אורחת המדור, פרופ' קרן אברהם, אוניברסיטת תל אביב: “כשאני מגיעה למכון, אני חשה כאילו מעולם לא עזבתי. האווירה החמה והתומכת עוד כאן, וגם הפנים המוכרות שגורמות לי להרגיש בבית”
פרופ' יורם גרונר ופרופ' קרן אברהם. כמו בבית
רוב האנשים לוקחים כמובן מאליו את עושר הצלילים ההרמוניים בעולם – את קולה המרגיע של אמא, חדר מלא בצחוק או שיר אהוב ברדיו. אך מיליוני ילדים ומבוגרים אינם יכולים ליהנות מכל אלה. הם נידונים לחיות בעולם של דממה.
פרופ' קרן אברהם, מבית-הספר לרפואה על-שם סאקלר וראש המחלקה לביוכימיה וגנטיקה מולקולרית של האדם באוניברסיטת תל-אביב, פועלת כדי לפתח טיפולים שיעזרו לחדור אל מעבר לחומת הדממה הזאת.
מחקריה מתמקדים באוכלוסיית החירשים הישראליים והפלסטיניים, במטרה לזהות גנים ומוטציות המעורבים ביצירת קשיי שמיעה.
היא עלתה על המסלול לקריירה מדעית, מחקרית, במקרה. כסטודנטית צעירה היא הייתה זקוקה לכסף והחלה לעבוד כשוטפת כלי מחקר במעבדה לביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת וושינגטון בסנט-לואיס שבארה”ב, שם למדה לתואר ראשון. היא לא ידעה אז שברגע שנכנסה למעבדה, עברה את נקודת האל-חזור בקריירה שלה. “ככל שעבר הזמן, מצאתי את עצמי פחות שוטפת כלים ויותר נכנסת למחקר שהתבצע במעבדה – שיבוט הגנים של טובולין”, היא נזכרת. בשלב זה היא התאהבה במדע.
לאחר שקיבלה תואר ראשון בביולוגיה בשנת 1984, החליטה קרן לעלות לישראל. היא רצתה להמשיך את לימודיה באותם
סטנדרטים גבוהים שאליהם הייתה רגילה, וחשבה שמכון ויצמן למדע הוא הברירה הטבעית ללימודי הדוקטורט שלה. “החלטתי ללמוד משהו שקשור ברפואה, וזהו היופי של גנטיקה: העובדה שטכניקות דומות מתאימות לכל האורגניזמים – מאצות ושמרים ועד לעכברים ובני-אדם – איפשרה לי לעבור מיד לתחום הקשור ברפואה. יתר על כן,
מצאתי שילוב אידיאלי במעבדתו של פרופ' יורם גרונר מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית של המכון: הוא נתן לי הזדמנות לעבוד אתו
על פיענוח הבסיס הגנטי של תסמונת דאון”.
כמה שנים קודם לכך גילה פרופ' גרונר גן מסוים, ומצא שביטוי יתר של אותו גן מוביל לחלק מהתסמינים של תסמונת דאון. כדי
להמשיך ולחקור את הגן, יצרה קרן מודל מחקרי – עכבר טרנסגני – אחד הראשונים שפותחו בישראל. המודל הזה איפשר להם לבדוק את ביטוי הגן ולהבין את השלכותיו ביתר דיוק.
“האווירה במעבדתו של פרופ' גרונר הייתה פנטסטית. הייתה זו סביבה מאוד תומכת – כולנו עבדנו ביחד, למדנו אחד מהשני והמרצנו זה את זה. לא היה דבר כזה 'אני לא יכול לעשות משהו'. יכולת לעשות כל דבר שרצית, היו שם כל הכלים, היה צריך רק לנצל אותם”, אומרת פרופ' אברהם.
היא מעריכה גם את חשיבותם של מודלים לחיקוי, שעוזרים לסטודנטים לנצל את מלוא הפוטנציאל שלהם. “ובמכון ויצמן לא היו חסרים מודלים לחיקוי. היה לי מזל להיות מוקפת בכל כך הרבה אנשים שיכולתי לשאוף להיות כמוהם, במיוחד נשים שנתנו השראה לנשים אחרות כמוני, והעבירו את המסר שכל מה שאנחנו צריכות זה להאמין בעצמנו – ואז הכל אפשרי”.
המכון העניק לה הזדמנויות להשתתף בכנסים מדעים בחו”ל, להיחשף למדע הנעשה בעולם, ולהכיר הרבה מדענים מארצות שונות. “אין לי ספק שכל ההזדמנויות האלה שעמדו לרשותנו תרמו לכך שסיימתי את עבודת הדוקטורט שלי בהצלחה וקיבלתי משרה מעולה כחוקרת בתר-דוקטוריאלית במכון הלאומי לחקר הסרטן של ארה”ב במרילנד, שם התחלתי לעבוד על הגנטיקה של חירשות”. לאחר סיום המחקר הבתר-דוקטוריאלי היא חזרה לארץ והצטרפה לאוניברסיטת תל-אביב, בה היא ממשיכה לחקור את הגורמים הגנטיים לחירשות. קבוצת המחקר שלה מונה 10 תלמידי מחקר, עמית מחקר, ושני חוקרים בתר-דוקטוריאליים.
הקשרים האישיים והמחקריים שלה עם מדעני המכון ממשיכים ללוות את פרופ' אברהם. “יורם קישר אותי עם מדען פלסטיני, מויין קאנאן, מאוניברסיטת בית-לחם, אשר היה מעוניין בחקר החירשות. תוך זמן קצר נוצר בינינו שיתוף פעולה פורה ומוצלח במיוחד. הנחינו תלמיד מחקר משותף ופרסמנו שבעה מאמרים בכתבי עת מדעיים מובילים”.
במקביל היא יוצרת שיתופי פעולה עם מדעני מכון ויצמן. “כשאני חוזרת לכאן כדי לפגוש את שותפי למחקר, או כדי לתת הרצאה, אני חשה כאילו מעולם לא עזבתי. יש עדיין אותה הרגשה חמה ותומכת שחשתי לפני שנים, והפנים המוכרות שגורמות לי להרגיש בבית”.
פרופ' קרן אברהם נולדה בקנדה בשנת 1962, ובילתה את רוב ילדותה בניו-ג'רסי שבארה”ב (שנתיים בילתה בישראל). היא עלתה לארץ ב-1984. בנה התגייס לא מזמן לצה”ל. כיום היא מתגוררת ברמת-אביב.
