שמור את אויבך

מנהיגים חזקים מנסים לשמור את אויביהם קרוב אליהם כחלק מהתמודדות עם איומים הקמים מצידם. מה עומד מאחורי התנהגות זו? 

ד”ר מרים דישון-ברקוביץ | גלילאו

לאורך ההיסטוריה נאלץ המין האנושי להתמודד עם קשת רחבה של איומים פיזיים וחברתיים – ממחלות מידבקות וחיות טרף, דרך קבוצות אנוש אחרות, ועד מתחרים מסוכנים מתוך הקבוצה שלך. כתוצאה מהימצאותם המתמדת של איומים בסביבה התפתחו מנגנונים פסיכולוגיים המסייעים לנו להתמודד עמם. אחד ממנגנונים אלה מכונה “fight or flight” (לחימה או מנוסה). על פי מנגנון זה אנשים אומדים את מקור הסכנה, ועל פי הערכתם אותה מחליטים האם להישאר ולהילחם – או לברוח.

אם כך, כיצד יתמודדו מנהיגים עם איומים הקמים עליהם בדמותם של מתחרים מתוך קבוצתם? לאור הנטייה הרווחת, בה ההתמודדות עם מקורות איום היא באמצעות לחימה או מנוסה, אפשר להניח שגם מנהיגים ינהגו באופן דומה. ואמנם, ממחקרים – כולל מחקרים שנעשו בבעלי חיים – עולה שאלו הן שתי תגובות ההתמודדות הרווחות של מנהיגים.

קרבה ליריב תאפשר לעקוב מקרוב אחר תככיו
והנה, במחקר המתפרסם בכתב העת Journal of Personality & Social Psychology בודקים ניקול מיד וג’ון מאנר (Mead & Maner) אסטרטגיה שונה שבאמצעותה יכולים מנהיגים להתמודד עם יריב מתוך קבוצתם: ניסיון לקרב את המתחרה המאיים. הרציונל בבסיס אסטרטגיה זו הוא שבעזרת קרבה ליריב יוכל המנהיג לעקוב מקרוב אחר תככיו, וכך לנסות לטרפדם (אפשר לראות זאת כבר בהתנהלותו של דוד במפיבשת – שמואל ב’, פרק ט’, י”ג: “וּמְפִיבֹשֶׁת יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ תָּמִיד הוּא אֹכֵל”).

אסטרטגיה זו עדיפה על פני אסטרטגיות של התרחקות או הימנעות מאנשים שהם מקור איום, שכן הן עלולות לאפשר למתחרים חופש פעולה שיעזור להם להדיח את המנהיג המכהן. לפיכך, השאלה הראשונה שנבחנה במחקר הנוכחי היא: האם החשש לאבד עמדת כוח יוביל אנשים לחפש דווקא את קרבתו של מקור האיום?

במחקרים קודמים נמצא כי מנהיגים נבדלים זה מזה באופן שבו הם שואבים את כוחם מהקבוצה. יש שתי אסטרטגיות מרכזיות לשאיבת כוח. האחת באמצעות דומיננטיות (dominance), והשנייה באמצעות יוקרה (prestige). דומיננטיות היא אסטרטגיה שבה אנשים משיגים השפעה בעזרת כוח ועל ידי מניפולציה אנוכית של משאבי הקבוצה. לעומת זאת, יוקרה היא אסטרטגיה שבה ההשפעה בקבוצה מושגת מהכבוד שחברי הקבוצה רוכשים למנהיג.

לפיכך, השאלה השנייה שנבחנה במחקר היא האם ניסיון לקרב את היריב המאיים יעשה בעיקר על ידי מנהיגים המאופיינים בדומיננטיות גבוהה ולא על ידי מנהיגים המאופיינים ביוקרה גבוהה – שכן ניסיון לקרב יריב מתוך הקבוצה הוא אסטרטגיה המגנה על כוחו של המנהיג.

כיצד יתמודדו מנהיגים עם איומים הקמים עליהם בדמותם של מתחרים מתוך קבוצתם?
אילוסטרציה: ingimage

דומיננטיות לעומת יוקרה
במחקר השתתפו 77 נבדקים, מתוכם 48 נשים. בהגיעם למעבדת המחקר נאמר להם כי הם יבצעו מטלה עם נבדק נוסף שנמצא בחדר אחר, אולם תחילה הם יבצעו אותה לבדם. עוד נאמר להם כי המטלה מודדת יכולת מנהיגות (אף שלמעשה היא לא בדקה זאת). במטלה הוצגו לנבדק שלוש מילים בכל פעם, והיה עליו למצוא מילה רביעית המשותפת לשלוש המילים שהוצגו (למשל, למילים “לבן”, “מקושקשת” ו”קליפה” משותפת המילה “ביצה”). לאחר שביצעו מטלה זו מילאו הנבדקים שאלונים המודדים את הצורך בדומיננטיות וביוקרה.

לאחר שסיימו לענות על השאלונים נאמר לכל נבדק מה היה הציון שקיבל במטלה בכל אחד מהשאלונים, ומה הוא ציונו המשוקלל בשלושת המדדים שמודדים מנהיגות. נוסף על כך נאמר לו מה הם הציונים שקיבל בן זוגו למטלה (שכאמור מצוי בחדר אחר). הציון שקיבלו הנבדקים לא היה אמיתי, אלא תופעל על ידי החוקרים, כך שלכל משתתף נאמר כי הציון המשוקלל שקיבל הוא הגבוה ביותר. עוד נאמר לנבדקים כי במטלה הסמנטית קיבל בן זוגם ציון גבוה מהם. מאחר שהמטלה המשותפת שהנבדקים היו צריכים לבצע עם בן זוגם היא מטלת המילים הסמנטית, יכלו הנבדקים לראות בבן זוגם בעל ברית מוכשר – או יריב מאיים.

נוסף על כך, למחצית מהנבדקים נאמר כי מאחר שהם קיבלו את הציון המשוקלל הגבוה ביותר הם הוקצו לתפקיד “המנהיג” בביצוע המטלה הזוגית, ואילו בן זוגם הוקצה לתפקיד ה”כפיף”. לפיכך, עליהם לדאוג לכך שהביצוע המשותף שלהם ושל בן זוגם יהיה גבוה ככל האפשר כדי להעלות רווחים כספיים שיקבלו עם פתרון המטלה. חובותיהם כמנהיגים כללו תכנון של אופני ביצוע המטלה, הערכת ה”כפיף” (בן זוגם) ותכנון אופן הקצאת הרווח הכספי עם סיום המטלה. עוד נאמר להם שתפקידי המנהיג וה”כפיף” עשויים להשתנות במהלך המטלה בהתאם לביצועים האישיים שיפגין כל אחד מבני הזוג. לפיכך מעמדם של המשתתפים כמנהיגים לא היה בטוח, ואוים על ידי חבר קבוצתם (בן זוגם) המוכשר.

מרחק בין כסאות כמדד למידת המרחק הפיזי
למחצית השנייה של הנבדקים נאמר כי להם ולבן זוגם למטלה תהיה שליטה שווה בהחלטות, וכי הם ובני זוגם יחלקו באופן שווה את הרווחים הכספיים שיקבלו עם פתרון המטלה. מכאן שלנבדקים בקבוצה זו לא היו כוח או שליטה על המטלה ורווחיה, ולכן לא היו אמורים לראות בבן זוגם המוכשר איום; להיפך – הוא אמור להיתפש דווקא כנכס אסטרטגי, שכן כישוריו עשויים להעלות את הביצועים המשותפים במטלה, מה שיביא לרווחים כספיים גבוהים יותר לכל אחד מהצדדים.

נוסף על כך, לחלק מהמשתתפים נאמר שהם ובני זוגם מתחרים נגד קבוצה אחרת, ואילו לשאר הנבדקים נאמר כי קבוצה נוספת מבצעת את המטלה, אך הם אינם מצויים בתחרות עמה. לבסוף נמדדה המידה שבה כל משתתף תפש את בן זוגו כמאיים. שאלה זו הוחבאה בתוך סדרת שאלות רחבה אודות המטלה שביצעו.

כדי למדוד את המידה שבה הנבדקים היו מעוניינים לקרב את בן זוגם, נעשה שימוש במדד הסמוי הבא: המשתתפים הובאו לחדר חדש במעבדה ובו שולחן עבודה. מאחר ולא היו כיסאות בחדר ביקש הנסיין מהנבדק להביא שני כיסאות (עבורו ועבור בן זוגו). כשהנבדק ביצע זאת עזב הנסיין את החדר לכאורה לצורך מטלה אחרת. לאחר דקה חזר הנסיין וביקש מהנבדק לשוב לחדר המקורי היות והתברר כי החדר דרוש לצורך ניסוי אחר. לאחר שהנבדק עזב את החדר הגיע נסיין שני ומדד את המרחק בין שני הכיסאות שהציב הנבדק. המרחק בין שני הכיסאות שימש כמדד סמוי למידת המרחק הפיזי שהנבדק רצה ליצור בינו לבין בן זוגו למטלה.

ככל שהאויב נתפס כמאיים יותר, כך גדל הרצון להתקרב אליו
מניתוח תוצאות המחקר עולה כי נבדקים שהוקצו לתפקיד המנהיג ושהיו בעלי רמה גבוהה של דומיננטיות ביקשו להיות קרובים לבן זוג שנתפש כמוכשר-אך-מאיים יותר משרצו נבדקים שלא היו בעלי רמות גבוהות של דומיננטות; כנראה כי כך יוכלו לעקוב אחריו מקרוב ולנטר את מעשיו. מעניין לציין כי כאשר היתה יריבות נגד קבוצה אחרת (תחרות בין קבוצות) גם מנהיגים בעלי דומיננטיות גבוהה לא הפגינו צורך רב לקרב את מתחריהם.

נתונים אלה עולים בקנה אחד עם מחקרים קודמים שמצאו כי תחרות בין קבוצות גורמת גם למנהיגים דומיננטיים לשים בראש סדר העדיפויות את הצלחת הקבוצה מאשר את תחושת העוצמה והכוח שלהם, ולתפוש את חברי קבוצתם המוכשרים כבני ברית ולא כאיום. לבסוף, ככל שהנבדקים תפשו את בן זוגם כמאיים יותר, כך הם רצו להתקרב אליו יותר.

לסיכום, תוצאות המחקר מצביעות על כך שהימצאות בעמדת כוח (מנהיגות) גורמת למנהיגים המאופיינים ברמות גבוהות של דומיננטיות לנסות ולקרב אליהם חבר קבוצה שנתפש כמאיים, כנראה כדרך לשלוט במידת האיום שהוא יוצר. באופן זה הנבדקים פעלו על פי העצה המפורסמת המיוחסת למקיאבלי בספרו “הנסיך”: “שמור את חבריך קרובים ואת אויביך אף יותר”.

ד”ר מרים דישון-ברקוביץ היא פסיכולוגית, יועצת אירגונית ושיווקית ומרצה בקריה האקדמית אונו.

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין גליליאו, מאי 2012