סיקור מקיף

כלת פרס ישראל: מפתחת תרופת ה-Exelon לעיכוב אלצהיימר פרופ' מרתה ויינשטוק-רוזין

פרופ' וינשטוק רוזין, כיום בת 79, ממשיכה לחקור בשיטות מתוחכמות לגילוי תרופות הפועלות על מנגנונים של תפקוד המוח והזיכרון במחלות אלו.

פרופ' מרטה וינשטוק-רוזין צילום יורם אשהיים, מאתר האוניברסיטה העברית.
פרופ' מרטה וינשטוק-רוזין צילום יורם אשהיים, מאתר האוניברסיטה העברית.

שר החינוך שי פירון, הודיע ביום ה', על זכייתה של כלת פרס ישראל בתחום חקר הרפואה, לפרופ' מרתה וינשטוק רוזין וברך אותה. שר החינוך אישר את המלצת ועדת הפרס בראשות פרופ' מישל רבל.

בנימוקי הועדה, ציינו חבריה, כי פרופ' מרתה וינשטוק רוזין מבית הספר לרוקחות בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים חוקרת שנים טיפולים תרופתיים במחלות ניווניות של המערכת העצבית המרכזית.
התרופה ריבסטיגמין (אקסלון) משפרת את איכות החיים של מאות אלפי אנשים שסובלים ממלחת האלצהיימר.

פרופ' וינשטוק רוזין ממשיכה לחקור בשיטות מתוחכמות לגילוי תרופות הפועלות על מנגנונים של תפקוד המוח והזיכרון במחלות אלו.

פרופ' מישל רבל שימש כיו"ר ועדת הפרס ולצדו חברי הועדה – פרופ' אפרת לוי– להד, פרופ' חיים סידר ופרופ' קרל סקורצקי.

פרופ' מרתה ויינשטוק-רוזין – נולדה בווינה ב-1935, ובשנת 1939 סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה משפחתה נאלצה לברוח והגיעה לאנגליה. בתום המלחמה, היא התחילה ללמוד לנגן בכינור, והשתתפה בתזמורת בית הספר ותזמורת חובבנית ידועה ("בן אורי") עד שהיא עלתה ארצה. למרות התלאות בשנות המלחמה בהיותה חיה בלונדון, היא הצליחה בלימודיה בבית הספר, וכבר מגיל צעיר החליטה לעסוק במחקר תרופתי. לכן למרות שהתקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת לונדון (דבר שהיה קשה עבור אישה בימים ההם) היא הגיעה למסקנה ששאיפותיה תתמלאנה רק אם היא תלמד בבית הספר לרוקחות באוניברסיטת לונדון לתוארB.Pharm. (1956). שם היא רכשה ידע רחב בכימיה ופרמקולוגיה, יחד עם בסיס מוצק בפיזיולוגיה, ביוכימיה ופתולוגיה. בלימודיה לתואר ראשון ניתנה לה הכשרה יסודית בכימיה פרמצבטית מאת פרופ' Arnold Beckett, ובפרמקולוגיה מאת פרופ' Mary Lockett ואז המשיכה איתה לתואר שני M.Sc. בפרמקולוגיה (1958). הודות למורים אלה היא למדה את היסודות של תכנון תרופות ושיטות מתאימות להערכתן. היא המשיכה בלימודיה בבית ספר לרפואה ע"ש St. Mary's לתואר Ph.D. בפרמקולוגיה (1961), בעבודה חלוצית שבה הדגימה את קיומם בגוף של קולטנים למורפין. ממצא זה הוביל לגילוי של אופיאטים אנדוגניים על-ידי חוקרים אחרים.
בגיל 28 התמנתה למרצה בפרמקולוגיה שם, ומחקריה נתמכו ע"י מענק מהמועצה הבריטית למחקר רפואי. בהמשך עבודתה בבית החולים היא למדה קורס באימונולוגיה שניתן ע"י מרצים בעלי שם עולמי בתחום. בעקבות לימודיה באימונולוגיה היא הצטרפה למרפאת אלרגיה בבית החולים, ושם חקרה וגילתה כיצד פועל חיסון לאלרגיה לאבקת פרחים ופרסמה מספר מאמרים בתחום.
למרות שהוצעה לה משרה בכירה באוניברסיטת לונדון ב-1969 העדיפה לעלות לישראל עם בעלה ו-3 הילדים, ובתום השנה הראשונה בישראל נולד לה הילד הרביעי. בעלה הוזמן לנהל בית החולים החדש לשיקום וסיעוד בגדרה, ומרתה התבקשה על ידי הדיקן פרופ' שמעון גיטר ז"ל להצטרף לפקולטת הרפואה באוניברסיטת תל-אביב. שם ניתנה לה לארגון את ההוראה בפרמקולוגיה בבית ספר החדש. בהמשך מחקריה היא יזמה פרויקט להכין אנטגוניסטים לקולטני בטא אדרינרגיים שיפעלו באופן סלקטיבי בלב, במטרה למזער את השפעות הלוואי השליליות שלהם.
בשנת 1977-1976 יצאה לשבתון ב- NIH בארה"ב בתור חוקרת בכירה. שם היא עבדה עם פרופ' Axelrod Julius ופרופ' Irwin Kopin, ובמשך שנת עבודתה שם פרסמה בכתבי עת יוקרתיים 8 מאמרים על מחקריה.
בשנת 1977, מרתה קבלה מענק מהמכון האמריקאי הלאומי להתמכרויות לסמים (NIDA) על מנת לחקור את המנגנון של סבילות ל- opiates וכיצד הם גורמים לדיכוי נשימתי. זמן קצר לאחר מכן, היא ענתה להזמנתו של פרופ' פליקס ברגמן, מנהל המחלקה לפרמקולוגיה בבית ספר רפואה באוניברסיטה העברית, למלא התקן במחלקתו עקב פרישתו. שנה אחרי שהגיעה, המחלקה התמזגה עם המחלקה לפרמקולוגיה בבית ספר לרוקחות. היא נהלה את ההוראה לתלמידי רוקחות וגם למדה פרמקולוגיה לתלמידי רפואה ורפואת שיניים. היא המשיכה שם במחקר על המנגנון הקשור לפעילויות של מורפין, והראתה כי אפשר לבטל את ההשפעה לדיכוי הנשימה של מורפין באמצעות מתן בו-זמני של מורפין ופיזוסטיגמין, שהוא מעכב האנזים אצטיל-כולינאסטראז, המפרק אצטילכולין. שילוב זה אף גרם לחיזוק האפקט של שיכוך כאב של מורפין .

בשנת 1981 זכתה לתואר פרופ' מן המניין.

בשנות ה-80, חלתה חמותה האהובה עם מחלת אלצהיימר, ומרתה חשה בחוסר אונים נוכח היעדר טיפול תרופתי עבור מחלה נוראה זו. הודות למחקריה עם מעכבי האנזים כולינאסטרזה עלתה על דעתה האפשרות להקל על ההפרעות הקוגניטיביות באמצעות טיפול בחומרים אלה. היא הצליחה לשכנעה את מנכ"ל משרד המדע לאפשר לה להשתמש במותרות כספי המחקר שקיבלה מהמשרד למטרה זו. בשנת 1986 אחד ממעכבי הכולינאסטראזה שהכינה יחד עם פרופ' מיכאל חורב וד"ר זאב תא-שמע ז"ל, גילה פעילות מתאימה למטרה זו. התרופה נמכרה ע"י חברת "יישום" מהאוניברסיטה העברית לחברת Sandoz השוויצרית, ושווק היום ע"י חברת Novartis כ-Exelon. מרתה הושבעה לסודיות על ידי חברת Sandoz לגבי המוצא של התרופה בישראל – דבר שמנע ממנה לקבל פרס קיי מהאוניברסיטה העברית עד שנת 2000. מאידך גיסא, שמירת הסודיות בדיעבד מנעה מאנשים לפנות אליה בבקשה לקבל את התרופה לפני סיום מוצלח בפיתוחה הנדרשים לפני יציאתה לשוק.

ב-1983, מרתה נבחרה למנהלת המחלקה לפרמקולוגיה באוניברסיטה העברית. מאז 1977 היא ישבה במערכת העריכה של כתבי עת מדעיים, European Journal of Pharmacology, British Journal of Pharmacology, Journal of Neural Transmission.

