האדם הניאנדרטלי

הוא שרד מאות אלפי שנים, אך לפני כ-30 אלף שנה, האדם הניאנדרטלי נכחד. מחקרים אחרונים גורסים שהוא לא נכחד ושאנו למעשה נושאים את הגנים של הניאנדרטליים

ניצן שלום ורן ברקאי | גלילאו

האדם הניאנדרטלי התפתח והופיע באירופה בתקופת הפלאולית התיכון, החל מסביבות 400-300 אלף שנים לפני ימינו. הוא חי בכל רחבי אירופה, במזרח התיכון ובמערב אסיה. מבחינה אנטומית האדם הניאנדרטלי נראה מעט שונה מאיתנו: בעל רכס גבות בולט ומאסיבי, אף גדול וגוף נמוך ומוצק. עם זאת, נפח המוח שלו היה גדול בממוצע מזה שלנו.

האדם הניאנדרטלי השתמש באש באופן קבוע, צד חיות גדולות, וייצר כלים בטכניקות מתוחכמות. הוא שרד מאות אלפי שנים על פני שטחים נרחבים. בכל זאת, לפני כ-30 אלף שנים, כמה אלפי שנים לאחר הגעת ההומו-ספיאנס לאירופה, האדם הניאנדרטלי נכחד. עם זאת, מחקרים גנטיים עכשוויים מציעים כי למעשה האדם הניאנדרטלי לא נכחד אלא נטמע בתוך אוכלוסיית ההומו-ספיאנס וכי אנו נושאים עימנו גנים של ניאנדרטליים.

שפהאוזן – הניאנדרטל צורה ארכאית נחותה של אדם
החוקרים האירופאים שגילו לראשונה את האדם הניאנדרטלי פגשו טיפוס אנושי דומה אך שונה, שהציב בפניהם שאלות רבות. גילויו בגרמניה במאה ה-19 עורר דיון סוער לגבי זהותו והקשר שלו למין האנושי בן ימינו. הפרשנות שניתנה לדמותו של הניאנדרטל על ידי החוקרים השונים מעולם לא היתה אובייקטיבית. חוקרים שונים הציגו את דמותו בדרכים שהושפעו מדעותיהם, מאמונותיהם ומתפישות עולמם.

הניאנדרטל (Neanderthal) הוגדר לראשונה לאחר שהתגלה בשנת 1856 במערה בעמק נאנדר בגרמניה. מאובנים קודמים שהתגלו בבלגיה ובגיברלטר בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19 לא זוהו כבני אדם קדומים. גילוי הניאנדרטל התרחש שלוש שנים לפני פרסום “מוצא המינים” של צ’ארלס דארווין, בתקופה שבה העולם המדעי הושפע עדיין במידה רבה מתפישות דתיות.

אותו שלד ראשון נחקר בידי יוהאן קארל פוּלרוֹט (Fuhlrott), מורה וחוקר טבע חובב. הוא פרסם את הממצא וטען שאכן מדובר באדם קדום. הממצא הועבר לידיו של הרמן שפהאוזן (Schaaffhausen; 1816-1893), פרופ’ לאנטומיה מאוניברסיטת בון, שפרסם ניתוח אנטומי של הממצא. הוא קבע שאכן מדובר בצורה ארכאית של אדם “נחותה יותר מבני האדם הנחותים ביותר שחיים כיום”. הניאנדרטלים מצאו את מקומם בסולם האבולוציוני של שפהאוזן ושל חוקרים רבים בני זמנו, שהחזיקו בתפישה של התפתחות ליניארית – מפראיות לתרבות.

שפהאוזן טען שיש דמיון בין הגולגולת של הניאנדרטל לזו של עמים “פרימיטיביים”, כמו האבוריג’ינים מאוסטרליה. בכל זאת הוא פסק שיצור כל כך חייתי הוא בהכרח פראי יותר ומפותח פחות אף מהשבטים הברבריים ביותר שעל פני כדור הארץ. כלומר, הניאנדרטל מוקם כגזע ביניים בין הקופים לבני האדם. דמותו של הניאנדרטל עוצבה בהשראת רעיונות שהיו נפוצים עוד לפני שנמצאו שלדי הניאנדרטל הראשונים.

על אף המדרג שנוצר של הגזעים האנושיים במעין סולם התפתחות, נותר עדיין פער בין בעלי החיים לבני האדם, והיה צורך במציאת החוליה החסרה. ואכן, במאה ה-19 החלו להתגלות מאובני אדם. עצמות הניאנדרטל שהתגלו ב-1856 היו הראשונות שנבחנו בכלים מדעיים, וזמן גילוין היה בזמן שבו סער הוויכוח על אודות האבולוציה, מה שגרם לכך שהן זכו לתשומת לב רבה. הפרשנויות שניתנו לממצא היו שונות ומגוונות. לעומת ההכרה בכך שמדובר באדם קדום (למשל שפהאוזן), היו שהתקשו להכיר בעתיקותו של הממצא.
וירכו שולל את התיאוריה של שפהאוזן

רודולף וירכו (Virchow; 1902-1821), פרופסור לפתולוגיה מהמובילים בגרמניה, שלל את התיאוריה של שפהאוזן על פיה מדובר באדם קדום. וירכו פִרסם ב-1872 את מחקרו על הניאנדרטל, שבו מנה את המאפיינים הפתולוגיים השונים שלו והציג את האנטומיה שלו כחריגה ולא כמייצגת אדם קדום. עוד הוא טען שמכיוון שהאדם שנמצא היה מבוגר, ובחברה של לקטים-ציידים קדומים האנשים לא יכלו לחיות עד גיל כה מאוחר – הוא לא יכול להיות קדום מאוד. וירכו טען שהגולגולת השתייכה לאדם חולה, ולמעט הפתולוגיות השונות – היא לא מייצגת מין-ביולוגי נפרד. הוא סירב לזהות גזע חדש על בסיס ראייה של ממצא יחיד, ודחה את רעיון הניאנדרטל כחוליה חסרה.

דעתו של וירכו בנושא הניאנדרטל היתה רבת השפעה בשל מעמדו האקדמי, ויש הגורסים שקביעתו שהניאנדרטל איננו מאובן של אדם קדום פגעה בהתקדמות המחקר. מובן שדעתו לא היתה זוכה לכזו השפעה אם הקהילה המדעית לא היתה ממהרת לתמוך ברעיון שהניאנדרטל הוא חריג יחיד, שנוח להשאירו מחוץ לסכימה האבולוציונית של האדם.

חוקרים אחרים, כמו ג’ון וויליאם דוסון (Dawson) מקנדה, הסכימו עם הרעיון שהניאנדרטל איננו מייצג גזע נפרד. דוסון טען שהתכונות המיוחדות לניאנדרטל מצויות גם בקרב שבטים באמריקה ובאוסטרליה, ולכן אין סיבה לראות בניאנדרטל מין נפרד מבני האדם המודרניים. הוא הציע שמדובר במעין אדם-פרא, מפגר ומטורף, שחי בשולי החברה השבטית הברברית. הצעות מסוג אלו מראות כיצד רעיון מִדרג הגזעים המשיך להיות מיושם, במקרה הזה, תוך שילוב עם רעיונות שקיימים בפולקלור האירופי על אודות “אנשי-פרא” שחיים ביערות מחוץ לכפרים.

מדענים רבים קשרו בין האדם הניאנדרטלי לגזעים שנחשבו נחותים, והשוואות רבות נערכו בין הניאנדרטלים לילידים האוסטרלים, לשחורים ולאחרים. היו כאלה שאף הציגו את הניאנדרטל כחיית-פרא. כך או כך, תיאורים של הניאנדרטל כיצור מפגר ונחות לא היו מחויבי המציאות, אלא נבעו מדעותיהם הקדומות של החוקרים.

הגילוי של עצמות ניאנדרטלים נוספות במהלך המאה ה-19, ולעומתן גילוי עצמות עתיקות של הומו-ספיאנס, שמאפייניו האנטומיים זהים לאלו של בני אדם החיים כיום, הבהירו שהניאנדרטל לא יכול להיות מקרה פתולוגי או פרט חולה או מפגר. התגליות החדשות אילצו את החוקרים להתחיל להתייחס אל הניאנדרטל כמייצג אדם קדום. מרגע שהתקבלה דעה זו עלתה השאלה – מה הקשר שלו אלינו?

תחילת המאה ה-20: דמויות מפתח

בראשית המאה ה-20 השתנתה תפישת הניאנדרטל – מצורה פתולוגית ולא קדומה, לגזע קדום שיש לשבצו בתהליך האבולוציה האנושית. האנתרופולוג גוסטב שוואלבה (Schwalbe; 1916-1844) תמך ברעיון של התפתחות האדם בשלושה שלבים: מ-פיתקנתרופוס (הומו-ארקטוס), דרך הניאנדרטל ועד ההומו-ספיאנס. אך מדענים רבים התקשו לקבל את הניאנדרטל בעל המראה הלא אנושי לכאורה, כחלק מהאבולוציה שלנו. המחקר בעשורים הראשונים של המאה ה-20 התרכז בצרפת, שם התגלו שרידי ניאנדרטלים באתרים כמו לה-מוסטייה, לה-שאפל או-סאנט, לה-קינה ולה-פראסי.

השלד שהתגלה בלה-שאפל או-סאנט היה שלד הניאנדרטל השלם ביותר שהתגלה עד אז, והוא זכה למרבית תשומת הלב הציבורית. המחקר שפורסם על אודותיו נחשב במשך שנים כפרסום שהגדיר מהו ניאנדרטל. במחקר שביצע מרסל בול (Boule; 1942-1861) על השלד, הוא קבע כי הניאנדרטלים מייצגים ענף נפרד שנכחד מבלי שתרם להתפתחות ההומו-ספיאנס.

גילוי הניאנדרטל מלה-שאפל או-סאנט והמחקר שהתבצע לא היו נטולי מניעים אידיאולוגיים. ב-3 באוגוסט 1908, חשפו שלושה כמרים קתוליים קבורה של אדם מבוגר, ואיתו עצמות בעלי חיים שנכחדו וכלי אבן שאופייניים לניאנדרטלים. הכמרים העבירו את העצמות לידיו של מרסל בול, שהיה מנהל מעבדת הפלאונטולוגיה במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בפריז. בול ערך את הניתוח המדוקדק ביותר שהתבצע עד אז של הניאנדרטל. השחזור של בול קיבע את תדמית הניאנדרטל כ’האחֵר האולטימטיבי’ והוא ששימש מדענים ועיתונאים מאז ואילך כבסיס לקריקטורה של איש המערות.

המחקר שביצע בול ותוצאותיו אינם מנותקים מהרקע שבו פעל. בסוף 1908 בול הציג את הפירוש שלו לממצא, לפיו הניאנדרטל מייצג מין-ביולוגי נפרד. בניגוד לשוואלבה, דחה בול את האפשרות שהניאנדרטל היה אב קדמון של בני האדם העכשוויים. בפרסומו, שעיצב במשך העשורים הבאים את התדמית המדעית והפופולרית של הניאנדרטל, הוא הדגיש את תכונותיו הקופיות של השלד, וקבע שיציבתו לא היתה זקופה לחלוטין אלא כפופה.

חלק מהסיבה לשחזור הזה היתה דלקת המפרקים הניוונית שבה לקה הניאנדרטל מלה-שאפל. בול היה מודע למצב זה, אך בחר שלא להדגיש את ההשפעה של המחלה על השלד. בדיקות מחדש של השחזור המפורסם העלו תהיות רבות לגביו. בעיקר עלתה הסברה שדלקת המפרקים היא שגרמה לעמוד השדרה של השלד להיות ישר יחסית ולא מעוקל מספיק כדי לאפשר יציבה זקופה. המסקנה מכך היתה שמדובר בעיוות פתולוגי ולא במצב מורפולוגי קבוע אצל כל הניאנדרטלים. בול בחר להבליט תכונה זו ואחרות כדי להגדיל את המרחק המורפולוגי בין הניאנדרטלים לבין בני האדם המודרנים.

בשחזור המדעי של השלד שפרסם בול ב-1913, הוא העמיד את שלד הניאנדרטל בהשוואה לזה של פרט אבוריג’יני כדי להראות את ההבדלים הבולטים. הוא היה מעוניין להוכיח שאפילו בני האדם הפרימיטיביים של ימיו, מתקדמים יותר מהניאנדרטל החייתי, הקרוב יותר לקופים מלבני האדם. גם בהשוואה להומו-ספיאנס, שלטענת בול חי באירופה במקביל לניאנדרטלים וקיים תרבות עשירה שכללה כלים מורכבים ואמנות, הניאנדרטל נראה נחות. שתי ההשוואות האלו שירתו את מטרתו של בול להדיר את הניאנדרטל משושלת היוחסין של האדם המודרני.

דת מול קדמה

המחקר של בול התבצע על רקע מאבק בין המדע לדת בצרפת של אותם ימים. במחצית השנייה של המאה ה-19 בצרפת, תחת השלטון השמרני של נפוליאון השלישי, שפעל בשיתוף פעולה עם הכנסייה הקתולית, התקבלה תיאורית האבולוציה בחשדנות. לספר של דארווין “מוצא המינים” לא היתה בצרפת אותה ההשפעה כפי שהיתה לו במדינות אחרות באירופה.

רק בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 הדעות בקרב הקהילה המדעית בצרפת החלו להשתנות. השינוי הפוליטי בימי הרפובליקה השלישית ועליית החילוניות והמטריאליזם קידמו את המדע. הכנסייה הקתולית, שזוהתה עם השלטון הישן, נתפשה כאויב של הרפובליקה וכמכשול לקִדמה. האווירה הזו תמכה בהפצתן של תיאוריות אבולוציוניות כמו לאמארקיזם, שהתאימו לרעיון הקִדמה.

הארכיאולוג גבריאל דה מורטייה (de Mortillet; 1898-1821) היה מהתומכים החשובים בתיאורית האבולוציה הפרוגרסיבית. בנוסף לכך עסק בפוליטיקה, ויצא נגד השפעת הכנסייה על החינוך והמדע. הוא גם סייע לייסד את בית הספר לאנתרופולוגיה בפריז (École d’Anthropologie). דעותיו הפוליטיות והחברתיות היו שזורות בעבודתו המדעית ובתפישה שלו את האבולוציה הליניארית: מקוף-אדם היפותטי, דרך הניאנדרטל, ועד להומו-ספיאנס. עם מותו של דה מורטייה ורבים מעמיתיו לקראת סוף המאה, החלה להתבסס באנתרופולוגיה הצרפתית התנגדות לתפישה הליניארית של האבולוציה.

יש לציין כי כאשר נחשפו העצמות עמדה בפני הכמרים אפשרות לשלוח אותן לבית הספר לאנתרופולוגיה בפריז, אך לנוכח העמדות הפוליטיות והאנטי-דתיות שבאו לידי ביטוי במוסד זה, הם העדיפו לשלוח את הממצא למרסל בול, שהיו לו קשרים עם הכמורה.

המחקר שביצע בול היה כולו תלוי-הֶקשר. בול פעל במסורת מחקרית מסוימת, שעמדה בניגוד למסורות אחרות. בעיקר הוא רצה לאתגֵר את העמדה השלטת של סוף המאה ה-19, שתמכה באבולוציה ליניארית מבית מדרשו של דה מורטייה. דה מורטייה האמין שלאבולוציה תרבותית ופיזית יש כיוון התפתחות ליניארי. הניאנדרטל, לתפישתו, היה פרימיטיבי יותר מבחינה מורפולוגית מההומו-ספיאנס ולכן קדום לו ואב קדמון שלו.

בול תקף את המודל הפשטני של דה מורטייה במשך 20 שנים, עוד לפני שהגיע לידיו הניאנדרטל מלה-שאפל. שלד לה-שאפל שימש את בול כדי לקעקע באופן סופי את תיאורית האבולוציה של דה מורטייה ששלטה במחקר הצרפתי בסוף המאה ה-19.

מבחינה סוציו-פוליטית בול לא התנגד רק למודל הליניארי של דה-מורטייה, אלא גם לשימוש שעשה במחקר הפרֶה-היסטורי לצרכיו הפוליטיים. בול ביקש להגדיל את הקהילה המדעית ולצמצם את הפער שבין אנשי הדת לתומכי האבולוציה, מתוך אמונה שגם בקרב הכמורה יש אנשים נאורים שיכולים לתרום לתחום המדעי. בנסיבות אלו השלד מלה-שאפל שירת היטב את מטרתו של בול. הצגת מודל מסתעף של האבולוציה באמצעות השלד ערערה את מעמדו של המודל הליניארי, והשלילה של הניאנדרטל ממעמדו כאב קדמון אִפשרה גם לאנשי הדת להכיל את העדויות החדשות על אודות מוצאו של האדם.

העיתונות של התקופה מדגימה היטב כיצד תדמית הניאנדרטל שירתה מטרות אידיאולוגיות שונות. העיתונים השונים פרסמו את השחזור של בול ונתנו לו בימה ציבורית, אך מנגד הם גם שינו את התמונה שיצר בול והתאימו אותה לצרכיהם. בכך נטלו חלק פעיל בעיצוב התדמית הפופולארית של איש המערות. מרבית העיתונים העדיפו לראות בניאנדרטל חוליה חסרה אמיתית בין הקוף לאדם, בהתאם לרוח הפרוגרסיבית של התקופה. לעומת זאת בעיתונות האנטי-אבולוציוניסטית, שלילת מעמדו של הניאנדרטל כאב קדמון התאימה לרעיון בריאתני של מוצא האדם.

ניסוי לא מוצלח של הטבע בדרך להופעת בני האדם “האמיתיים”

המונוגרפיה שפִּרסם בול ב-1913 נועדה לסייע להבהיר את עמדתו בנוגע לשלד ולמנוע “עיוותים” של פרשנותו. ואכן, לאחר הפרסום, חלק מהעיתונים החלו לתאר את הניאנדרטל כבן מין שלא היה אב קדמון להומו-ספיאנס, אלא הוחלף על ידו. הניאנדרטל הוצג כמעין ניסוי לא מוצלח של הטבע בדרך להופעת בני האדם “האמיתיים” וה”מושלמים”. המעמד שלו כחוליה חסרה היה אפשרי לטענת בול, אך ורק מהבחינה האנטומית – כאשר השלד מציג מעין מצב ביניים בין קוף לאדם, אך לא מבחינה תורשתית.

עמדה זו אִפשרה גם לעיתונות הדתית והריאקציונרית לשלב את השלד במסגרת האידיאולוגית שלה. העיתונות הקתולית מצאה שתי דרכים שונות לקבל את הממצא כך שלא יסכן את תפישת עולמה: היא שחזרה את הניאנדרטל כחיה או כאדם, לעולם לא משהו ביניהם. אם מדובר בחיה, ייתכן שנבראה לפני האדם ואין מניעה לפי התנ”ך שחלק מהחיות היו דומות לבני האדם. אם מדובר באדם שאיננו אב קדמון שלנו, הרי שאינו מצמצם את הפער בין האדם לקוף.

הכלים שיצר, נפח מוחו הגדול והעובדה שהשלד נמצא קבור בקבורה המעידה לכאורה על סוג של דת, מעידים שמדובר בבן אנוש, גם אם פרימיטיבי. הפרימיטיביות שלו מוסברת בכך שהמורפולוגיה והתרבות שלו התנוונו, כפי שקרה לגזעים אנושיים אחרים שחיו בשוליים.

התנגדות לתיאורית הכחדת הניאנדרטל היתה עשויה לבוא מהקהילה המדעית הגרמנית החזקה, שבראשה אנשים כמו שוואלבה, שסברו כי הניאנדרטל אכן היה אב קדמון לבני האדם המודרניים. אך עם התעצמות המתחים המדיניים בין צרפת לגרמניה בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הדיון הוסט מנושא הניאנדרטלים להכפשה הדדית בין הקהילות המדעיות, במטרה להגן על הכבוד הלאומי. לאחר המלחמה תחום הפלאונתולוגיה בגרמניה התקשה להתאושש, והמסקנות של בול על השלד מלה-שאפל נשארו בלתי מעורערות בעשורים הבאים.
רוטו – הניאנדרטלים נאכלו על ידי בני האדם

חוקר נוסף שפעל באותן שנים והשתמש במחקר הפרהיסטורי כדי להסביר את מציאות ימיו בהתאם לתפישותיו האידיאולוגיות הוא הארכיאולוג הבלגי אמה רוטו (Rutot; 1933-1847). רוטו היה מהארכיאולוגים המוכּרים באירופה בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20, אך ירד מגדולתו, ולאחר מותו נחשב לדמות שולית.

עיקר המחקר שלו התמקד באוסף של אבני צוֹר, אשר כונו אֶאוֹליתים. רוטו טען שמדובר בכלים הקדומים ביותר שיוצרו על ידי האדם, שבאמצעותם אפשר לשחזר את היכולות השכליות ואורח חייהם של בני האדם שיצרו אותם. על פי רוטו, האדם שיצר את הכלים הללו היה יצור פסיבי, בעל מנטליות סטטית, שהכלים שיצר אינסטינקטיביים – יוצרו שלא בהתאם למוסכמות תרבותיות ובאופן שלא דורש יכולת תכנון. לעומת זאת, הכלים הפליאוליתיים, שצורתם מכוונת, העידו על הופעה של יצור חדש, יצירתי ואקטיבי.

רוטו שיער שהיה קיום מקביל, וכנראה עוין, של שתי הקבוצות למשך תקופה מסוימת. הוא אף העלה את הרעיון שבני האדם הקודמים שירתו את הגזע החדש כעבדים. גם את היחס בין הניאנדרטלים להומו-ספיאנס, שלסברתו התקיימו באירופה במקביל, הוא הסביר באותם מונחים, וטען שהניאנדרטלים היו גזע ניצוד ששועבד ואף נאכל על ידי בני האדם המפותחים יותר.

רוטו טען שהצאצאים של אותם בני אדם קדומים המשיכו להתקיים עד זמנו: האבוריג’ינים בטסמניה, שהגעת המתיישבים האירופאים הביאה להכחדתם, היו לדעתו צאצאיהם האחרונים. רוטו הביע את צערו על כך ש”הדגימות החיות האחרונות מאותו גזע מאובנים” אבדו למדע.

רוטו התעניין בגזע הטסמני, שגורלו ניבא לדעתו את עתידם של גזעים נוספים (כגון הפיגמים, הבושמנים, האינדיאנים ואחרים), שלא עברו אותם שלבים התפתחותיים שעבר הגזע הלבן. כמו חוקרים רבים בני זמנו, סבר רוטו שהכחדתם היא תוצאה של הפרימיטיביות הביולוגית והחברתית שלהם. קולוניאליזם אלים נתפש, אם כן, כחלק מתהליך הברירה הטבעית.

בראשית המאה ה-20 הקונפליקטים הבין-גזעיים היו גורם משמעותי בעיצוב המודלים האבולוציוניים. וויליאם סולאס (Sollas; 1849-1936), גיאולוג ואנתרופולוג בריטי, בנה מודל אבולוציוני שהתאים לרוח האימפריאליסטית של ימיו. המפגש עם הגזעים הלא לבנים תחת שלטון האימפריות, ולבסוף מלחמת העולם הראשונה, השפיעו על נקודת המבט של האנתרופולוגים בבחינתם את טבע האדם והאבולוציה. התהליך שבו גזעים של בני אדם מתחרים באחרים ומחליפים אותם נראה כדבר טבעי, וההתפשטות האימפריאלית נראתה הגיונית במסגרת המאבק להישרדות החזקים.

שחזורו של מרסל בול קיבע את תדמית הניאנדרטל כ’האחר האולטימטיבי’ אך המחקר
שביצע ותוצאותיו אינם מנותקים מהרקע שבו פעל: הקשר עם הכנסייה. אילוסטרציה: Shutterstock
סולאס – לילידים האוסטרלים ולניאנדרטלים מוצא משותף

בספרו המשפיע ביותר Ancient Hunters and Their Modern Representatives (ציידים קדומים ומקביליהם המודרנים), שיצא לאור לראשונה ב-1911, התמקד סולאס בהגירות של עמים וטען כי מהשלב שבו התקיימו במקביל ניאנדרטלים והומו-ספיאנס ואילך, גזעים מפותחים דחקו מהטריטוריה שלהם גזעים פחות מפותחים. החלפות שכאלה גרמו לכך שבאזורים מועדפים כמו אירופה היתה התפתחות מוגברת מבחינה מורפולוגית ותרבותית. לפי המודל הזה, הַדחיקה של גזעים “נחותים” לשוליים (אם לא הכחדתם) היא אמצעי להתפתחות אבולוציונית. בעיני סולאס המודל הזה התאים גם לתיאור ימיו.

ב-1908 פרסם סולאס מאמר שבו קשר בין הניאנדרטלים לבין האבוריג’ינים. בהתבסס על הדימיון בגולגולת, הוא טען שלילידים האוסטרלים ולניאנדרטלים יש כנראה מוצא משותף. התיאוריה שלו התמקדה ברעיון לפיו גזעים מפותחים היגרו והתפשטו, ודחקו לשוליים גזעים פחות מפותחים. לפי הרעיון הזה, חלק משבטי הניאנדרטלים הורחקו מאירופה עקב תחרות עם צורות יותר מפותחות. השבטים נדדו הרחק עד לאוסטרליה. שם, הניאנדרטלים דחקו את אבותיהם הקדמונים של הטסמנים לטסמניה.

האבוריג’ינים תושבי אוסטרליה, לפי סולאס, הם צאצאי הניאנדרטלים, שווים להם בתרבותם, וגם דומים להם מבחינה פיזיולוגית. על הכחדת הטסמנים האחרונים עקב ההתיישבות הבריטית, העיר סולאס שמדובר במקרה עצוב, שיש לקוות שיהיה לטובת האבולוציה האנושית.

הגזעים השונים הקיימים עברו לפי סולאס התפתחות ארוכת טווח ונפרדת, והוא מקשר כל אחד מהם לגזע מאובנים אחר. בכך הוא יוצר ריחוק בין האירופאים לפראים שחיים בשוליים והופך אותם לאחֵר, שהוא כמעט לא אנושי. הפרהיסטוריה, ההיסטוריה וההווה מוצגים אצל סולאס כתמונה רציפה בה אלימות גזעית והתנהגות אימפריאליסטית הם מרכיבים מרכזיים. האלימות בזמנים הקדומים משמשת את סולאס להסביר, ואולי אף להצדיק, את האלימות האימפריאליסטית של ימיו.

סולאס מבהיר בכתביו שעל כל גזע יש את האחריות לממש את הפוטנציאל שלו במלואו, דרך חדשנות תרבותית, רבייה או לוחמנות. גזע שלא יעשה זאת ייפול בידיה של חברה מתקדמת יותר באופן שהוא למעשה הגשמה של הברירה הטבעית. פירושו של דבר: העבר וההווה הם חלק מרצף אחד שהאימפריאליזם מהווה בו אלמנט טבעי. סולאס פעל בתקופה של לאומנות הולכת וגוברת ואידיאולוגיה של עליונות הגזע הלבן. תחת השפעות אידיאולוגיות אלו הוא יצר מודל אימפריאליסטי וגזעני של האבולוציה האנושית.
שינוי התפישה

לאחר מלחמת העולם השנייה הסיווג לגזעים הפך ללא מקובל. שלילת העיסוק בנושא הגזע השפיעה על הדרך שבה מדענים חקרו את העבר. ההומינידים הקדומים נתפשו כדומים יותר מאשר כאחרים. האוסטרלופיתקוס, שהתגלה ב-1925, נתפש בדרך כלל כיותר כקוף מאדם, ורק לאחר המלחמה “הועלה” לדרגת הומיניד.

גם גישה זו היתה בעייתית למחקר משום שהגבילה אותו. כבר ב-1944, הגנטיקאי והאבולוציוניסט הנודע תאודוסיוס דובז’נסקי (Dobzhansky), טען שמעולם לא חי במקביל יותר ממין הומינידים אחד, ודעה זו הפכה רווחת. היה חשש מסוים שהצבעה על קיומן של כמה שושלות נפרדות תפתח פתח ל”גזענות” בדמות דחייה של שושלת זו או אחרת מהרצף המוביל לבני האדם החיים כיום.

כיום קיימים מודלים שונים שמנסים לענות על שאלת מוצאו של האדם המודרני ומקומם של הניאנדרטלים בתמונה זו. לתיאוריות השונות משמעות לגבי גורלו של הניאנדרטל, וגם התיאוריות האלו מושפעות מהאידיאולוגיה של המחזיקים בהן.

התומכים בתיאוריית האבולוציה הרב-אזורית, ובראשם האנתרופולוג האמריקאי מילפורד וולפוף (Wolpoff), טוענים שהניאנדרטלים הם חלק מהאבות הקדמונים של בני האדם באירופה ויוצאים נגד הניסיון להציג את הניאנדרטל כ”אחר”. הם אינם רואים סיבה להניח הכחדה של הניאנדרטלים על ידי ההומו-ספיאנס, אלא גורסים כי ניאנדרטלים נטמעו בהם. התומכים בתיאורית היציאה מאפריקה, לעומת זאת, טוענים שתיאוריית האבולוציה הרב-אזורית שוב דוחקת את היווצרות ההבדלים הבין-גזעיים לזמנים קדומים.

האנתרופולוג האמריקאי ג’ונתן מרקס (Marks) טוען שמכיוון ששאלת האינטראקציה ויכולת ההכלאה בין הניאנדרטלים להומו-ספיאנס היא תיאורטית, וכנראה בלתי פתירה, יש להניח שהניאנדרטלים היו עשויים להיטמע בהומו-ספיאנס, וזאת כדי לצמצם את ההבדלים בין הגזעים הקיימים כיום ולהימנע מיצירת הפרדות בין בני אדם מסיבות מדעיות, כפי שנעשה בעבר. לאחרונה פורסמה שורה של מחקרים העוסקים בדנ”א קדום של ניאנדרטלים, הגורסים כי זוהתה תרומה גנטית של ניאנדרטלים בקרב בני אדם החיים כיום. מחקרים אלה מטים את הכף לטובת המחזיקים בדעה כי ניאנדרטלים וההומו-ספיאנס היו בני אותו מין-ביולוגי, וכי הם נטמעו אלו באלו, אם כי עדיין לא נאמרה המילה האחרונה בנושא טעון זה.

טיעונים שקשורים להבדלים בין גזעיים השפיעו על פירוש ממצאי ההומינידים לפני מלחמת העולם השנייה, והמשיכו להשפיע גם אחריה. התמונה החייתית של הניאנדרטלים שצוירה בראשית המאה ה-20 אמנם לא נכונה במובנים רבים, אך נראה שהשחזור שלהם כמעין ילדי פרחים, כפי שנעשה במערת שאנידר שבעירק בשנת 1969 (כשם ספרו של רלף סולקי, Solecki, ארכיאולוג אמריקאי, חופר האתר – Shanidar, the first flower people), גם הוא לא מציאותי ומושפע מדעות קדומות.

החוקרים עדיין מערבים שאלות על מעמדם של ההומינידים בעבר עם דעות על שוויון בין הגזעים השונים בהווה. האידיאולוגיה, לפיה יש להימנע מדעות גזעניות, נוכחת מאוד בדיון המדעי על מוצא האדם, ומעמדם של הניאנדרטלים ביחס להומו-ספיאנס.
ממצאים ופירושים, מדע ואידיאולוגיה

במהלך 150 השנים האחרונות המידע שלנו על אודות האדם הניאנדרטלי ומקומו בסכימת האבולוציה של האדם השתנה פעמים רבות. במקביל, המציאות שבה המידע הזה מפורש השתנתה גם היא באופן משמעותי. מהגילוי הראשוני של מאובני הניאנדרטלים ועד ראשית המאה ה-20, פלאונתולוגים נטו לראות בהומינידים השונים נציגים של ענפים צדדיים של המין האנושי ה”אמיתי”. לכך הצטרף רצון לראות את התפצלות והיבדלות השושלת האנושית של ימינו כדבר שהתרחש בזמנים הפרהיסטוריים. הפרדיגמה הזו הלכה יד ביד עם מיון גזעני במידת מה של סוגי האדם העכשוויים, והצגת העמים הלא-אירופים כשושלות נפרדות ופחות מפותחות.

לאחר מלחמת העולם השנייה העיסוק בהפרדה לגזעים נחשב לא מקובל, ולכן התפתחו מודלים חדשים לתיאור האבולוציה של האדם ומקומם של הניאנדרטלים בתמונה. כפי שפרשנות הממצאים בראשית המחקר היתה בלתי נפרדת מהרקע החברתי שבו נוצרה, כך גם קבלתו מחדש של הניאנדרטל כיום כשווה או כדומה להומו-ספיאנס, או אפילו כבן אותו מין-ביולוגי, עשויה לנבוע גם היא מרוח התקופה – תקופתנו.

ניצן שלום היא סטודנטית לתואר ראשון בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ובחוג ללימודי התרבות העברית באוניברסיטת תל-אביב.
ד”ר רן ברקאי הוא מרצה בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל-אביב. ארכיאולוג של התקופות הפרהיסטוריות, חופר בשנים האחרונות במערת קסם שליד ראש העין.

לקריאה נוספת

Drell, J. R. R. (2000). “Neanderthals: A History of Interpretation.” Oxford Journal of Archaeology 19(1): 1-24

Eiseley, L. C. (1954). “The Reception of the First Missing Links.” Proceedings of the American Philosophical Society 98(6): 453-465

Graves, P. (1991). “New Models and Metaphors for the Neanderthal Debate.” Current Anthropology 32(5): 513-541

Hammond, M. (1982). “The Expulsion of the Neanderthals from Human Ancestry: Marcellin Boule and the Social Context of Scientific Research.” Social Studies of Science 12(1): 1-36

Sommer, M. (2005). “Ancient Hunters and Their Modern Representatives: William Sollas’s (1849-1936) Anthropology from Disappointed Bridge to Trunkless Tree and the Instrumentalisation of Racial Conflict.” Journal of the History of Biology 38(2).

Sommer, M. (2006). “Mirror, Mirror on the Wall: Neanderthal as Image and ‘Distortion’ in Early 20th-Century French Science and Press.” Social Studies of Science 36(2): 207-240.

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין גליליאו, יוני 2012