יחסם האמביבלנטי של מלכי יהודה וישראל לנביאים

הנביאים היו המוכיחים בשער. הם דברו ,יותר נכון זעקו כנגד השחיתות של המערכת השלטונית,כנגד חוסר הצדק החברתי וכנגד קבלת החלטות שגויה באשר ליחסים עם מדינות שונות ובפרט מעצמות.

מבוא
אם ננסה להבין את מעמדם של הנביאים במונחים בני ימינו נראה שבמובן מסוים הם מלאו תפקיד של אופוזיציה ללא שום כוונה להחליף את המלכים. הנביאים היו המוכיחים בשער.הם דברו ,יותר נכון זעקו כנגד השחיתות של המערכת השלטונית,כנגד חוסר הצדק החברתי וכנגד קבלת החלטות שגויה באשר ליחסים עם מדינות שונות ובפרט מעצמות.

זעקתם של הנביאים היתה זעקת אמת.הם ביטאו את אשר על ליבם בצורה בוטה ואכזרית ולא פעם הפנו את דבריהם כלפי המלכים אישית.האמת שלהם כנגד הנורמות המקובלות ולכך דרוש היה אומץ רב שהיה כרוך גם בסכנת חיים.הם היו אנשים חזקים באופיים ולא נרתעו מעימותים.מלכי יהודה וישראל ,אם לנקוט בלשון המעטה,לא אהבו את תוכחת הנביאים.היחס שלהם כלפי הנביאים היה אמביוולנטי.מצד אחד זעם וקרוב לוודאי גם משטמה ומצד שני כאשר נקלעו למצוקות ובפרט מדיניות פנו אליהם וביקשו את עזרתם.אפשר להסביר זאת בכך שהנביאים חרף דבריהם הקשים והיותם מחוץ לממסד הפוליטי היו בעלי מעמד חברתי גבוה ונסיון לפגוע בהם היה מעורר זעם רב בקרב הציבור.

מיכיהו המורשתי ואוריהו בן שמעיהו

על מעמדם ויוקרתם של הנביאים אפשר ללמוד ממקרהו של מיכיהו המורשתי.עליו נאמר כי: "היה ניבא בימי חזקיהו מלך יהודה ויאמר אל כל עם יהודה לאמר כה אמר יהוה צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער.ההמת המיתהו חזקיה מלך יהודה וכל יהודה הלא ירא את יהוה ויחל את פני יהוה וינחם יהוה על הרעה אשר דיבר עליהם ואנחנו רעה גדולה על נפשותינו"(ירמיהו כו 18-19 ).דבריו הקשים של הנביא עוררו חמת זעם עד כדי נכונות להביא לחיסולו.החשש היה שפעולה כה דרסטית תקומם את הציבור עד כדי נכונות להתקומם ולהעמיד בסכנה קיומית את הממסד השלטוני.

על אוריה בן שמעיהו מקרית יערים מסופר כי "ניבא על העיר הזאת ועל הארץ…וישמע המלך יהויקים וכל גיבוריו וכל השרים את דבריו ויבקש המלך המיתו וישמע אוריהו וירא ויברח ויבוא מצרים. וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים את אלחנן בן עכבור ואנשים אתו אל מצרים ויוציאו את אוריהו ממצרים ויביאוהו אל המלך יהויקים ויכהו בחרב וישלך את נבלתו אל קברי בני העם"(ירמיהו כו 21-24 ). הנכונות מצד המלך ואנשיו לחסלו היתה כה גורפת שלא השאירו בידיו של הנביא שום סיכוי.מקרה זה מעורר מספר שאלות. אפשר לראות בבריחתו של אוריהו דוגמה לנסיון של מנהיג רוחני לבקש מקלט מדיני בארץ זרה.האם שלטונות מצרים ידעו במי מדובר ונתנו לו מחסה גם אם זה נעשה משיקולים של מדיניות בינלאומית?באם כך היה הדבר ,אנשיו של יהויקים היו צריכים לבקש את רשות המצרים להכנס למצרים ולבקש את הסגרתו.האם מצרים היתה נכונה להסגירו תמורת איזה שהם הישגים מדיניים? אפשרות אחרת היא שהנביא ברח למצרים במסווה ויהויקים שלח משלחת שנכנסה למצרים גם היא במסווה והוציאה אותו משם בכוח על מנת למלא את פקודת המלך.

שמעיה איש האלוהים

על נביא זה ידוע כי פעל בימיו של רחבעם מלך ירושלים.הכתוב מספר על שני מפגשים שהיו לו עם המלך. פעם ראשונה היתה כאשר רחבעם עמד לפתוח במלחמה כנגד מלך ישראל. שמעיה התערב בנעשה ,פנה לרחבעם לכל בית ישראל ביהודה וציווה עליהם: "כה אמר יהוה. לא תעלו ולא תלחמו עם אחיכם שובו איש לביתו כי מאתי נהיה הדבר הזה וישמעו את דברי יהוה וישובו מלכת אל ירבעם"( דברי הימים ב' יא 4 ). הנביא הפעיל את מלוא עוצמתו המוסרית על מנת למנוע מלחמת אזרחים והצליח בכך. המפגש השני ביניהם היה כאשר שישק מלך מצרים עלה על ירושלים ובזז את אוצרות המקדש ואוצרות המלוכה.כתגובה למתרחש שמעיה הגיע לרחבעם ושרי יהודה והוכיח אותם קשות. מפלתם נבעה מכך שעזבו את אלוהים.למשמע הדברים: "ויכנעו שרי ישראל והמלך ויאמרו צדיק יהוה"(דברי הימים ב' יב 6 ). רחבעם לא הפעיל שום אמצעים כנגד איש האלוהים והפנים את דברי הנביא . רחבעם המשיך לאחר מכן לעשות את הרע בעיני ה',אך הכתוב לא מוסר על שום עימותים נוספים בינו לבין הנביא.

עמוס

יחס קשה על גבול האיום הוא המקרה של עמוס.הנביא עמוס הואשם על ידי אמציה כהן בית אל כי קשר כנגד המלך וניבא כי המלך ימות "וישראל יגלה מאדמתו"(עמוס ז' 11 ),האשמה שאין חמורה ממנה .אמציה כתגובה לכך אמר לו בטון מצווה: "חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם ושם תנבא ובית אל לא תוסיף עוד להנבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא"(עמוס ז' 12-13 ).זהו למעשה ציווי עם אזהרה שאם לא יעשה זאת סופו יהיה רע.עמוס לא נבהל, לא נשאר חייב והשיב לו במילים בוטות ומשפילות : "אשתך בעיר תזנה ובניך ובנותיך בחרב יפלו ואדמתך בחרב תחולק ואתה על אדמה טמאה תמות וכל ישראל גלה יגלה מעל אדמתו"(עמוס ז' 17 ).

חולדה הנביאה

לעומת מלכים אלה,מלך אשר קיבל בהכנעה דברי נבואה הוא יאשיהו מלך יהודה. כאשר רצה לשמוע את דברי האל שלח את אנשיו לחולדה הנביאה.דבריה היו קשים אך המלך לא נקט בשום עמדה וניכר כי קיבל את דבריה בהכנעה מלאה (מלכים ב' כב 13-20 ).

מיכיהו בן ימלה

מלך שהיה לו קשר עם שני נביאים הוא אחאב והנביאים הם מיכיהו בן ימלה ואליהו. כאשר אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך ישראל לחמו ביחד כנגד ארם,יהושפט היה זקוק לברכתו של נביא לקראת יציאה לקרב,אחאב ביקש שיזמנו את מיכיהו בן ימלה למרות שנאתו אליו כיון שלא "יתנבא עלי טוב כי אם רע"(מלכים א' כב 8 ). אחאב כתגובה ציווה לאסור אותו ולהאכיל אותו לחם לחץ ומים לחץ עד שובו בשלום משדה הקרב (מלכים ב' כב 27). הכתוב לא מספר מה עלה בגורלו של הנביא לאחר מותו של אחאב.

אליהו הנביא

את אליהו הנביא אנו פוגשים לראשונה במלכים א' יז 1 כאשר הוא פונה לאחאב ואומר לו את הדברים הבאים: "חי יהוה אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי". נבואה קשה ואכזרית זו שמשמעותה בצורת שבעטיה אליהו נאלץ לברוח ובמנוסתו הגיע לצידון.

אליהו התעמת בצורה קשה ואלימה במיוחד עם אחאב כאשר טבח 450 נביאי בעל,50 נביאי אשרה ו-400 אוכלי שולחן איזבל(מלכים א' יח 18-41 )..אחאב עצמו לא נקט שום צעד כנגדו. במלכים א' יט 1 אומר הכתוב: "ויגד אחאב לאיזבל את כל אשר עשה אליהו ואת כל אשר הרג את כל הנביאים בחרב".הרושם המתקבל הוא שאחאב היה המום מעוצמתו וקנאותו הרצחנית של אליהו וכי הוא לא ידע מה לעשות. מי שנקטה בפעולה היתה אשתו איזבל ואליהו כדי להציל את עצמו ברח לבאר שבע.עימות שני ביניהם היה כאשר נבות היזרעאלי חוסל בהוראתה של איזבל על מנת שהכרם שלו יעבור לידיו של אחאב. למשמע מעשה הנבלה ,אליהו הגיע אליו ובפניה קטגורית שאין כדוגמתה שאל אותו "הרצחת וגם ירשת…במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה"(מלכים א' כא 19 ). "וכשמוע אחאב את הדברים האלה ויקרע את בגדיו וישם שק על על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט"(מלכים א' כב 27 ).אחאב לקה בהתמוטטות נפשית וגם לאחר שחזר לעצמו לא נקט בשום צעד. אליהו מכוח אישיותו והכריזמה שכנראה ניחן בה הצליח להטיל את מוראו על אחאב. מכלל היחסים שביניהם מתקבל גם הרושם שלאליהו היתה גישה חופשית לאחאב.

אליהו לא חסך גם את שבטו מבנו של אחאב,אחזיה. לאחר שעלה לשלטון, אחזיה שלח לאליהו 3 פעמים משלחות על מנת להפגש עמו ,אליהו נעתר לפנייתו רק בפעם השלישית והדברים שניבא לו היו קשים (מלכים ב' א' 1-17 ). אחזיה לא נקט בשום צעד כנגדו. אפשר להסביר זאת בכך בשתי דרכים. אפשרות אחת שהוא היה חלש אופי והאפשרות השניה שהוא עצמו הזדעזע ממה שאליהו עשה על הכרמל ולמרות מעמדו כמלך ישראל הבין שלא כדאי לרדוף את אליהו.

אלישע

לעומת אליהו, יחסם של מלכי ישראל ויהודה לאלישע היה פחות טעון אם כי עדיין בעייתי. הכתוב לא מציין איזה שהם אירועים שבהם נקט אלישע באמצעים יוצאי דופן ואלימים. התוכחות שלו היו בעלות אופי מינורי יותר.כאשר יהורם בן אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה התכוננו לקראת מלחמה במישע מלך מואב, יהושפט שאל "האם אין פה נביא ליהוה ונדרשה את יהוה מאותו"(מלכים ב' ג' 11 ). אחד מאנשיו הציע להם לפנות לאלישע וזה נענה לבקשתם וציין כי הוא נעתר להם רק בזכות יהושפט .הוא לא גילה שום אהדה ליהורם מלך ישראל מכיון שהוריו אחאב ואיזבל לא עבדו את אלוהים. בדרך פנייתו למלך ישראל "מה לי ולך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך"(מלכים ב' ג' 13 )הוא הפגין ניכור ונשמעת גם טינה אישית כלפי המלך.יהורם לא הגיב לדברים אלה.לא קשה לדעת מה היתה הרגשתו, אך מצורך השעה הוא הבליג ושמר את עלבונו בליבו. ליהורם היו שני מפגשים נוספים עם אלישע. מפגש אחד היה ביוזמתו של אלישע ומפגש שני ביוזמתו שלו. במקרה הראשון כאשר מלך ארם ביקש את עזרתו לרפא את שר הצבא נעמן,המלך הגיב בשלילה ובטענה מוצדקת כי אין הוא אלוהים היכול להמית ולהחיות ,מה עוד שלפניה זו לא היתה שום הצדקה מכיון שמלך ארם התאנה לו.כאשר אלישע שמע זאת הוא העביר ליהורם את דברו כי הוא יכול לעזור לנעמן "כי יש נביא בישראל"(מלכים ב' ה' 8 ). גם עם פניה זו לא הרגיש יהורם בנוח וכי מדוע על נביא בישראל לעזור לנציג של מלך אשר עושה לו בעיות. יהורם עדיין הבליג. היה לו ברור שהוא עוד יזדקק לאלישע. ואמנם כאשר יהורם ראה שצבא ארם מתקרב אליו הוא פנה לעזרתו ויש לשים לב לצורת הפניה: "האכה אכה אבי"(מלכים ב' ו' 21 ). לצד טינתו את הנביא הוא ידע גם לכבד אותו.יש גם להביא בחשבון שבצורת פניה זו הוא גם ניסה להתחנף לנביא. אלישע הציע לו לא לפעול כנגד ארם.המלחמה פרצה מאוחר יותר כאשר מלך ארם צר על שומרון. מצור שבעקבותיו אספקת המזון החלה להצטמצם עד לכדי רעב קשה ובלתי נסבל.כאן יהורם לא יכל היה לשאת יותר את חרפתו שאליה הגיע בשל יחסו של אלישע והחליט לחסלו אך ללא הצלחה(מלכים ב' ו' 30-33 ).

על מעורבות פוליטית של אלישע בחצר מלוכה מספר הכתוב במלכים ב' ט' 1-13. אלישע שלח נציג כדי להמליך את יהוא בן יהושפט על יהודה ואין הכתוב מציין שום עימות ביניהם.הסיבות לכך ברורות. יהוא חייב היה מבחינה מוסרית ופוליטית את מלכותו לאלישע וכי עשה את הישר בעיני האל(מלכים ב' י' 30 ).לאלישע לא היתה שום עילה לצאת כנגדו בנבואות זעם.

המלך האחרון שהיה לו קשר עם אלישע הוא יואש מלך ישראל. הקשר היחיד ביניהם שהכתוב מספר עליו היה כאשר אלישע חלה בטרם נפטר.כאשר יואש ראה את אלישע במצבו הירוד הוא פרץ בבכי. "ויבך על פניו ויאמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"(מלכים ב' יג 14 ).ניכר בדבריו של יואש כי העריך ,הוקיר וכיבד את הנביא.חרף מצבו הקשה של אלישע,דעתו היתה צלולה והורה ליואש לפתוח את חלון החדר ולירות החוצה מספר חיצים.אלישע ציפה כי יירה 5-6 חצים אבל יואש הסתפק ב-3 חצים בלבד. על כך אלישע הוכיח אותו .הוא הבחין בהססנות אצל יואש ,מה שהעיד על כך שהוא יזכה רק במספר נצחונות במלחמותיו עם ארם(מלכים ב' יג 15-19 ). מה הרגיש אז יואש לא קשה לנחש.הרבה מבוכה ועוגמת נפש.הוא בא לבקר את הנביא וזה מוכיח אותו.

יונה בן אמיתי

יונה בן אמיתי אחד מתרי עשר הנביאים מוזכר רק בפסוק אחד בספרי המלכים- במלכים ב' יד 25, בהקשר לירבעם בן נבט מלך ישראל אשר "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר יהוה אלוהי ישראל אשר דיבר ביד עבדו יונה בן אמיתי הנביא אשר מעמק חפר". המלך זכה במלחמה זו לברכתו של הנביא ,מה שמעיד על איזה שהיא מערכת יחסים רגועה ביניהם למרות חטאיו של המלך.

עזריה בן עודד וחנני הרואה

נביאים אלה פעלו בימיו של אסא מלך יהודה. הכתוב מתאר שני מפגשים שלהם עם המלך.נמסר על מפגש בודד של כל אחד מהם עם המלך.עזריה בן עודד במפגשו עם אסא מתאר מצבי מתיחות אלימים בין מדינות,אך על המלך לא לפחד מכך בכלל.הוא מחזק את אסא וכל יהודה ובנימין כי יש שכר לפעולתם(דברי הימים ב' טו 7 )"וכשמוע אסא הדברים האלה והנבואה עודד הנביא התחזק ויעבר השיקוצים מכל יהודה ובנימין ומן הערים אשר לכד מהר אפרים ויחדש את מזבח יהוה אשר לפני אולם יהוה"(דברי הימים ב' טו 8 ). המלך שעשה הישר בעיני אלוהים ,יצא מעודד ממפגשו עם הנביא ופעל ביתר מרץ ונחישות להרחקת עבודת האלילים מן הארץ.

לעומת זה,מפגשו עם חנני הרואה היה פחות סימפטי. כאשר בעשא מלך ישראל החל בהכנות לקראת מלחמה נגד אסא,זה האחרון מתוך מטרה לחזק את הברית שלו עם בן הדד מלך ארם,שלח למלך זה כסף וזהב מאוצרות בית המקדש ומארמונו.מלך ארם הבין את הרמז "וישלח את שרי החיילים אשר לו אל ערי ישראל ויכו את עיון ואת דן ואת אבל מים ואת מסכנות ערי נפתלי"(דברי הימים ב' טז 4 ).כאשר חנני שמע על כך הוא נפגש עם המלך והוכיח אותו על מעשהו.המלך כתגובה שם אותו במאסר(דברי הימים ב' טז 10 ).על פי דפוס ההתנהגות במקרה של עזריה בן עודד, המלך ציפה שגם חנני הרואה יעודד אותו,קיווה וציפה גם לקבל לגיטימציה לברית שלו עם מלך ארם.מכיון שהנביא לא עודדו החליט לנקום בו ושם אותו במאסר.

ישעיהו

בתחילת ספר ישעיהו נמסר כי הנביא פעל בימיהם של עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה. אין הכתוב מתייחס לאיזה שהם מפגשים בין הנביא לקודמיו של חזקיהו. קשה להאמין שלא היו לו עימותים ומפגשים עימהם. נראה שהעדויות לכך היו ואבדו.

חזקיה עשה הישר בעיני האל וסביר על כן שמערכת היחסים ביניהם היתה טובה. הכתוב מציין רק שלושה מפגשים ביניהם. המפגש הראשון שעליו הכתוב מספר היה כאשר סנחריב צר על ירושלים. המצור היה קשה מאד עד כדי יאוש ובצר לו חזקיהו פנה אל ישעיהו. לא היה זה מפגש אישי ביניהם אלא באמצעות משלחת שפנתה אל הנביא בשמו של המלך. תשובת הנביא נעשתה בשני שדרים. שדר ראשון תיאר את עוצמתה של אשור וכי לא יקבל כמובן מאליו שיוכל לשים את מבטחו באל. חזקיהו לא יצא מעודד מכך ולא בכדי. הוא פנה לאלוהים כי יצילו מידי אשור. אפשר לשמוע בכל מילה ומילה את מצוקתו ותחושת חוסר האונים שלו. רק אז הגיע משלחת מטעם ישעיהו לנחם את המלך וכי לא יאונה לו שום רע ולא לאף אחד. "אשור לא יבוא לא יבוא אל העיר הזאת ולא יורה שום חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה. בדרך אשר יבוא בה ישוב האל אל העיר הזאת לא יבוא נאום יהוה" (מלכים ב' יט 23-32). והכתוב יודע אמנם לספר כי 185,000 חייליו של צבא אשור נמצאו למחרת מתים.
המפגש השני ביניהם היה כאשר חזקיהו חלה ונטה למות. ישעיהו בא לבקרו ובמקום לעודדו מסר לו כי ימיו ספורים. קשה להגיד שהנביא נהג בטקט ובחמלה כלפי המלך. והמלך מה עשה? במקום להורות על סילוקו של ישעיהו מחדרו פרץ בבכי, פנה לאל וביקש ממנו "זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי" (מלכים ב' כ' 3). ישעיהו לא נשאר אדיש והוא ביקש כי יביאו לו דבלת תאנים ושמו אותה על השחין (מלכים ב' כ' 7 ) המלך אמנם נרפא וחי 15 שנים נוספות.

ישעיהו לא היה היחידי שביקר את חזקיהו בזמן מחלתו. הגיע אליו גם משלחת מטעם ברודאך בלאן מלך בבל שהביאה לו מתנות. האם היה זה ביקור נימוסין או ביקור דיפלומטי שבא לחזק את הקשרים בין המדינות? חזקיהו לאות תודה והערכה על ביקור זה ערך למשלחת סיור בארמונו והראה לחבריה את רכושו. את זאת ישעיהו לא יכול היה לשאת וניבא כי לעתיד לבוא אוצרות אלו יבזזו על ידי בבל (מלכים ב' ח' 16-18) תוכחה זו נבעה משיקולים פוליטיים ולא משיקולים מוסריים דתיים. ישעיהו הבין כי בסיור מודרך זה חזקיהו הזמין את כיבוש יהודה על ידי בבל. אוצרות אלה יוכלו להעשיר את קופתה של בבל. תשובת חזקיהו לנביא מראה כי הסיור שערך לנציגות הבבלית היה טעות ביסודו. מכל מקום הוא לא גילה שום טינה כלפי ישעיהו. הרושם המתקבל הוא שחזקיהו חרף מעמדו הממלכתי בכל המפגשים שלו עם ישעיהו קיבל על עצמו את האוטוריטה הרוחנית של הנביא. הוא תמיד הרכין ראש ולא התווכח.

ירמיהו

ירמיהו ניבא בימי יאשיהו, יהויקים וצדקיהו מלכי יהודה. הכתוב לא מוסר שום דבר על מערכת היחסים שבין הנביא ליאשיהו. הכתוב מספר כי יאשיהו ביצע רפורמות דתיות מקיפות ועל כן אפשר להניח שהוא זכה לתמיכתו המוסרית המלאה של הנביא. לאחר מותו של יאשיהו מלך בנו יהואחז. הוא אמנם עשה הרע בעיני ה' אך תקופת שלטונו היתה קצרה, שלושה חדשים, וקשה לדעת עד כמה הספיק הנביא להתייחס אליו בנבואותיו. מלך זה הודח על ידי המצרים שהמליכו את אחיו למחצה יהויקים שגם הוא עשה את הרע בעיני ה'.

הפעם הראשונה שהכתוב מתייחס לתגובה של השלטונות כלפי ירמיהו מופיע בפרק כ' פסוקים 1-3. בפסוקים אלה מסופר כי פשחור בן אמר הכהן היכה את ירמיה ושם אותו במעצר במהפכת אשר בשער בנימין העליון בבית יהוה, וכעבור יום שחרר אותו. האם שפחור עשה זאת על דעת עצמו? קשה להאמין. סביר להניח שידו של המלך היתה בדבר. מעצר בן יום אחד בלבד היה בבחינת אזהרה לירמיהו. זה לא הרתיע את ירמיהו והראייה לכך הם הדברים הקשים והאישיים לפשחור בדבר גורלו.

מלך אחר אשר מלך תקופה קצרה, אם כי לא נמסר כמה זמן, הוא שלם בן יאשיהו וגם כלפיו דברי הנביא היו קשים : "במקום אשר הגלו אותו שם ימות ואת הארץ הזאת לא יראה עוד" (ירמיהו כב 11-12). מכיוון שתקופת שלטונו היתה קצרה לא יכול היה להגיב לדברי הנביא. את מקומו של שלם תפס אחיו יהויקים.

בראשית ימי מלכותו של יהויקים בן יאשיהו, ירמיהו פנה אליו ולאנשי שלטונו ואמר להם: "אם לא תשמעו אלי ללכת בתורתי אשר נתתי לפניכם לשמוע דברי על עבדי הנביאים אשר אנוכי שולח אליכם והשכם ושלח ולא שמעתם. ונתתי את הבית הזה כשילה ואת העיר הזאת אתן לקללה לכל גויי הארץ " (ירמיהו כו 4-6) . ירמיהו נתן למלך ולאנשי חצרו תקופת חסד, הזדמנות לשפר את דרכיהם. הכוהנים והנביאים וכל העם לא היו מוכנים להקשיב לו והתעוררה מחלוקת מה לעשות בו. היו גם מי שהציעו לחסלו. מי שהציל את ירמיהו היה אחיקם בן שפן (ירמיהו כו 24). ירמיהו ניבא כי כניהו בנו של יהויקים לא יעלה על כס השלטון (ירמיהו כב 24) ויהויקים לא התייחס לכך. ייתכן ונבואה זו היתה לקראת סוף ימי שלטונו ולא היה סיפק בידו לומר את דברו לנביא.

למרות הבוטות הרבה של ירמיהו והנימה האישית שבה נקט כלפי המלכים, צדקיהו בן יהויקים לא נרתע וביקש מאנשיו לפנות לנביא לדרוש את טובתם אצל האל כאשר בבל נלחמה ביהודה. דברי הנביא היו בוטים במיוחד. ירושלים תישרף והמלך יפול בשבי (ירמיהו כא) בפרק לז שלח צדקיהו משלחת לירמיהו כדי שזה יתפלל עבורו. הנביא ניבא שוב על גורלה המר של יהודה, אלא שהפעם הוא הושם במעצר על ידי יראייה בן שלמיה (ירמיהו לז 13) ומספר פסוקים לאחר מכן נמסר כי המלך צדקיהו פנה אליו בחשאי וביקש לדעת לגבי העתיד להתרחש (פסוק 17) עצם הפנייה החשאית אליו, מעידה כי צדקיהו ידע על המאסר וכי נתן לכך את הסכמתו. אך הוא עדיין מצא לנכון לשמור על קשרים עם הנביא, מה שמעיד על חשיבותו ועוצמתו של ירמיהו. גם במצב קשה זה, ירמיהו לצד נבואתו הקודרת ביקש מהמלך כי ישחררו וזה אכן נעתר לו.

בפרק לח מסופר כל קבוצת אנשים שפנו למלך ובקשו ממנו לחסל את ירמיהו מכיוון שהוא הרפה את ידי הלוחמים. צדקיהו נעתר לבקשתם וירמיהו הושם בבור טיט. למזלו של ירמיהו אחד הסריסים היה עד למעשה. הוא פנה למלך וביקש להציל את ירמיהו והמלך נעתר לו. משהוצא ירמיהו מהבור הוא הובא אל המלך. התנהל ביניהם דו-שיח באשר לגורלו האישי של המלך. בתום השיחה המלך ביקש מירמיהו כי למקרה שיישאל על מה דיברו רצוי שיאמר את האמת. זה אמנם מה שקרה, אך ירמיהו הושם שוב במאסר עד לכיבושה של ירושלים (ירמיהו לח 28).

סיכום

המפגשים האישיים או באמצעות שליחים בין הנביאים למלכים מראים שהיחסים ביניהם היו מורכבים. הנביאים היו אנשים עצמאים בדעותיהם שאמרו את אשר על ליבם בכל העוצמה האפשרית ובבוטות חריפה מאד. אלה היו אנשים חזקים באופיים בעלי סמכות רוחנית שהקרינה על סביבתם וכנראה היה להם גם גיבוי חברתי. הציבור שבשמו דיברו נתן להם מחסה בשעת צרה, מה שגם הבטיח את קיומם הכלכלי. ומנגד המלכים שאם לנקוט בלשון המעטה לא אהבו אותם, אך בשעת דחק פנו אליהם לעזרה ולתמיכה פוליטית.המלכים היו מודעים לגב הציבורי של הנביאים וידיהם היו כבולות חלקית באשר לאמצעים אותם הפעילו כנגד הנביאים. הנביאים לא היו זקוקים למלכים אבל המלכים כן נזקקו להם.

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן