טפילים מעניקים רמזים על חיי החברה של הלֶמוּרים
הלֶמוּר העכברי החום, שמשקלו 40 גרם בלבד, הוא אחד ממיני הפרימאטים הקטנים ביותר בעולם. בשל גודלם הזעיר של למורים אלה, בשילוב עם פעילותם הלילית על עצים, קשה לעקוב אחריהם ולצפות בהם. שרה זוֹדי, סטודנטית מאוניברסיטת הלסינקי בפינלנד, ועמיתיה המציאו דרך גאונית לחקור את יחסי הגומלין בין הלמורים הקטנים האלה: לעקוב אחרי הכינים שלהם.
מדענים מעריכים שכינים התפתחו לפני 130 מיליוני שנה לפחות וניזונו מדמם של דינוזאורים בעלי נוצות. כיום הן חיות כמעט על כל מיני הציפורים והיונקים. כל אחד ממיני הכינים נוטה להעדיף מין מסוים ויחיד של פונדקאי, או ממינים קרובים מאוד זה לזה, שעליו הוא חי ומדמו הוא ניזון. כמו כן, כדי שהכינים יוכלו להתרבות ולהתפשט, הפונדקאים חייבים לבוא במגע זה עם זה (כמו ילדים בגן, כפי שיודעים הורים רבים). במינים של חיות בר, כינים כמעט לעולם אינן מחליפות פונדקאים, אלא אם בעלי החיים יוצרים מגע פיזי – במאבק, בקינון משותף או בהזדווגות.
זודי ועמיתיה חקרו למורים במדגסקר והשתמשו במלכודות כדי לנטר את תנועותיהם. הם סימנו כינים מן המין Lemurpediculus verrucolsus, שנטפל ללמור העכברי החום, בקוד צבע ייחודי באמצעות לכה לציפורניים. עם התקדמות המחקר, החוקרים המשיכו ללכוד למורים ולהתבונן בכינים שעליהם כדי לבדוק אם כינים מסומנות החליפו פונדקאים.
במשך חודש, במהלך תקופת הרבייה, הם תיעדו 76 מעברים בין 14 למורים, כולם זכרים. לדעת החוקרים, ההעברות בין הזכרים התרחשו ככל הנראה במהלך מאבקים על נקבות, אך מה שמעניין יותר הוא שנתוני הכינים זיהו 13 תופעות חדשות של יחסי גומלין חברתיים שהמלכודות לא הצליחו לחזות. אחת מאלה הייתה הממצא לפיו למורים נעים למרחקים גדולים יותר משחשבו בעבר: העברות כינים מסוימות אירעו בין פרטים שנלכדו במרחק של יותר מ-600 מטרים זה מזה.
אין זה המחקר הראשון שמשתמש בכינים כדי לקבל תמונה מדעית רחבה יותר, אך הוא בין הראשונים שמנצלים אותן כדי לחקור התנהגות של מין שחי בטבע. הצוות מקווה שהמחקר הזה יוכיח את יעילות השיטה.
_____
מבוסס על רשומה בבלוג blogs.ScientificAmerican.com/science-sushi
