מדוע האדם הקדמון מראש העין עורר סערה באינטרנט?

הגורם שמתגלה במערומיו הוא העיתונות, שלעתים קרובות אינה מסוגלת כלל להתמודד בצורה מקצועית עם נושאים מדעיים.

מאת איתן קריין

בסוף דצמבר נפוצה באמצעי התקשורת ידיעה על תגלית מרעישה במערה ליד ראש העין: חוקרים מאוניברסיטת תל אביב גילו לכאורה ראיות שאדם מודרני חי במערה לפני כ-400 אלף שנה, הרבה לפני הזמן שבו היו אמורים אבות אבותינו, על פי הדעה הרווחת, לצאת מאפריקה.

לפני כמה שבועות סיפרו כלי התקשורת על גילוי מרעיש אחר: חוקרים גילו לכאורה חיידקים בעלי מנגנונים ביו-כימיים שונים מן המוכר, והשוני היה גדול עד כדי כך שהיו עיתונאים שטענו שמדובר בחייזרים או לפחות בצורת חיים חליפית.

המילה הקושרת את שני הסיפורים היא המילה “לכאורה”, ובשני המקרים היא הבליטה סדר חדש בתקשורת המדעית שגיבוריה הם מדענים בלוגרים.

בראשית דצמבר הבאנו כאן, בבלוג הזה, את סיפורה של פליסה וולף-סימון ועמיתיה, שגילו ראיות לכך שחיידקים מאגם מונו שבקליפורניה מסוגלים לשלב אטומים של היסוד ארסן בתהליכים הביוכימיים שלהם במקום ביסוד חנקן ואף לשלב אותם בדנ”א. החוקרים שלחו את המאמר לכתב העת היוקרתי מאוד SCIENCE, שם ראה אור לאחר בקרת עמיתים.

לוּ היו הדברים ממשיכים כפי שקורה בדרך כלל במדע, היו מדענים עמיתים (או יריבים) בודקים את המאמר ומגיבים עליו בדרכים המקובלות: הרצאה בכנס מדעי, מכתב תגובה לעורכים וכמובן באמצעות מחקרים נוספים שיאששו או יסתרו את המסקנות; תוצאות המחקרים האלה היו מתפרסמים בכתבי העת המדעיים.

בקרת האיכות החל מן המאמר המקורי, ועד למאמרי התגובה, הייתה מתנהלת בדרך הישנה והמוכרת בידי עמיתים למחקר, בדרך כלל אנונימיים, בשיטה המוכרת בשם “בקרת עמיתים” (peer review) – כך זה קורה בדרך כלל.

אבל התגלית של וולף-סימון היא תגלית יוצאת דופן, ופליסה וולף-סימון עובדת בסוכנות בעלת עוצמה תקשורתית יוצאת מן הכלל. ולכן, החוקרת והמוסד המארח שלה לא הסתפקו בפרסום בעיתונות המדעית אלא ערכו מסיבת עיתונאים מתוקשרת היטב. בכותרת “תגליות שיש להן השלכות על חקר החיים בחלל”. נאס”א אמנם הביאה מדען נוסף למסיבת העיתונאים, כימאי אורגני בעל שם, סטיב בֶּנֶר, החוקר אף הוא באותו מוסד שבו חוקרת וולף-סימון. בנר הביע הסתייגות, אבל הזהירות שלו זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת. כל כלי התקשורת יצאו מגדרם מהתרגשות.

גם אוניברסיטת תל אביב לא הסתפקה במאמר של חוקריה פרופ’ אבי גופר וד”ר רן ברקאי מהחוג לארכיאולוגיה, המנהלים את החפירה במערת קסם, ופרופ’ ישראל הרשקוביץ מן המחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בביה”ס לרפואה ע”ש סקלר באוניברסיטת תל אביב (שעבדו בשיתוף פעולה עם צוות מדענים בין-לאומי) והוציאה, כמקובל, הודעה לעיתונות בכותרת: “התגלתה עדות להימצאותו של אדם מודרני (הומו סאפיינס) בארץ ישראל כבר לפני כ-400 אלף שנה”. ההודעה המשיכה עוד ואמרה ש”זוהי התקופה המוקדמת ביותר בה נמצאו עד כה עדויות להימצאותו של האדם המודרני בעולם”.

נעצור כאן ונחשוב רגע מה היו עושים עיתונאים פוליטיים לו היו מקבלים הודעה לעיתונות מסוג זה, שהייתה נשלחת אליהם מלשכת ראש הממשלה, למשל? או מה היו עושים עיתונאים כלכליים אם תאגיד גדול היה יוצא בהודעה מרעישה שעשויה לשנות את המציאות הכלכלית שלנו?

אבל מתברר שכשמדובר בידיעה מדעית, רוב העיתונאים המכסים את התחום המדעי בעיתונות הכללית לא טרחו לקרוא את המאמרים המקוריים ובוודאי שלא עשו זאת בעין ביקורתית שאפשרה להם לשאול כמה שאלות קשות את פליסה וולף-סימון או את החוקרים מאוניברסיטת תל אביב – כפי שמתבקש. הידיעות שנפוצו בעולם שיקפו אפוא את התכנים שהפיצו מנגנוני יחסי הציבור.

כמה ימים לאחר הפרסומים המרעישים התברר שהידיעות הדרמתיות בשני המקרים היו מוגזמות. במקרה של פליסה וולף-סימון התגלו ליקויים חמורים במתודיקה שלה. ובמקרה של החוקרים הישראלים התברר ששיטות העבודה שלהם והמאמר עצמו הם, כנראה, ללא רבב, אבל במאמר עצמו אין זכר לטענה החד-משמעית העולה מן ההודעה לעיתונות. חשוב להוסיף שבראיון שנתן פרופ’ גופר לכתב העת נייצ’ר הוא נתן גיבוי להודעה לעיתונות של לשכת דוברת האוניברסיטה, ואמר שלמרות שהיא מנוסחת בצורה “חדה” יותר מן המאמר המקורי, היא אינה שגויה, מפני שהיא מתארת את אחת האפשרויות שהמאמר מעלה.

הנקודה החשובה לענייננו היא שבשני המקרים לא העיתונות הייתה זו שחשפה את הנקודות הבעייתיות בדיווחים, אלא דווקא מדענים עמיתים אחרים המנהלים בלוגים באינטרנט. רוזי רדפילד מאוניברסיטת בריטיש קולומביה תקפה בחריפות את המאמרשל וולף-סימון, וקרל צימר ובריאן סוויטק העלו תמיהות לגבי הדיווחים ממערת קסם. זאת ועוד, לאחר שוולף-סימון ניסתה למצוא מחסה בטענה שהיא תגיב רק בצינורות המקובלים (כלומר במאמרים שעברו בקרת עמיתים), היא הבינה עד כמה הדבר מגוחך לאחר מסיבת העיתונאים הדרמתית והחלה לנהל דו-שיח פומבי עם רדפילד בבלוגוספרה גם באמצעות הבלוג שלה עצמה. הרעש שעורר המאמר הצריך גם שינוי זמני במדיניות כתב העת סיינס והוא אפשר גישה חופשית למאמר במשך חודש (שבדרך כלל דורש דמי מנוי גבוהים מאוד, או תשלום חד-פעמי של 20 עד 40 דולר למאמר).
שתי הדוגמאות מראות על שינוי הולך ומתרחש בדרך שבה התקשורת המדעית פועלת, ומעלה ספק חמור מאוד לגבי מקצועיותם ומהימנותם של העיתונים ה”רגילים” בכל הקשור במדע. כתב העת נייצ’ר אף הקדיש לנושא את מאמר המערכת שלו בגיליון ה-16 בדצמבר (לפני פרשיית ראש העין), וקרא למדענים להתאים את אורח מחשבתם, לקבל את הצורות החדשות האלה של תגובות ודיון מדעי. עורכי נייצ’ר מעודדים מדענים להגיב על ביקורת המופנית כלפיהם באינטרנט ולא להמתין לפרסומים רשמיים. כי אם לא כן, מזהירים העורכים, הם יאלצו לחוות כמה מן האמיתות הקשות הקשורות למהירות שבה מתפשטת הביקורת הדיגיטלית.

פרסום לאחר בקרת עמיתים הוא אחד הדרכים היעילות ביותר לשמור על איכותו של מידע מדעי ולקדם את המדע אבל הוא אינו הדרך היחידה וגם אינו חף מבעיות. כרגע הוא גם עדיין דרך המלך הלגיטימית היחידה לפרסום. בלוגים מדעיים הם מועטים, ורק כמה מאמרים בולטים זוכים להתייחסות בבלוגוספרה – אבל עוד פחות מכך זוכות הכתבות בבלוגים לתגובתם של המדענים עצמם.

שני הסיפורים מעלים כמה לקחים:
מדענים יכולים להישאר מאחורי חומת יחסי הציבור של המוסדות שלהם רק כל עוד המחקרים שלהם אינם מעוררים תשומת לב – ברגע שהמאמר חשוב, הם מצויים בקו האש התקשורתי, ורצוי מאוד שידעו להתמודד עם ההשלכות ועם הביקורת.

מערכות יחסי הציבור של מוסדות המחקר צריכות להקפיד יותר: העיתונאים אולי יקבלו כל דבר שהן מפרסמות, אבל גם למדענים אחרים, לעתים יריבים, יש כיום אמצעים לענות מיד. כרגע קולם אולי חלש, אבל הוא הולך ומתחזק, והנזק שהם מסוגלים לגרום כשהם מאתרים טעות, עלול להיות גדול מן הכותרת הצעקנית – והנזק חמור לחוקרים עצמם ולמדע בכלל.

ולעניות דעתי, הגורם שמתגלה במערומיו הוא העיתונות, שלעתים קרובות אינה מסוגלת כלל להתמודד בצורה מקצועית עם נושאים מדעיים. זה הלקח החמור מכל, מפני שמתברר שדווקא עכשיו, בעידן שבו למחקר המדעי עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על חיינו – וכשהדבר קשור בדיווחים על ההתחממות הגלובלית או על תרופות חדשות – אין לנו שום סיבה לסמוך על העיתון היומי שלנו.