הידיעה על לוח הנושא כתובת מימיו של יהואש הכתה רבים בתדהמה. כמו בבית המשפט, השאלה העומדת כאן לדיון היא, האם הוכח זיוף מעבר לספק סביר
הידיעה על גילוי מרעיש, לוח מאבן חול שחורה הנושא כנראה כתובת מימיו של יהואש מלך יהודה, הכתה רבים בתדהמה. אילו היתה הארכיאולוגיה הישראלית משופעת בעדויות כתובות כמו אחיותיה במצרים, בעיראק ובסוריה, ייתכן שהלוח היה נרכש ומוצג זה כבר במוזיאון ישראל. אך בישראל שורר מצב מוזר: למרות עשורים רבים של חפירות, אין כמעט אישור בכתובות עתיקות לנאמר בתנ”ך, וממצא נדיר שכזה נתקל מיד בחומה של ספקנות. הסודיות האופפת את מקום גילויו של הלוח הוסיפה לחששות.
לארכיאולוגיה יש פוטנציאל להיות מדע בין-תחומי מרגש ביותר. היא משלבת היסטוריה ומקרא עם כימיה ופיסיקה. במסגרת כזאת היה אפשר לצפות, ששאלת האותנטיות של ממצא ארכיאולוגי מסקרן תזכה לפסק דין מהיר. אך נראה, שהחלטת המוזיאון שלא לרכוש את הלוח, והסכנה שלא יוצג לעולם לעיני הציבור בישראל, נובעת מאי קיומם של תנאים בישראל לעבודה משותפת של ארכיאולוגים עם מדענים מתחומים אחרים. נוצר מצב פרדוקסלי, שעל הלוח נעשו שני מחקרים נפרדים לגמרי, בלא חילופי מידע הדדיים.
מחקר אחד, שיתפרסם בכתב עת מקצועי בעוד כחצי שנה, בוצע על ידי הפרופ’ יוסף נוה וישראל אפעל מן האוניברסיטה העברית, והגיע למסקנות חותכות שהלוח מזויף. במסגרתו נטען, שהכתובת, המתארת את שיפוץ בית המקדש על ידי יהואש, משתמשת במונח “בדק בית” במובנו המודרני ולא במשמעותו התנ”כית – סדק במבנה. יוצגו ראיות לכך, שאותיות מסוימות בכתב העברי העתיק חרוטות בכתובת בנטייה שונה מן הצפוי לתקופה. יובהר גם, שהתבוננות קפדנית בשוליים מעלה חשש, שהטקסט נחרט באבן לאחר שבירתה המלאכותית על ידי זייפן. מחקר אחר, על ידי הפרופ’ שמעון אילני ועמיתיו מן המכון הגיאולוגי, פורסם השבוע בכתב העת של המכון ועוסק בעיקר בהיבטים הכימיים-הפיסיקליים של הלוח. מסקנותיו הן, שקיימת סבירות רבה לכך שהממצא הוא אמיתי. העדויות כוללות תיארוך פחמן רדיואקטיווי של גרגרי פיח לשנת 300 לפני הספירה וגילוי טיפות מיקרוסקופיות של זהב טהור במיוחד, היכולות להיווצר רק בשעת שריפה של קירות מצופים. כמו כן הכסות המצטברת על הלוח נבדקה בקפדנות ואובחנה כעתיקה, בלא ראיות להשמה מלאכותית.
עקב פיצול מחקרי זה נמנעה האפשרות המקובלת במדעים המדויקים: לשקלל את כל הראיות ולהגיע למסקנה אחת. וכמו בבית המשפט, השאלה העומדת כאן לדיון היא, אם הוכח זיוף מעבר לספק סביר. לייצור של לוח כזה באופן מלאכותי היה דרוש כנראה צוות מעולה ביותר של זייפנים. הטענות בנושא הכתב הן כבדות משקל, אך יש להתייחס אליהן כחלק מן התמונה הכוללת. למעשה מסכימים רבים מן הארכיאולוגים הטוענים לזיוף, שמדובר בחיקוי הדורש מומחיות רבה בלשון המקרא ובתורת הכתב העתיק. במקביל, קשה לראות כיצד יכלו הזייפנים לתכנן ולרקוח יחדיו את כל המרכיבים הכימיים העדינים שנחשפו רק בעזרת מכשור מתוחכם.
טובת הציבור היא, שבמקרה כזה יגיע המוזיאון להסדר עם האספן לרכישה מותנית של הלוח ויציג אותו לציבור ולציבור המדענים בארץ ובעולם. השיטה המדעית ממליצה על חופש גמור לסתור מסקנות שהתקבלו בעבר בעזרת גילויים חדשים. אם בסופו של דבר יוכח זיוף בשילוב בין-תחומי של ראיות, יתבע המוזיאון את הסוחר, והזייפן הלא-ייאמן יוכל להתמנות למשרה אקדמית בתחום הראוי לפיתוח של ארכיאולוגיה מדעית.
