כיצד שומרים על יערות הגשם

לאסף רוזנטל יש תשובה פשוטה – נותנים לדיירי היערות זכויות ומבטיחים שיהיה להם עניין לשמר את היערות

כריתה / השמדת יערות “תורמת” ל-20% מסך פליטות גזי-חממה נתון שמעורר יוזמות ופעילות בניסיון להפחית את הכריתה.

נציגי האיחוד האירופי הודיעו על כוונתם להפחית פליטות ע”י פעילות למניעת כריתת יערות ולסחר לא חוקי במוצרי היער, באו”ם יש תכנית שנקראת “הפחתת פליטות כתוצאה מכריתת יערות” (Reduced Emissions from Deforestation and Forest Degradation (REDD). עיקרה של התכנית מבוסס על “אשראי פחמן” על פי אמנת קיוטו, ממשלות יקבלו תשלום עבור שימור יערות ועבור ייעור שטחים שבהם בוראו יערות טבעיים אלא שיש הטוענים כי התשלומים לא יופנו לכיוונים נכונים.

המטרה הראשונית היא שמירה על היער, סביבתו והיושבים בו,כולל היושבים האנושיים, אלה מכירים את היער טוב יותר, חיים מהמשאבים שבו במסורת ארוכת שנים, לכן עבורם היער הוא בית שחשוב לשמרו. לפיכך, המתאימים יותר מכל להיות שומרי היער הם דייריו האנושיים, כדי שיוכלו למלא את תפקיד השומרים הם זקוקים למספר תנאים, כאשר שני התנאים החשובים והראשוניים הם: בעלות רשמית ומוכרת על היער בו הם יושבים, ותמריצים חיוביים לשמור על המשאבים שבסביבתם – לשמור לא למכור.

הבעלות ניתנת ע”י המדינה שכיום מעדיפה למכור זיכיונות לחברות כריתה ללא התחשבות סביבתית או אנושית. התמריצים חייבים להחליף את ה”פיתוח” שמספקות חברות כריתה נצלניות.

התמריצים כוללים שיפור תנאי המחיה ע”י הקמת מרכזי בריאות והשכלה, אפשרות גישה למי-שתייה, נגישות מוגבלת למרכזים עירוניים (מוגבלת כדי למנוע הצפת היער ב”יזמים” זרים). תמריצים פירושם כסף, מאחר ולמדינות בהן נמצאים היערות אין עניין לממן את הדרוש, מכאן שהמטלה מוטלת על מדינות מפותחות, אלה הן גם הצרכניות הגדולות של משאבי היער הכרות ולכן על שלטונות הצרכניות למתן את הצריכה המזיקה ע”י מימון התמריצים לתושבי היער, מימון שיעשה באמצעות אמנת קיוטו, כלומר פולטות דו-תחמוצת-פחמן יקנו זכויות פליטה מיושבי היער, חלק מהתשלום יופנה למדינה כדי לממן את הליכי הבעלות.

רוב המימון יופנה ישירות ליושבי היער.

מחקרים הראו כי העלות הכספית הכרוכה בנתינת זכויות קניין ליושבי היער נמוכה בהרבה מהעלות של תוכנית האו”ם. על פי המחקר שנערך ע”י Rights and Resources Initiative, והוצג בכנס ל”יער ואקלים” באוסלו, עלות ההליכים להענקת זכויות לילידים היא כ-350 דולר לכל קמ”ר, כאשר בכך כלול הסבר הצורך להליך לילידים, פתרון חיכוכים מקומיים, מדידות, רישום וכל הפעולות החוקיות.

בהשוואה לעלות התכנית של האו”ם שעלותה היא פי עשר (על פי החוקרים 3500$ לכל קמ”ר כל שנה).

לפני זמן מה כתבתי על הקשר שבין יושבי היער לצייד-פראי,”כאשר ליערות חודרות חברות זרות, הכורתים פותחים אפשרויות מעבר ומתגברים את הדרישה לבשר-צייד, באופן טבעי הציידים הם מי שהיו יושבי היער המקוריים, פרנסתם ואורח חייהם המסורתיים נפגעים ועליהם למצוא דרכים חדשות להתקיים, הדרך הנכונה לנטרל את הנזק שנגרם מהצייד הפראי היא לנטרל את הצורך כלומר לספק מקור חילופי לבשר”.

אלא שיש דרך נוספת או בעצם דרך ראשונה, ניטרול השפעות חברות הכריתה על שנוי באורח החיים המסורתי של יושבי היער. ה”ניטרול” יכול להתבצע בשתי דרכים. אחרי שכבר נכרת היער צריך לעשות כדי לנטעו מחדש, נטיעה שתבוצע ע”י אותם ילידים שחיו וחיים בשטח. נטיעה וחידוש היער שברבות הימים תחזיר לסביבה (לפחות חלקית) את חיוניותה הקודמת, כלומר בין היתר תאפשר לילידים להמשיך לחיות ולהתקיים מהיער כמו לפני חדירת הכורתים.

הדרך הראשונה היא הברורה מאליה… פשוט… מניעת פעילות בשטח מחברות כריתה זרות. פשוט לכתוב אבל איך מבצעים? איך מונעים מחברות זרות כניסה לשטחי יער בכלל ולשטחי יער בהם חיות אוכלוסיות ילידיות?

כדי לממש הגנת היער והיושבים בו יש לתת ליושבים בו זכויות, זכויות שבכל מקום ומצב אחר הן מובנות מאליהן, זכויות קניין. שבטי ילידים באזורים שונים באגן האמזונס, שבטים ביערות אינדונזיה, שבטי פיגמים ביערות מרכז אפריקה, אלה ואחרים זכאים לבעלות על מקום מושבם, כלומר יש להכיר בבעלותם של יושבי היער על השטחים בהם הם חיים.

עבור חברות הכריתה שרובן בבעלות מערבית, כמו גם עבור שליטי מדינות בהם החברות פועלות, מתן זכויות כאלה אינו מובן מאליו, שכן עבורם יושבי היער במקרה הטוב הם “אזרחים סוג ד”, וכאשר מודדים השלטונות את הרווח המיידי שיתקבל מתמלוגים מול מושגים כמו זכויות אדם, הגנת הסביבה, שמירה על הטבע, ברוב המקרים הרווח המיידי מנצח. הילידים, הטבע, הסביבה, מפסידים, כמובן שברבות הימים מתברר שההפסד הוא כולל, אבל עד אז כבר מתחלף השלטון והשליטים החדשים גם הם רואים רק עד קצה אפם/שלטונם.

בהתחשב בעובדה כי יושבי היער מכירים את היער יותר טוב מכולם ומעוניינים לשמרו כמשאב בר-קימא, אין טובים מהם לשמירה ולשימור, כדי שיוכלו לעמוד במשימה עליהם להיות הבעלים המוסמכים של סביבתם.