סיקור מקיף

שן הארי נגד לוחמה כימית

בימים איומים אלו של מלחמה כימית נגד בני אדם, פותח במחקר ביומימטי של פרופסור דניאל ויס מהטכניון, דגם של חיישנים מעופפים לאיתור גזים רעילים, בהשראת אופן הפצת זרעי שן הארי


פרח שן הארי. מתוך ויקיפדיה
מאת:מאיה גבעון
בימים איומים אלו של מלחמה כימית נגד בני אדם, פותח במחקר ביומימטי של פרופסור דניאל ויס מהטכניון, דגם של חיישנים מעופפים לאיתור גזים רעילים, בהשראת אופן הפצת זרעי שן הארי.

פרופסור דניאל וייס מהפקולטה להנדסת חלל ואווירונאוטיקה בטכניון, נעזר בחשיבה ביומימטית כבר שנים רבות. הוא בקיא בתופעות ביולוגיות של צמחים ובעלי חיים כשם שהוא בקיא בהנדסת מכונות ובמתמטיקה. בין היתר, חקר וייס תופעות כגון השלכות ביו-מכניות של התלהקות דגים, ייצוב הראש אצל עופות צייד כגון אנפות, שלדגים ובזים – לשיפור מערכות ייצוב בתעופה, תנועות הסרטנים במים בעת בריחה ועוד. פיתוח של וייס וצוות חוקרים מהטכניון, המתבסס על דרך ההפצה של זרעי שן הארי, אומץ ומפותח על ידי רפא"ל: כלי רכב זעיר, חסר מנוע, שאפשר לשלוט בו מרחוק.

מי לא מכיר את התפרחת הלבנה של זרעי שן הארי? פרח שן הארי, או "שינן רפואי" (Taraxacum officinale, Dandelion) יוצר אלפי זרעים, כל אחד בן 5-6 מילימטרים ומצויד ב"מצנח" עשוי סיבים קפילריים דקיקים, הכולאים אוויר ביניהם. עובי כל סיב הוא כשליש מיקרון, (מיקרון הוא מיליונית המטר) – דק יותר משיער אדם. כאשר זרעים רבים נמצאים יחד על הצמח, לפני פיזורם ברוח, הם מאורגנים בתפרחת לבנה-כסופה, (שזוכה לכינוי החיבה "סבא").

לבחינת כלי הטיס הבלתי מאויש, הוכן דגם ניסוי, הגדול פי 50 ממושא החיקוי. סיבי פלסטיק דקיקים החליפו את סיבי הזרעים המקוריים. בשלבים הבאים, הוחלפו הסיבים בסיבי טיטניום חזקים יותר, במשקל עשירית המיליגרם כל אחד. התוצאות הראו כי אפשר לבנות כלי טיס בלתי מאויש בגודל ננומטרי, שיוכל להגיע לגובה של כמאה מטרים ללא שימוש במנוע.

לכלי הטיס הננומטרי יכולים להיות שימושים שונים. אחד השימושים שמציע פרופ' וייס הוא לזיהוי ענני גז, בזירות קרב ולוחמה בטרור, לדוגמא, או לאחר תאונות בהן מעורבים חומרים כימיים נדיפים. כלי הטיס יפוזרו לתוך ענן הגז הבלתי מזוהה מתוך מחסנית של רובה רימונים. כאשר יבוא כלי הטיס במגע עם חלקיקי הגז, יגרמו אינדיקאטורים כימיים שעליו לשינוי צבעו, וייווצר ענן צבעוני שיסייע בזיהוי מרחוק של האזור המזוהם. הודות למשקלם הזעיר, יישאו כלי הטיס באוויר עם תנועת הרוח ועם ענן הגז, וימשיכו לסמן את אזור הסכנה. השלב הבא, לדברי וייס, הוא לצייד את כלי הטיס הזעירים הללו במנוע, ולאפשר להם יכולת שליטה הנעה עצמית, ובמילים אחרות, מעבר למודל המבוסס על חרקים.

פורסם על ידי www.biomimicry.org.il

לידיעה באתר חדשנות מן הטבע

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן