שיר השרירים פרק ל’ – ואיפה היהודים?

כמה גורמים חברו יחד והביאו לתנופה כלשהי בשדה התרבות הגופנית בקרב יהודי ימי-הביניים והרנסאנס

כמה גורמים חברו יחד והביאו לתנופה כלשהי בשדה התרבות הגופנית בקרב יהודי ימי-הביניים והרנסאנס כדלקמן:

ראשית – הספרות ההלכתית של הקהילה היהודית התבססה על פסקי ההלכה הקדומים של ימי בית שני, המשנה והתלמוד, אשר בהם, כאמור, שוקעו עדויות חיוביות בדבר הפעילות הגופנית, כמו למשל – ריצת הכוהנים במקדש, שעשועים גופניים שהיה מבצע נשיא הסנהדרין נוכח פני ציבור הומה באירועי שמחת בית השואבה, מינוף ההליכה כספורט עממי בשבת ועוד.

שנית – יהודים התפרסמו כמתרגמים (מערבית לשפות אירופאיות ולהיפך) ותחת ידם עברו ספרים קלאסיים רבים, יוונים, הלניסטיים ורומיים, שגישתם לפעילות הגופנית היתה לשם דבר. חשיפה כזו לא עברה באדישות בקרב אותם מתרגמים, שהעבירו, כך דומה, ולו מעט מכך לרחוב היהודי.

שלישית – רופאים יהודים בקשו להנחיל את התודעה החיובית כלפי הבריאות וההיגיינה הכרוכות בפעילות הגופנית, ואולי הגדול מכולם היה הרמב”ם, שאודותיו נרחיב בהמשך.

רביעית – יהודים ששרתו כלוחמים, ואף כאבירים בשירות הכנסיה, והיו לא מעט כאלה, תרמו להעמקת התודעה באשר לשימוש בכלי הנשק ובעיקר בתחום הסיוף.

חמישית – יהודים בקשו למצוא שביבי-אורה בעולם הימי-ביניימי, שלא תמיד העריף חסדיו עליהם בלשון המעטה. ביטוי לכך עולם מקיום טקסי חגים ואירועים משפחתיים וקהילתיים בהם באו, בין השאר, שעשועים גופניים לידי גילוי.

ששית – אין להוציא מכלל אפשרות את ממדי השפעת הסביבה האירופאית הנוצרית, שתרמה, בתחומיה היא, להנחלת התרבות הגופנית בקרב הקהילות היהודיות שבתוכה חיו. הד הולם לכך עולה מהופעת ענפי ספורט בקהילה היהודית, כאלה שלא נודעו בעידן הקדום כמו טורניר אבירי כשעשוע ספורטיבי חברתי.

שביעית – מעניינת היא גישתם של הרבנים, מנהיגיה הרוחניים ואף החברתיים של הקהילה כלפי תרבות הגוף, שבמקרים לא מעטים פרשו שורה נכבדה של היתרים והקלות למיניהן לטובת עיסוקם של יהודים בענף ספורטיבי זה או אחר? היתריהם ינקו את חיותם על רקע המניעים כדלקמן, ואולי ניתו להגדירם, צינית משהו, כעלה תאנה לטובת הפשרתם והטמעתם בקהילה כדלקמן:

א – למען “עונג שבת” ו”שמחת יום-טוב” התירו ל”בחורים” (כך כלשון המקור) לרוץ, לקפוץ, ללכת, להיאבק ולשחק בכדור.

ב – ל”הצלת נפשות” עודדו הללו את הסיוף ואמנות הרכיבה.

ג – למען “שמחת חתן” התירו עריכת טורנירים יהודים בסגנון האבירי ואף, בעידן הרנסנס, ריקודים מעורבים של גברים ונשים יחדיו.

ד – ל”שעשוע וגילה” הניחו ליהודים את העימול, משחקי הכדור, האבקות וריקוד.

ה – למען בריאות הגוף התירו הרבנים מיגוון של ענפים ופעילויות, ובעיקר את ההתעמלות האישית.

מניפת הקלות והיתרים אלה, שיצאו מבית-מדרשם של ענקי הדור, שימשו בחינת עידוד חשוב לעיסוקם של יהודים בנושא הנידון, ומעבר לגורמים שצויינו לעיל, עמד לנגד עיניהם הכלל הידוע שאין גוזרים גזירות על הציבור אלא אם כן רובו עשוי לעמוד בהם. כלומר המנהיגים הקהילתיים, פוליטיים, חברתיים ואידיאולוגיים-רוחניים, לא יכלו להתעלם מהתרחבות התופעה הגופנית בקרב היהודים, וחששו מן הסתם לאבד את צאן מרעיתם אם יתמידו בגזירות ובקשיים ועל כן בקשו מחד (מהבנה וממודעות חיובית) והפיקו מאידך (בבחינת עצם שנתקעה בגרונם) הלכות פסוקות להתיר את השרץ בק”ן טעמים.

במרכז הרצאותינו נעמיד כמובן את מפעלו האדיר של הרמב”ם ומידת תרומתו להנחלת התרבות הגופנית בקרב עם-ישראל ולתפוצתה.