמישים שנה, יהיה קל מדי לגרור לפגישה איתו את כל שאר העולם”.

יתכן, שאסון עולמי המאיים על קיום האנושות כולה נשמע לרבים כאיום רחוק, אך למעשה אנו קרובים לכך יותר מאשר אי פעם. הטכנולוגיה שלנו מתקדמת מספיק כדי לגרום לקטסטרופה אשר גם אם לא תכחיד את כל בני האדם, היא בהחלט עלולה להחזיר אותנו לתקופת האבן.

אנו חייבים ללמוד מההיסטוריה ולעשות ככל שניתן כדי לשמור על הבית היחידי שיש לנו (בינתיים), להתגונן מפני איומים שונים, ובמקביל להקדיש כל מאמץ כדי לבנות אלטרנטיבות ודרכי מילוט שיוכלו לשמש את המין האנושי בעתיד.

האם אנו לומדים מן ההיסטוריה?
אם אתם משוכנעים שהמין האנושי תמיד משכיל להתמודד בהצלחה עם השמדת המשאבים, הרס הסביבה והאיומים האקולוגיים והכלכליים, כדאי לקרוא את הספר “התמוטטות” שכתב פרופ' ג'ארד דיימונד (אשר זכה בפרס פוליצר על ספרו הקודם “רובים חיידקים ופלדה”).

דיימונד מציג שלל דוגמאות לתרבויות שנפגעו או נכחדו לחלוטין עקב השמדת משאביהן. הוא מונה בין היתר את היישוב הנורדי בגרינלנד, שכל תושביו מתו לאחר שכילו את כל אוצרות הטבע שעמדו לרשותם; את תושבי האיטי, המדינה הענייה והצפופה ביותר בעולם החדש; את תרבויות האנסאזי והמאיה באמריקה, שקרסו בעקבות הפיכת יערות עבותים לאזורים צחיחים שאינם מאפשרים קיום אנושי; ואת רצח העם ברואנדה, שנבע בעיקרו מקטסטרופה מלתוסית (על שמו של תומס מלתוס) – גידול אקספוננציאלי במספר התושבים ומלחמה על משאבים שנוצלו עד תום.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר – המובאת בהרחבה בספר “התמוטטות” ונזכרת גם במקומות רבים נוספים, כמו בספר “השימפנזה השלישי” מאת דיימונד – היא גורלם העגום של תושבי אי הפסחא שבאוקיינוס השקט. זהו משל מצוין למין האנושי, ואם רק נשכיל להפנים את הלקחים ממקרה זה, אולי נוכל להפוך את העולם שלנו לטוב יותר למען הדורות הבאים.

הטרגדיה של תושבי אי הפסחא
בחג הפסחא של שנת 1722, הגיע רב-החובל ההולנדי יאקובּ רוחפן (Jakob Roggeveen) אל אי הפסחא, המכונה כיום גם בשם ראפה נואי – Rapa Nui, ועמד נפעם לנוכח מה שנגלה לעיניו: לאורך חופי האי, שהיה כמעט שומם לחלוטין, ניצבו מאות פסלי אבן גדולים ומרשימים שמשקל כל אחד מהם עשרות טונות, ואשר הגבוה מביניהם היה בגובה 11 מטרים – כגובהו של בניין בן שלוש וחצי קומות.

בסיור ראשוני על החוף, ניסו רב-החובל וחבריו למסע לגלות באילו אמצעים הצליחו תושבי האי להקים מפעל הנדסי מורכב כל-כך, אך להפתעתם כל שמצאו היתה צמחייה דלה. עצים לא נראו באופק ולא התגלו גם סימנים להימצאותן של בהמות משא גדולות. רוחפן וחבריו הביטו זה בזה בתמיהה ושאלו את עצמם כיצד הצליחו ילידי האי להקים את פסלי הענק האלה, ומה קרה לבני התרבות המפוארת שחצבו אותם.

משחדרו רוחפן וצוותו אל עומק האי, הם פגשו את ילידי המקום, מאות בודדות של אנשים רזים, עירומים כמעט לחלוטין וחסרי כל. כלי השייט שלהם היו קטנים ודולפים והצריכו ריקון מתמיד של המים שחדרו לתוכם, ולכן לא ניתן היה להתרחק בהם מן החוף. ניכר היה כי הילידים מצליחים רק בקושי לשרוד באי השומם, שנמצא באחד המקומות המבודדים ביותר בעולם – במרחק של יותר מ- 3,500 קילומטרים מחופי אמריקה הדרומית במזרח, וכמעט אלפיים קילומטרים מהאי המיושב הקרוב במערב – האי פיטקרן.

הפער הבלתי מוסבר בין ההישגים ההנדסיים המרשימים של המתכננים העלומים לבין המשאבים הדלים על האי הטריד גם את קפטן ג'יימס קוק, כאשר הגיע אל האיים חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 1774 במסגרת מסעו השני ברחבי האוקיינוס השקט.

לאורך השנים מאז גילוי אי הפסחא ניסו חוקרים שונים להעלות תיאוריות והשערות שונות שיסבירו את התעלומה. הם דיברו על אימפריה דרום-אמריקנית שהתפשטה לאי הפסחא ממזרח (המסע לקון טיקי של תור היירדאל); הציעו אפשרות של קשר כלשהו עם האימפריה המצרית; ומעל כולם כיכבה כמובן תיאוריית החייזרים הפרועה של אריך פון-דניקן שפורסמה בספרו “מרכבות האלים” בשנת 1968. רק בשנים האחרונות, אחרי מחקרים מאומצים ומקיפים של מדענים מדיסציפלינות שונות ומגוונות, התגלה כנראה סיפורו האמיתי של אי הפסחא.

לפני הגעת בני האדם לשם היה האי גן עדן ירוק מכוסה ביער סובטרופי עבות, ושימש כאתר הקינון העשיר ביותר בכל פולינזיה, ויתכן שאף בכל אגן האוקיינוס השקט. על-פי עדויות והערכות, חיו בו בשלווה מינים שונים של עופות ים וכן אריות ים ולטאות גדולות. לצד סוגים שונים של עצים גבוהים ועבי גזע, התנשאו באי עצי דקל שהיו ככל הנראה הדקלים הגבוהים ביותר בעולם.

כיום מקובל לחשוב כי הפולינזים הגיעו אל האי בכלי שייט גדולים ועמידים, לכל המאוחר בסביבות שנת 800 לספירה. הם היו יורדי ים מוכשרים ובעלי ידע רב ונשאו עימם אספקה להקמת התיישבות.

בסיוע כלי השייט שהביאו והטכנולוגיות המתקדמות לדייג ולצייד ימי, יכלו התושבים החדשים של אי הפסחא לחיות ברווחה, כשמזונם מתבסס על החיות והצמחים הרבים באי, כמו גם על דולפינים ודגי טונה החיים בים הפתוח. התנאים הנוחים הובילו לגידול דרמטי באוכלוסייה, שבשיאה הגיעה לכ-15 אלף איש.

מנהגי הדת שלהם, שהתבססו ברובם על על האמונה הרווחת בתרבות הפולינזית, כללו הקמת פסלי אבן גדולים שכונו על ידם – מוּאָאּי ושיקפו את רוחות אבותיהם. הפסלים הוצבו על במות אבן גדולות כמחווה לאלים.

במהלך השנים חל גידול מאסיבי בגודל הפסלים, כנראה עקב שיגעון הגדלות ומלחמות האגו והפולחן של ראשי השבטים. משקלו של הפסל הגדול ביותר שהוצב על האי היה כ-88 טונות ופסל עצום מימדים שמשקלו כ-270 טונות התגלה בשלבי חציבה מתקדמים.

תושבי האי נאלצו לכרות יותר ויותר עצים כדי לבנות את פסלי הענק וכדי לספק את צרכיה של האוכלוסייה הגדלה. בתוך כמה מאות שנים הוכחדו לחלוטין העצים הגדולים ונותרו רק צמחים נמוכים וחסרי תועלת. במקביל, הוכחדו מינים רבים של בעלי כנף, בעוד חולדות שהגיעו יחד עם הפולינזים התרבו במהרה, אכלו את ביצי הציפורים והשמידו את זרעי העצים והצמחים. התוצאה היתה שבתקופה קצרה יחסית הפך האי הירוק ומלא החיים לשומם. המחסור בעצים הביא גם לחוסר יכולת ליצור כלי שייט עמידים, וכך נותרו צאצאיהם של יורדי הים הפולינזים ללא יכולת לצוד דגי מאכל מן הים הפתוח, וחמור מכך – ללא אפשרות לצאת מן האי.

במאה ה-17 הולידה המצוקה מאבק מר בין 12 השבטים שעל האי, אשר הוביל לכאוס טוטאלי ואף לקניבליזם. רבים ניסו להציל את עורם וברחו למערות חבויות. בזעמם ובייאושם החלו תושבי האי להפיל ולנפץ את פסלי הענק שבנו אבותיהם בעמל רב. הם חשו שהאלים הכזיבו אותם.

סוחרי עבדים מצ'ילה ומגפות שהגיעו מאירופה כמעט והכחידו את תושבי האי לחלוטין, וכיום חיים על אי הפסחא צאצאיהם של 36 איש בלבד מן הילידים המקוריים.

קולוניאליזם במערכת השמש
ניתן לראות בנקל את ההקבלה בין ההיסטוריה העגומה של אי הפסחא לבין האנושות בעידן המודרני. בשני המקרים מדובר באוכלוסייה המכלה את המשאבים שלה בקצב הולך וגובר, ויתרה מכך – זוהי אוכלוסייה שאין באפשרותה לצאת אל מחוץ לגבולותיה הגיאוגרפיים. גם אם ההקבלה אינה מושלמת – המשל אינו מאבד מעוצמתו.

וכך, כתב דיימונד בספרו: “קווי הדמיון בין אי הפסחא לבין העולם המודרני בכללותו ברורים במידה שיש בה כדי להקפיא את הדם. הודות לגלובליזציה, לסחר הבינלאומי, למטוסי הסילון ולאינטרנט, כל ארצות העולם חולקות כיום את משאביהן זו עם זו ומשפיעות זו על זו, בדיוק כמו תריסר השבטים של אי הפסחא… משום כך רואים רבים את התמוטטותה של חברת אי הפסחא כתרחיש המקרה הגרוע ביותר, כמשל למה שצופן לנו עתידנו שלנו”.

אם ברצוננו לשרוד בטווח הארוך, אנו חייבים לשאוף למצב שבו יהיו נקודות התיישבות אנושיות מחוץ לגבולות כדור הארץ. לא מדובר כמובן ברעיון חדש. באמצע המאה ה-19 הושמעה לראשונה האפשרות, שהיתה אז דמיונית לחלוטין, ומן המחצית השנייה של המאה העשרים עבר הרעיון מתחום המדע הבדיוני אל מעבדות המחקר והפיתוח. מאז שנת 2000 קיים כבר יישוב קבע אנושי בתחנת החלל הבינלאומית, אלא שתחנה זו עדיין אינה עצמאית ותלויה לחלוטין באספקה מכדור הארץ.

רבים טוענים כי התיישבות אנושית על הירח, המאדים או על כוכבי לכת וירחים אחרים, היא צעד התפשטות טבעי, שלא יהיה ממנו מנוס. רוברט רייט (Robert Wright) טוען בספרו “NONZERO” כי למרות שלא קיים מתכנן תבוני מסוג כלשהו, האבולוציה נעה בכיוון אחיד המוביל אותה אל עבר מורכבות גבוהה יותר ויותר. כלומר, הגורל האבולוציוני שלנו מוביל אותנו משלב יצירת המשכפלת הראשונה דרך היווצרות הצמחים וחיים מורכבים, אל היווצרות האינטליגנציה והגלובליזציה ולבסוף – אל ההתפשטות לכוכבים אחרים.

גם פרופ' חגי נצר ועמי בן-בסט בספרם “מסע אל התבונה” דבקים בגישה דומה, לפיה “יציאתו של הגזע האנושי אל החלל היא כנראה שלב הכרחי בהתפתחותנו”. בספרם, מציגים נצר ובן-בסט גרסה למשוואת דרייק (על שמו של פרנק דרייק, Frank Drake), אשר מטרתה לנסות ולהעריך כמה תרבויות אינטליגנטיות המפותחות לפחות כמו התרבות שלנו קיימות בגלקסיה שלנו. להערכתם מדובר בכארבעים מיליון תרבויות שהיו או עדיין קיימות.

גם אם יש רק שמץ של אמת בחישובים שבספר, הרי שהיקום שלנו אמור להיות שוקק חיים. זוהי גישה המקבלת יותר ויותר הכרה בקרב הקהילה המדעית, ופרויקטים שונים, דוגמת פרויקט SETI, הוקמו כדי לנסות ולאתר סימן חיים כלשהו מן החלל. האם נזכה, אם כך, להיפגש עם ישויות אינטליגנטיות בצאתנו מגבולות כדור הארץ? אם זה אכן המצב, סביר להניח שצפויות לצאצאינו מלחמות רבות על המשאבים הפנויים בגלקסיה.

קשה שלא להיות ספקן מול גישה שכזו, כפי שאמר פרופ' אנריקו פרמי בשנת 1950 – “Where is everybody”? אם היקום מלא בתרבויות מתקדמות, מדוע הן עדיין לא הגיעו לכאן? העתידן והפוסט-הומניסט ריי קורצוויל בוחן בספרו “The Singularity is Near” את משוואת דרייק ומצביע על הכשל העיקרי שבמשוואה זו ובמשוואות הדומות לה – הידע שלנו מבוסס על כדור הארץ בלבד.

למשל, הניסיון להעריך באיזה אחוז מהכוכבים יכולים להיווצר חיים הוא כמעט ניחוש גרידא, שכן הדוגמה היחידה שאנו מכירים היא כדור הארץ, ואין לנו די מידע על היווצרות החיים כדי לנסות ולהעריך עד כמה התהליך הזה נפוץ. שימוש בהנחות מסוימות ביישוב אחד ייתן תוצאה שלפיה יש עשרות מיליוני תרבויות מתקדמות בגלקסיה, אך שימוש בהנחות אחרות יכול להוביל לתוצאה שונה לחלוטין – לפיה קיימת רק תרבות אחת מתקדמת בגלקסיה. התרבות שלנו.

קורצוויל, אשר מבסס את חזונו על התפשטות טכנולוגית בקצב אקספוננציאלי, מעריך כי מרגע שתרבות אינטליגנטית כלשהי מתפשטת אל מחוץ לכוכב הלכת שעליו התפתחה, יעבור זמן קצר יחסית במונחים אסטרונומיים עד אשר היא תמלא את הגלקסיה. העובדה שאין אנו מוצאים ראיות כלשהן לתרבויות כאלה, מצביעה לדעתו על כך שאנו עומדים בראש המירוץ הטכנולוגי בגלקסיה. אם אכן אנו התרבות האינטליגנטית ביותר בגלקסיה, הרי שהגלקסיה שלנו תוכל לשמש כמקור בלתי נדלה למשאבים עבור צאצאי האנושות, יהיו אשר יהיו.

זה המקום לציין כי קורצוויל גם טוען כי האורגניזמים הביולוגיים אשר יצרו את הציוויליזציה יוחלפו בשלב כלשהו במכונות חושבות אשר יעלו בחוכמתן ובכל מובן שהוא על היצורים הביולוגיים שיצרו אותם. זו תהיה נקודת מפנה (שתתרחש לדעתו בשנת 2045), שאותה מכנה קורצוויל “הסינגולריות”, שממנה ואילך אין לדעת מה יילד יום. באופן אישי אני חושש שזו עוד סיבה טובה כדי למהר ולצאת מכדור הארץ…

אין ספק שיש לפנינו עוד דרך ארוכה בטרם ניישב כוכבים אחרים. מערכת השמש כוללת רק מעט מאוד גופים שמימיים המתאימים בדוחק להתיישבות עתידית, ועדיין נדרשת התקדמות טכנולוגית משמעותית לפני שנוכל לאכלס אפילו בסיסים קטנים על הירח או על המאדים. היציאה אל מעבר למערכת השמש שלנו תתאפשר, אם בכלל, רק בעתיד הרחוק מאוד. אבל אם לא נחתור אל מטרה זו כבר עכשיו, באמונה ובנחישות, יתכן שנפספס את חלון ההזדמנויות הקטן שעומד לפנינו.