החשמונאים, חלק תשיעי: בין פשלות לרצח. האם הביא ריב האחים לקץ ממלכת בית חשמונאי ?

שלומציון לא השאירה יורשים ולפיכך התקוטטו שני בניה על התפקיד, והרומאים התערבו צבאית לעזרתו של אריסטובלוס, ואולם הכיבוש הרומי היה בלתי נמנע גם בלי הפרשה הזו

חיילים רומיים. איור: shutterstock
חיילים רומיים. איור: shutterstock

מן המקובל לחשוב, לפנטז משהו, כי השתלטותה של רומא על יהודה, על ממלכת בית חשמונאי, היתה נמנעת אלמלא פרץ ריב אימתני בין יורשי שלומציון אלכסנדרה. את זאת נברר בהמשך הדברים.

נתחיל מזה, שראשית צעדי האחים, היתה זרועה במכשלה רבתי, והאשמה בכך, במידה מסויימת, היתה האם-הגבירה. שלומציון לא הותירה מאחוריה כל צוואה, בכתב או בעל-פה, בעניין ירושת מלכותה. יתירה מזו, מאיזו סיבה שהיא היא לא הכשירה אף אחד משני בניה, לא את יהודה אריסטובולוס ולא את יוחנן הורקנוס לשמש כמנהיג טרם לכתה מן העולם.

אז אחת מן השלוש: ראשית – לא הספיקה על שום מחלתה לנסח צוואה, מה שנראה דחוק ביותר; שנית – חששה הן מהרפתקנותו של אריסטובולוס והן מליקויי הנהגתו של הורקנוס; שלישית – היתה חשופה להשפעתם של הפרושים, אשר התנגדו עקרונית למלוכה, ולפחות כזו המחברת יחדיו בין הכתר הפוליטי לזה הפולחני.

ומה אומר על כך יוסף בן מתתיהו? תלוי על איזה חיבור מסתמכים. על פי קדמוניות היהודים ביצע אריסטובולוס, טרם פטירת שלומציון, מהלך מהיר יחסית של שבועיים ימים, שיבצר את ירושתו והוא ניסיון להשתלט על כל 22 המבצרים, ובכללם אותם שלושה – הורקניה, אלכסנדריון ומכוור, שם נשמרו אוצרות המלכה, וזאת עשה מפחד נפילת הירושה בידי הפרושים תוך שהוא לוקח בחשבון את חוסר האונים של אחיו הורקנוס לשלוט. אריסטובולוס הקיף עצמו בנאמנים שהיוו פמליה מלכותית. בזכות עושרו יכול היה לקנות צבא יהודי וזר ולקדם גופי הנהגה שונים.

משנודעו הדברים הללו למלכה נקטה בשב-ואל-תעשה, למשל לא מינתה יורש מטעמה מחד ולא אישרה את הנהגתו של אריסטובולוס מאידך. ומה כן עשתה? פנתה להורקנוס וליועציה והסמיכה אותם להגיע לאיזו שהיא מסקנה אופרטיבית, כשיוסף בן מתתיהו רומז קלות אודות מחלתה שתקפה אותה.

בכל מקרה העובדה שאין יורש אחד וכזה שהוכשר להנהגה מצביעה על מחדל נוראי של שלומציון, וכזה שיערער היטב את היציבות ביהודה.

בספרו האחר של יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, דווקא נודע יורש והוא יוחנן הורקנוס השני, שאליו הועברו מפתחות השלטון עוד בחייה של האם שלומציון. אלא שיהודה אריסטובולוס לא ויתר על סיכויי מומעמדותו, והשניים נערכו לקרב הכרעה בסמוך ליריחו. אריסטובולוס ניצח ב"נקודות" כשרוב צבאו של אחיו עבר לצידו ובעקבות זאת נס הורקנוס למצודת אנטוניה שבירושלים כשהוא נוטל באילוץ את אשת אריסטובולוס ואת ילדיו כבני ערובה.
מצב מסובך זה הביא את שני האחים להתפייסות נכפית משהו, שבמהלכה הוסכם כי אריסטובולוס יכהן כמלך וכוהן גדול והורקנוס יזכה בכל הפריבילגיות שמזומנות לאחי המלך. הסדר זה נערך במקדש וזכה לגושפנקה הציבורית במעמד רוב ציבור בירושלים בבחינת החייאת הנוהג הקדום של ימי המקבים.
אין זאת אלא כי הורקנוס ויתר בלית ברירה לאחיו, שהיה נמרץ ונבון ממנו ועימו היה הכוח הצבאי.

לזירת הנפשות הפועלות נכנס שחקן חדש, ואולי לא-כל-כך חדש, ושמו אנטיפטרוס (אבי הורדוס לימים) האדומי, מי שאבותיו גוירו באינוס על ידי יוחנן הורקנוס הראשון, ומי שאביו זכה לתפקיד פוליטי דומיננטי בתמיכת אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה, קרי לאסטרטגוס (מושל) על כל אדום (אדומאיה). לאביו זה היו קשרים הדוקים עם האתנוס הערבי ועם הערים אשקלון ועזה ונכסיו היו רבים.

אנטיפטרוס ראה בסיטואציה המורכבת בין בני ינאי, האחים, הדמנות פז לשדרג את כוחו ומעמדו ובעיקר נוכח העובדה שידע היטב לקרוא את המפה הגיאו-פוליטית של האזור – התקדמותה של רומא לעבר ירושת הממלכות ההלניסטיות (מצרים סוריה) מזה וניסיונות התפשטות של הארמנים מצפון-מזרח מזה.

ניתוח המצב על ידי אנטיפטרוס הביא אותו למסקנה כי מוטב לחשל את הקשרים בינו לבין הורקנוס המודח ולהגות מן המסילה את אריסטובולוס ההרפתקן והנמרץ. לצורך זה יצר חרושת שמועות בגנות אריסטובולוס מחד וביקש להפיל ברשתו את הורקנוס כאילו חרב אריסטובולוס ומרעיו מונחת על צווארו.

לבסוף, לאחר מסעי שכנוע מייגעים המליץ אנטיפטרוס להורקנוס למצוא מקלט אצל ידידו, חרתת השלישי מלך הערבים-הנבטים (שלט בין השנים62-87 לפנה"ס). בכך רמז בעקיפין לחרתת כי עתיד הוא לספח שוב את השטחים הנרחבים שנגזלו ממנו בזמנו על ידי כיבושי ינאי.

הורקנוס, ספק מעודד מהתקווה למלוך שוב בעזרת השניים וספק מניח את דעתו שעדיף בשעה זו להגן על ראשו שלו, חמק באישון לילה יחד עם אנטיפטרוס מירושלים והשניים עשו דרכם בבהילות לפטרה, עיר ממלכתו של חרתת (מלך הערבים-הנבטים).

חרתת סיפק להורקנוס צבא גדול, כזה שמנה חמישים אלף רגלים ופרשים, על מנת שיתמודד עם אריסטובולוס.
נראה היה שמהלך זה נכפה על הורקנוס, שכנראה נגרר בנסיבות ההתרחשות, שהן אנטיפטרוס והן חרתת הדהירו אותו אל לב זירת ההתמודדות. הורקנוס אף הבטיח לחרתת שלאחר התמלכותו ידאג להשיב לחרתת את כל השטחים שאלכסנדר ינאי כבש מידיו, ובכללן מידבא, צוער, מעלה הלוחית ועוד.

אריסטובולוס ספג מכה קשה ונסוג לירושלים, כשרבים מצבאו הצטרפו על הורקנוס המנצח ואלמלא מרקוס איימיליוס סקאורוס, קצין בכיר בצבאו של פומפיאוס הרומי, שדהר לירושלים במצוותו של פומפיאוס ודאג לגונן על אריסטובולוס מפני המכה הסופית שאמור היה צבאו של חרתת להמיט עליו, היה גורלו רע ומר.
הנה כי כן היה זה האות להתערבות הרומית הראשונה ביהודה.

מה עושה רומא באזור? הרחק מביתה וממולדתה?

ובכן, פומפיאוס, הצלע השלישית החשובה בטרימוויראט הרומי, יחד עם יוליוס קיסר וקראסוס, הונחה על ידי המוח, המניפולאטור של אותה ברית שלישונית, להלום בציי שודדי-הים בים התיכון (הים שלנו – mare nostrum – בלשונם של הרומאים) שסיכנו מאוד את קווי המסחר הימי הרומי. פומפיאוס ביצע את המשימה לפני-ולפנים ודהר מזרחה אל עבר הממלכות ההלניסטיות ושכניהן כגון ארמניה ובסופו של דבר השתלט על סוריה הסלאוקית והפכה לפרובינקיה רומית בשנת 66 לספ'.

מהלך זה הביא בחובו, פוטנציאלית, את יהודה להשתייך לאימפריה הרומית. כך שעם ריב אחים או בלעדיו, יהודה סומנה כאבר במארג האימפריאלי הרומי.

ועוד, כיצד תוסבר עובדה זו לאור הבריתות ההדדיות שנכרתו בין החשמונאים לבין רומא. נראה לכאורה כי מוסר ופוליטיקה לא דרים יחד בכפיפה אחת. אולי זה נכון אך לרומא היתה עילה מספיקה למה שהיא מכנה בשם עילה למלחמה (casus belli), אלכסנדר ינאי בזמנו, "כטוב לבו בהצלחותיו" לא זו בלבד שביטל את החוזה ההדדי עם רומא אלא כרת בריתות עם אויביה של רומא במזרח, בבחינת מהלך שלא ייסלח מבחינתם של הרומאים. יורשתו, שלומציון אלכסנדרה, לא הפכה את המצב, ובכך הוסיפה חטא על פשע, וזאת מכיוון שניתן היה להניח כמעט בוודאות, שרומא תשתלט על כל מזרח הים התיכון.

נחזור איפוא לירושלים הנצורה על ידי כוחותיו של הורקנוס (למעשה בשליטת חרתת ואנטיפטרוס). ירושלים נחלקה לשני מחנות, בבחינת שגרה עוד מימי התקופה הקדם-מקבית, ומתקופה זו ואילך – בין המחנה הפרושי, העממי משהו, שתמך בהורקנוס, אידיאולוגית ופיזית (והצטרף אליו במלחמת המצור), לבין המחנה הצדוקי, הכוהני, שחבר לאריסטובולוס ונשאר בירושלים, בין השאר להגן גם על המקדש. קבוצת העשירים והמכובדים בירושלים הספיקה להימלט למצרים, לכיוון אלכסנדריה.
ההמון הפרו-הורקנוסי לכד את חוניו (הלא-הוא חוני המעגל, אותו זה שהתפרסם פעם בהורדת הגשמים ביום של בצורת, לאחר שפנה בתחינה לאל ונעתר), ותבע ממנו לערוך תפילה נגד אריסטובולוס וסיעתו. משסרב לערוך את טקס ה"פולסא דנורא" והרים קולו למרום בתחינה שהאל לא ייעתר לא לתומכי הורקנוס ולא לתומכי אריסטובולוס, כשכל צד מייחל לקריסתו של האחר. תגובה זו עוררה את זעם ההמון והקיצונים שבו, בני העוולה, סקלוהו למוות.
רצח בעזרת השם?!

מה לגבי גזילה בעזרת השם?

הימים היו ימי פסח ואריסטובולוס וסיעתו פנו להורקנוס שצר עליהם והפצירו בו להעביר לרשותם בהמות לקרבן. תשובת הורקנוס היתה – בבקשה, אך שלמו אלף דרכמות עבור כל ראש (ולהזכירנו כי דרכמה אחת היתה שכר יומו הממוצע של פועל). אריסטובולוס והכוהנים שלשלו את הסכום המבוקש, אלא שלא מסרו הורקנוס ואנשיו בהמות חלופת הכסף.
הכוהנים, רותחים מזעם ומעלבון, התפללו לאלוהים שישלם לגזלנים כגמולם. והפעם, בשונה מן הפעם הקודמת, שהיתה דו-צדדיות, תפילתם נענתה "ואלוהים לא השהה את עונשם, אלא שלח רוח גדולה וחזקה והשמיד את תבואת כל הארץ, עד שסאה של דגן עלתה אותה שעה באחת עשרה דרכמות" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יד, 28).

היה או לא היה, אין זה משנה, ואפילו אם מדובר על סיפור מיתולוגי שנבע אולי ממשאלת לב או אפילו מבצורת רנדומלית, שעליה נבנו ספורי-אלף-לילה-ולילה. ואף אין להוציא מכלל אפשרות שיוסף בן מתתיהו, מחבר הספר, מהיותו בן למשפחת כוהנים מכובדת, ביקש להיפרע מעושי הגזילה.

ולענייננו – לא ריב האחים והמעשים הנאלחים והבזויים הביאו לידי הכיבוש הרומי. הכיבוש היה צפוי לאור קווי התקדמותה של האימפריה ממערב למזרח. ושמא תאמר, הכיבוש אולי הואץ בנסיבות ריב האחים? אלא שגם כאן טופחים דפי ההיסטוריה על פניהם של אלה הגורסים כך. פומפיאוס מתפנה להשתלטות על יהודה לאחר הבסת הכוחות הארמנים ואזור פונטוס ובעקבות כיבושה של סוריה בין 66 לבין 64 לפנה"ס. ולהזכיר לעצמנו גיאופוליטית – השתלטות על סוריה משמעה ניכוס כל השטחים שהיו בידה, ובכללה יהודה (עוד מראשית התקופה ההלניסטית ועבור דרך המקבים והחשמונאים). יהודה לא היתה כלל עצמאית בימי המקבים והחשמונאים, ואף הכרזת הריבונות בימי אלכסנדר ינאי ויורשתו שלומציון לא אושרה על ידי הממלכה הסורית-סלאוקית.

אלא מאי? עם הזמן, מתוך כוונה להאדיר ולהעצים את הגבורה, האומץ והנחישות היהודית מול כל "הקמים עלינו" מחד ולהסביר, בה בעת, את חולשת החוליה בשרשרת קדושת העם מאידך, עיוותו רבים ו"טובים" את תמונת המצב ההיסטורי – מחקו שם, מרחו שם … ויצרו את מיתוס ריב-האחים, או אם תרצו את מיתוס "שנאת החינם", הרץ במחוזותינו עד עצם היום הזה, כאילו הכל בסדר ורק הנון-קונפורמיסטים הם השועלים המחבלים בכרמים. ואידך זיל גמור!

 

לכל פרקי הסדרה

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. כל ניסיון לחשוב מעבר לקופסת הכרונולוגיה ההיסטורית העובדתית אינו אלא שעשוע ריק מתוכן. עם זאת ראוי היה לחשמונאים לשקול אנליזהגיאו-פוליטית סבירה ולא להסתבך במרדנות נואלת חסרת סיכוי מול הרומאים, שמחירה קשה ונוקב.

  2. כאחד שמאוד מתעניין בהיסטוריה ובתקופה ההיא.נראה כי יהודה תמיד הייתה נתונה להשפעת כוח איזורי כלשהו החל מהאשורים והבבלים שקבעו והמליכו מלכים דרך מצרים ועד האימפריה הסאלוקית והרומית.
    אז בעצם אם שלמציון המלכה הייתה מתקנת את מה שעשה ינאי וכורתת ברית עם רומא,האם עדיין המלוכה הייתה נשארת בידי החשמונאים?האם היה ניתן לקחת חלק ניטרלי בכיבושי רומא(כמו שוויץ) על – ידי תשלום מס או דיפלומטיה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן