סיקור מקיף

שיר השרירים ל"א: היחס לגוף האדם

בתקופת ימי-הביניים פעלו באירופה רופאים יהודים בעלי שם אשר הטביעו את חותמם אף על הסביבה המוסלמית ובעיקר הנוצרית.
דיוקנו לכאורה של הרמב"ם. מתוך ויקיפדיה

בתקופת ימי-הביניים פעלו באירופה רופאים יהודים בעלי שם אשר הטביעו את חותמם אף על הסביבה המוסלמית ובעיקר הנוצרית.

אחד מהם היה אסף הרופא בן המאה הששית לספ', שביסס את שיטת הריפוי שלו על יסוד הרפואה המונעת המושתתת על הנהגת הגוף ושמירתו. ראוי לציין כי שורת הרופאים היהודים לא בקשה למקם את הפעילות הגופנית בראש מעיניה, כך מניה-וביה, אלא ראתה בה אלמנט חשוב בתחום הרפואה.

הרופא רבי שבתאי דונולו שחי באיטליה בין השנים 982-913, העמיד למשל על נס את השפעת הגומלין בין הגוף והרוח.

השניים, כמו רבים אחרים, לא היו בבחינת ממציאים וחדשנים, שהרי עמדותיהם נשאבו, בין השאר ממורשת התרבות היוונית והרומית, אלא שהללו נשאו את כתר הראשוניות בעניינים אלה בקרב החברה היהודית.

הגדיל לעשות מכולם, ובוודאי בתחום החידושים בנושא עיוננו, היה הרמב"ם. הרמב"ם, הלא הוא רבי משה בן מימון (1204-1135) היה מין שילוב מעניין ומיוחד של רופא, פילוסוף, פוסק הלכה ואיש מדע, שפעל בספרד ואחר-כך נדד לצפון-אפריקה ולמערבה – למצרים. משנתו של הרמב"ם, מענקי קברניטיה של ההנהגה היהודית בימי-הביניים, התפרשה על פני שורה ארוכה של חיבורים, שהמפורסמים שבהם היו "משנה תורה" ו"מורה נבוכים", ושימשה מצפן ומורה דרך ליהדות ימי-הביניים גם הרבה מעבר לזמנו ולמוקדי פעילותו הגיאוגרפיים.

באישיות רבת פעלים זו התמזגו, כאמור, סגולות של רופא (כזה המכיר בערך בריאות הגוף), פילוסוף (המבקש להתאים את הפילוסופיה האריסטוטלית ליהדות, ולפתח באמצעותה מידה של התייחסות מעניינת לגופו של האדם) ושל פוסק הלכה (המבקש למצוא את שביל הזהב בין ממדי ההגות הנוצרית ומנהגיה לבין רוחה של היהדות, בהתחשב, כך יצוין, עם מצבו המיוחד של עם ישראל שהיה שרוי אירופה, מפוצל ומפולג).

אנחנו מכירים בדרך-כלל את הרמב"ם מתוך הפריזמה ההלכתית, הפילוסופית, ובכאן נתוודע גם אל צדדים אחרים באישיותו ובתורתו.
תרומתו המיוחדת לתרבות הגופנית שוקעה בספריו כגון "על הנהגת הבריאות" ו"פרקי משה ברפואה" דרכם נציץ אל עבר גישתו המעניינת בזיקה לנושא עיוננו.

המעמיק בכתביו עלול להיקלע, לכאורה, לסבך של ניגודים וסתירות, שהרי מחד הוא אומר במפורש: "ועוד כלל אמרו בבריאות הגוף – כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק" (על הנהגת הבריאות א'), ואף מעלה על נס את ההנאה לשמה הגלומה בתרבות הגוף. ומאידך הוא מביא גם עמדה שלילית באשר למקומה של תרבות הגוף והגוף עצמו, ולעיתים, כך נדמה, מוליכה מסקנתו של הרמב"ם לכלל מגמה של סגפנות ופרישות.

ליישוב הסתירה ופיצוח הקושיה נרתם החוקר מ. בקשי, הדן בשאלת מקומו של גוף האדם בעולמה של היהדות על פי תורת הרמב"ם ומשנתו. מתוך העובדה שהרמב"ם אימץ את התורה האריסטוטלית בספרו "מורה נבוכים" אודות חלוקת השלימויות הנמצאות באדם לארבע ומנה את "שלימות תבנית הגוף" בתוכן, מכאן שכל שלימות מהווה אמצעי להגיע למטרה הנשגבת, והיא "שלימות המידות". אדם הבריא בגופו, הדגיש הרמב"ם, רק הוא עשוי להגיע למעלת מוסר גבוהה ולהתברך במידות טובות.
שלימות הגוף כאמצעי לשלימות המידות עולה אף בחיבורו "שמונה פרקים", וכלשונו: "שתמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לקנות החוכמות ולקנות מעלת המידות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית ההיא" (פרק ח'). בריאות הגוף לדעתו הינה ערך חשוב מאין-כמותו, ומתוך כך: "הואיל שהיות הגוף בריא ושלם מדרכי האל הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא, והוא חולה. לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו בדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברים והמחלימים" (ספר המדע, הלכות דעות, ד' א').
עם זאת חרד הרמב"ם ממגמה הרואה בתרבות הגוף תכלית לעצמה ואשר על כן, עת אימץ בברכה את דרך המיצוע, כפי שהיתה מקובלת באסכולה האריסטוטלית, העלה על נס את רעיון "שביל הזהב" בין הזלזול בשמירת הגוף לבין טיפוחו כתכלית לעצמה.

תורת השלימות שהעמיד הרמב"ם היתה מיוסדת על הדינמיקה, שבה כל אחת מהשלימויות, לרבות שלימות הגוף, קבלה משמעות חיובית ודינמית. כלומר, כל פעילות חייבת להיות תכליתית, כזו שתביא, בסופו של דבר, לפסגת יעדו של האדם. משקלה וחשיבותה של כל פעולה אינם תלויים בה עצמה, אלא בתפקוד שלה ביחס לתכלית האדם באשר הוא.
השלימויות כולן אינן אלא סטטיות והדינמיקה הערכית, או השלימות הדינמית תושג רק כאשר יועיד האדם לכל פעולה את תכליתה. תיאוריה זו עמדה בסימן הקדמתו למסכת אבות (פרק ה') כדלהלן: "אבל נכון שישים (האדם) תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו והמשך מציאותו על השלימות, כדי שישארו כלי כוחות נפשו, אשר הם אברי הגוף, שלמים, ותתעסק נפשו מבלי מונע במעלות המידות והמעלות השכליות".

משנתו זו של הרמב"ם עשתה לה כנפיים ונפוצה בקרב קהילות רבות באירופה, והגותו שמשה יסוד מוסד לתלמידיו ולתלמידי-תלמידיו שהרבו לעשות לה נפשות. עם זאת, נמצאו רבים שהתקוממו כנגד התפשטותה של הפילוסופיה הרמב"מית בקרב תפוצות ישראל. הללו לא בחלו באמצעים ונקטו, בסופו של דבר, בהטלת חרם על כתביו. חרם זה, שיצא מבית דינו המחמיר, האורתודוכסי, של הרשב"א בספרד (שנת 1305), ושקבע במפורש, כי מנוע אדם מישראל ללמוד פילוסופיה וחוכמות חיצוניות טרם הגיעו לגיל 25, עשוי להעמידנו על כך שלכתבי הרמב"ם זומן הד ניכר הרבה מעבר לזמנו (מאה שנה לאחר פטירתו). וכמו כן, שאף המתנגדים לפילוסופיה הרמב"מית לא ראו כל רע וחטא בעיון בכתביו (למעט מגבלת הגיל שלעיל), ומתוך-כך עודדו בעקיפין את הקריאה בהם. הרלב"ג (רבי לוי בן גרשון, 1344-1288) מדרום-צרפת ינק למשל מן הרמב"ם ובחיבוריו שוקעו תיאוריות אריסטוטליות.

ראוי לציין כי על יסוד התפתחות הרפואה והפילוסופיה באיטליה (מאות 16-15), שתרומת יהודים לתנופתן היתה רבה, הונחלה חשיבות ערך גוף האדם בקרב הקהילה היהודית, ובהשפעת המגמות האנטי-אסקטיות, האנטי-סגפניות שרווחו במאות אלה כנגד הכנסיה הקתולית, ומתוך הכרת כתבי הרמב"ם, טען רבי יוחנן לוריא, מגדולי הפוסקים בדורו (1510-1453), בין השאר, כי "אדם צריך למדוד כוחות גופו ונפשו ולפיהם לקבל עליו התשובה במידה הנכונה, (משיבת נפש, ניצבים, קנה עמ' א').

המהר"ל מפראג (1609-1512) אף הוא מענקי ההלכה בדורו, דן בכובד ראש בזיקה הפועלת בין הגוף והנפש וטען כי הפעילות הגופנית משמשת מצע ורקע ראוי לפעילות האינטלקטואלית.

מגמות אלה ודומותיהן, שאבו ללא-ספק מבאר-השתיה של כתבי הרמב"ם וממשנת הגותם של פילוסופים נוצרים אשר בקשו לנתץ, במידה מסויימת, כמה-וכמה אמיתות ומוסכמת כנסייתיות בסימן התנופה החיובית כלפי ערכיותו של גוף האדם כבסיס לפעילות אינטלקטואלית וגופנית-ספורטיבית. כמו-כן אין להוציא מכלל אפשרות שתפיסות אלה ספקו תחמושת כלשהי לגילויי ההתנגדות היהודית הפיזית כלפי פורעים מוסתים במהלך ימי-הביניים ואף ניזונו ממנה. אז ניצוקו דפוסי ההירואיקה היהודית שכרסמו במיתוס הבדוי של אגדת "הפחדנות היהודית".

פרק זה אולי יעורר מספר קושיות בהקשר הגופני-ספורטיבי, ואולי בצדק, אלא שראוי היה להתייחס לנושא זה – היחס לגוף האדם – כתשתית, ובעיקר על יסוד המשנה הרמב"מית, לפרקים הבאים שיגעו היטב בנימיה של הפעילות הגופנית בקרב יהדות ימי-הביניים והרנסאנס.

לפרק הקודם: איפה היהודים

לכל פרקי הסדרה

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. תודה
    צ"ל האריסטוטלית, כפי שציינתי בשורה שקדמה

    בהחלט ניתן להתייחס לבי"ד זה כאורתודוקסי, ובוודאי שלא במשמעות המודרנית, אלא בכלל בהקשר השמרני, כמו שניתן לכנות זרם כזה או אחר בנצרות דאז כאורתודוקסי

  2. מאמר יפה, ועם זאת שתי הערות:
    1. כתבת שהרמב"ם חיפש למצוא את שביל הזהב "בין ממדי ההגות הנוצרית ומנהגיה לבין רוחה של היהדות". נראה לי שהתכוונת להגות איסלאמית. עד כמה שידוע לי הנוצרים היו בפיגור hjxh באותה עת. תומס אקווינס נולד רק לאחר מותו של הרמב"ם, והושפע ממנו.

    2. כתבת שבית דינו של הרשב"א היה "אורתודוקסי", אך זהו אנכרוניזם.
    יהודים שומרי מצוות הגדירו עצמם אורתודוקסים רק בעת החדשה כתגובה לחילון ולרפורמה. המחלוקת הנדונה היא בין אלו עם נטייה לפילוסופיה ובין אלו שחששו ממנה. המחנות הללו קיימים עדיין גם בתוך היהדות האורתודוקסית, אם תרצה בין החרדים למודרניים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן