בעוד האיחוד האירופי מאשר מוצרים מבוססי חרקים כחלק מהמעבר לחקלאות בת-קיימא, גוברת ברשתות הימין הטענה כי מדובר בקונספירציה של האליטה לשעבד את ההמונים – נרטיב שנטוע בשורשים אפלים ומסוכנים הרבה יותר ורוויים באנטישמיות
מאת: D. D. Moore, עמית מחקר, תוכנית מקס ובר לפוסט-דוקטורט, המכון האוניברסיטאי האירופי
ב־20 בינואר 2025, אישרה נציבות האיחוד האירופי את השימוש ב"אבקת זחלי חיפושית הקמח (Tenebrio molitor) שעברה טיפול באולטרה־סגול" כמזון חדש. ההחלטה, שהגיעה כחלק ממאמץ להפוך את שרשרת המזון האירופית לברת קיימא יותר, הציתה מחדש גל תגובות חריף מצד דמויות ופוליטיקאים בימין הקיצוני באירופה.
מובילי דעת קהל כמו נור בין לאדין הכריזו בנחרצות בטלוויזיה: "אני לא רוצה לאכול חרקים". הסנאטור הצרפתי לורן דופלון טען ש"העם הצרפתי יאכל חרקים מבלי לדעת זאת", וחבר פרלמנט פולני הציע לכתוב על כרזות האופוזיציה "במקום עוף – תאכלו תולעים". אפילו מנהיג המפלגה ההולנדית הימנית הקיצונית פורום לדמוקרטיה, תיירי בודה, נופף בשקית של תולעים מול חקלאים מוחים. המפלגה האיטלקית לגה הזהירה מהטלת "חובת חרקים" על אזרחי האיחוד. קמפיין בחירות שלהם אף כלל פוסטר בגודל ענק של אדם בולע חרגול בצד הכיתוב: "נשנה את אירופה לפני שהיא תשנה אותנו".
מאחורי הסיסמה "אני לא אוכל את החרקים" מסתתרת תאוריית קונספירציה נרחבת יותר, שטוענת כי האליטה הגלובלית – בהובלת האיחוד האירופי – מתכננת להכריח את הציבור לזנוח בשר ולהזין את עצמו בזחלים, כחלק מתוכנית ידועה לשמצה: האיפוס הגדול (Great Reset), יוזמה שהשיק הפורום הכלכלי העולמי (WEF) בראשית מגפת הקורונה. יוזמה זו קראה ליצירת קפיטליזם אחראי יותר סביבתית וחברתית, אך בקהילות הקונספירציה היא תויגה כהמשך ישיר לרעיון "הסדר העולמי החדש" – נראטיב אנטישמי ותיק, שלפיו בנקאים יהודים שולטים מאחורי הקלעים בעולם כולו. הרעיון הזה מנצל תחושות של תסכול וחוסר אונים, ומכוון נגד תאגידים, ממשלות ויוזמות ירוקות כאחד.
למרות שהאכילה של חרקים (אנתומופגיה) נפוצה מאוד בחלקים נרחבים מהעולם – באירופה ובצפון אמריקה היא נותרת נדירה. האיחוד האירופי אישר עד כה ארבעה מיני חרקים לשימוש אנושי (כולל חרגולים, צרצרים ותולעים), אך השוק נותר זניח. הציבור, ברובו, מסתייג מתולעים וחרקים בשל קונוטציות של לכלוך ונחשלות, שמושרשות תרבותית.
ובכל זאת, הפולמוס ממשיך לבעבע. פוליטיקאים ואושיות ימין מזהירים ממסע כפוי לאכילת חרקים "בשם הסביבה". חלקם משתמשים בדימויים מוקצנים: החקלאי שייאלץ לגדל זחלים במקום בקר, האם האירופית שתאכיל את ילדיה בתולעי קמח. טענות אלה חוברות לעיתים לתעמולה אנטי־אירופית שמופצת גם על־ידי כלי תקשורת רוסיים, המנסים לצייר את האיחוד כמקום של עוני ומחסור, שמזונם של אזרחיו אינו אלא חרקים.
אבל עיקר כוחה של התאוריה אינו במציאות – אלא ברגש שהיא מצליחה לעורר: גועל. חרקים, כידוע, שימשו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה כדימויים לדה-הומניזציה. הארמנים כונו "ארבה" בשואה הארמנית, יהודים הושוו לכינים בתקופת גרמניה הנאצית, והטוטסי כונו "תיקנים" ברדיו ההוטו ברואנדה. כיום, אכילת חרקים הפכה בידי הימין הקיצוני לסמל – דרך חדשה להציג את הממסד הליברלי־אירופי כבלתי מוסרי, מנוון ומבחיל.
למרות זאת, מדענים מזהירים כבר שנים כי מערכות המזון הגלובליות עלולות לעמוד בפני שיבושים של ממש: שינויי אקלים, סכסוכי סחר, מחסור אמיתי במקורות מזון. במציאות כזו, ייתכן כי נזדקק לכל מקור קלורי – גם אם הוא בא בצורת קמח צרצרים. ולמען הסר ספק: הכותב של שורות אלה טעם בעצמו קמח חרגולים – והתוצאה, לדבריו, הייתה טעימה באופן מפתיע: צ'רצ'ינה.
המאמר במקור פורסם באתר The Conversation תחת רישיון Creative Commons CC BY-ND.