מרתה התענינה מאוד בשליטה העצבית של לחץ הדם ובמנגנון של העלאתו על ידי עודף מלח. היא פיתחה שני זנים של ארנבות עם רגישות נמוכה וגבוהה, בהתאמה, של ההחזר ללחץ (baroreflex). היא הראתה כי רק בארנבות עם רגישות נמוכה התפתח יתר לחץ דם על דיאטת מלח גבוהה. ב-1987, מרתה הוזמנה על ידי פרופסור קורנר ממכון בייקר במלבורן, אוסטרליה, להביא הארנבות לצורך ביצוע מחקר משותף על השליטה של baroreflex על לחץ הדם.

בשנת 1994, פרופסור רוזין קיבלה מענק נוסף ממשרד המדע. בשיתוף עם חב' טבע ופרופסור מוסה יודים מהטכניון הוכנו מספר תרכובות חדשות, שאחת מהן יועדה לטיפול מחלת אלצהיימר. עם זאת, במהלך המחקר שלה, יחד עם הידע המצטבר אודות מחלת אלצהיימר, מרתה הבינה כי לתרכובת זו אין כל יתרון על פני מעכבי כולינאסטראזה הקיימים כדוגמת Exelon, כפי שהודגם בניסוי קליני באירופה שהסתיים לפני כשנה. עוד לפני הניסוי הזה, כבר החחילה להפנות את מחשבותיה לכיוון של מניעת מחלות במקום לטיפול בהן. היא הראתה ש- ladostigil, הניתן במינון נמוך בהרבה מזה שגורם לעיכוב האנזים כולינאסטראזה, גרם בחולדות מזדקנות שחזור פעילות תאי גליה ותאי עצב שנפגעו כתוצאה מהזקנה לרמה של פעילות הקיימת בחולדות צעירות, וגם מנע את הירידה בזיכרון. תגלית זו נרשמה בפטנט בשנת 2005. ב-2010, חברת "יישום" העניק רישיון ל"אברהם פרמה", חברה שהוקמה בישראל לקדם המשך הפיתוח של התרופה ladostigil לאחר שחברת "טבע" החזירה אותה לאוניברסיטה העברית. כעת החברה עוסקת בניסוי קליני ב- ladostigil ב-200 נבדקים המצויים בשלב של ליקוי קל בקוגניציה כדי לבדוק אם ניתן למנוע את ההתפתחות למחלת אלצהיימר. ניסוי זה ב-14 מרכזים בישראל, באוסטריה ובגרמניה. מאורגון ומתבצע ע"י מרתה יחד עם דר' יונה גפן, מנכ"ל "אברהם פרמה", וממומן חלקית מהתגמולים מ-Exelon.
בשנים האחרונות, מרתה חזרה להתעסק בתחום האימונולוגיה, ויחד עם פרופ' אברהם נודלמן מאוניברסיטת בר-אילן ופרופ' אברהם רובינשטיין מהאוניברסיטה העברית מפתחים חומרים לטיפול במחלות דלקתיות כרוניות כמו דלקת במעי הגס ובפרקים.

במהלך החיים המקצועיים שלה, היא ישבה בכמעט כל הוועדות החשובות של האוניברסיטה, כולל ועד המנהל. היא הדריכה 59 סטודנטים לתוארים M.Sc., Ph.D., MD, Post doc, והרבה מחניכיה הגיעו לעמדות מובילות באקדמיה ובתעשייה הפרמצויטית.
מאז פרישתה ב-2003, פרופ' ויינשטוק-רוזין ממשיכה לשתף פעולה עם מדענים בתחומים רבים ולפרסם מאמרים ופרקים בספרים מדעיים, ואף מוזמנת לעיתים קרובות להרצות בכנסים מדעיים.

פרופ' מרתה ויינשטוק-רוזין נשואה לפרופ' ארנולד רוזין, יקיר ירושלים (משנת תש"ע) מנהל המחלקה הגריאטרית במרכז רפואי שערי צדק לשעבר. יש להם 4 ילדים ו-20 נכדים.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

  1. אתם זקוקים בדחיפות למגיה/ה וכן לעורך לשוני ! הכתבה על פרופ' רוזין מוכיחה זאת!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן