חלוקת פרסים למקום השני והשלישי באולימיפיאדה – רעיון של הורדוס

במהלך מאות שנים ניתן זר מעלי זית רק למנצחים בענפי הספורט האולימפיים, שגם קיבלו מימון נכבד מהערים שיצגו, עד שכעשור לפני תום המאה הראשונה לפני הספירה קיים המלך הורדוס משחקים דמויי המשחקים האולימפיים כדי לחנוך את מתקני הספורט שבנה בעיר החדשה ושם הנהיג את פרסי הניחומים, ומשם זה עבר למשחקים האולימפיים המקוריים ואומץ על ידי מחדש המשחקים – פייר דה -קוברטיין

כמעט כל תחרות ספורטיבית – מקומית, מחוזית, ארצית, בינלאומית ובוודאי שאולימפית – מכתירה את מנצחיה בדירוג בין המקום הראשון לשלישי במדליות השונות, לעיתים, זו מזו בהקשרם המתכתי כמובן.

אם שאלנו את עצמנו – מדוע? איך זה קורה? מאין זה נולד? ובכן הנה לנו התשובה, המעניינת והלא-פחות מפתיעה. זה לא קרה ביוון הקדומה. לא במשחקים האולימפיים, לא במשחקים הפיתיים שבדלפוי, לא במשחקים הנמאיים, לא בתחרויות הקורינתיות שבאיסמיה ולא בתחרויות הפאן-אתנאיות הקדומות. נקודת המוצא הבסיסית של המהות הגופנית/רוחנית בספורט היווני הקדום, שבתחרות יש רק מנצח אחד. והרי זה מאוד הגיוני אם נסתכל על כך מתוך מבט חודרני מזה ומקיף מזה. תודעה עמוקה זו הונצחה בנסיבות היסטוריות ומהותיות שונות וכבשה מקום מכובד בתפיסת הפילוסופיה היוונית. החברה היוונית, האליטיסטית וצבורת הנכסים, היתה בנויה על השגיות אישית מחד ותרומה לקהילה/לפוליס מאידך. זו העריכה מאוד את המתמודדים המיוזעים ורוויי האימונים שמשום מה לא צלחו לעמוד על פודיום המנצחים. עם זאת ידעה גם ידעה כי בתחרות יש וחייב להיות אך ורק מנצח אחד בלבד.

זאת ועוד, המנצח, כאמור האחד והיחיד, היה נעטר נוכח ציבור שלם ורוגש, בזר הקלוע מענפי הזית באולימפיה, מענפי הדפנה בדלפוי, מכרפס, מקיסוס ועוד. ענפי הזר הקלוע עשויים היו ליבול ולהתפורר מקץ ימים והילכך מה היה הטעם במתן פרס קצר-מועד שכזה. הרעיון מאחורי נתינה “מגוחכת” שכזו היה דווקא משמעותי, היינו שלא ינוחו המתחרים על “זר הדפנה” תרתי משמע. אדרבה שיתאמנו ויזיעו קשה לקראת התחרויות הבאות והמפגשים הספורטיביים הבאים. היה בכך גם הוכחה לשילוב היווני הקלאסי, כפי שבולט בתחומים רבים אחרים, בין הפרט והכלל לבין הטבע, כשבו, בטבע, אגורים כוחות מקודשים.

עם זאת, בל ניקלע לנאיביות. ספורטאי יווני שניצח בתחרות זכה בלא מעט תמיכות כספיות מטעם העיר, הפוליס, אותה ייצג. זו דאגה לכל מחסורו ומעבר לכך על מנת שייצגה בתחרויות הבאות.

ועוד באותו עניין, בכניסה ל”כפר האולימפי” התנוססה כתובת מאירת עיניים וניסוחה כדלקמן: “לא בכוח הכסף אלא בעוצמת הגוף ובמהירות הרגליים מנצחים באולימפיה”. הדבר נשמע כנוצק מתהומות ההגינות הספורטיבית, אלא שהכתובת רמזה לכך שלא מעט ספורטאים נענשו בגין שיחוד שופטים ובכלל באו מתוך רקע סוציו-כלכלי גבוה שיוצר דיפרנציאציה ברורה בין אתלט לאתלט, והרי התחרויות נועדו למתוח קו שיוויון בין המעמדות ולפחות לעודד את הופעתם של ספורטאים מעוטי יכולת.

העונשים שהוטלו על הספרטאים בגין שיחוד בעלי תפקידים, פגיעה בטוהר המידות ואף בקדושת התחרויות, התמצו בקנסות כבדים שמימנו רכישת פסלונים מוזהבים של האל זאוס (ושנקראו בשם “זאנאס” – הזי”ן בקמץ והנו”ן בצירה). הללו הוצגו לראווה באולימפיה ועליהם נחרטו שם האתלט, העבירה שבה הורשע ומתי – באיזו אולימפיאדה. ובאתר האולימפי הקדום שרדן עשרות רבות שכאלה.

ונשארנו בשאיפה להגיע לפתרון השאלה שהוצגה לעיל – מאימתי, מדוע ועל ידי מי הוצעו לראשונה שלוש “מדליות”.

האחראי לכך היה המלך הורדוס. הלה חנך את הבניות בעיר ירושלים, שכללו את המקדש מחד ואת המתקנים הספורטיביים מאידך, בשנת 28 לפנה”ס. ולרגל חגיגות חנוכת העיר נערכו תחרויות בסגנון אולימפי עם קורטוב של הספורט הרומי. מניעיו היו פוליטיים אישיים, כלכליים ואף ספורטיביים גרידא. משחקים אלה אמורים היו להתנהל בעיר ירושלים אחת לארבע שנים.

16 שנה לערך אחר כך חונך הורדוס את בניין העיר קיסריה מריטימה (שעד אז היתה מין כפר דייגים בשם “סטראטוניס פירגוס” – “מגדל שרשון” במקורותינו), את מבניה, את נמלה ואת המתקנים הספורטיביים. האם כתוצאה מהפקת לקח לגבי מיעוט כלשהו של ספורטאים במשחקי ירושלים, או פשוט להגדיל את מספר הספורטאים שיגיעו לתחרויות שבקיסריה, אף ממניעים כלכליים ויוקרתיים, נהג הורדוס כדלהלן: “הורדוס אף כונן משחקים (תחרויות אתלטיות) שהתקיימו (בקיסריה מריטימה) כל ארבע שנים (היינו בסגנון אולימפי) וקרא להם על שם הקיסר (אוגוסטוס). והוא עצמו חנך את התחרויות באולימפיאדה ה-192 (כלומר בין השנים 12 ל-9 לפנה”ס), וחילק (לראשונה) פרסים יקרי ערך לא רק לזוכים במקום הראשון (אלא) גם לזוכים במקומות השני והשלישי” (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים א’ כא, 415).

הנה לנו הפתרון לשאלה: מי קבע את הנוהל, מתי ומדוע? היה זה המלך הורדוס. והמניע? למשוך כמה שיותר ספורטאים למשחקי קיסריה, המעין-אולימפיים אחת לארבע שנים.

המשחקים האולימפיים הקדומים נחתמו סופית בשנת 393 לספ’ לאחר 292 אולימפיאדות. וזאת בגזירתו של הקיסר הרומי נוצרי תיאודוסיוס השני/השלישי (ועל כך ישנה מחלוקת כרונולוגית) בשל זיקתם לפולחן האלילי וגורלם המר של נוצרים שנזרקו לקירקוסים הרומיים, טרף לחיתו יער.

המשחקים האולימפיים יתחדשו בשנת 1896, פרי יוזמתו של האציל הצרפתי פייר דה-קוברטאן, שביקש לשמר לא מעט מהמשחקים האולימפיים הקדומים כגון הדגשת סימן השלום וקביעת העיר המארחת ולא המדינה כביטוי לקוסמופוליטיזם, שיחזור הסטאדיון היווני הקדום, זריקת דיסקוס בסגנון הקדום, העדר משחקים קבוצתיים (פרט לתרגילי ההתעמלות) העדר שיתופן של נשים ו… הפרס למנצח האחד והיחיד – זר קלוע מענפי עץ הזית (העץ המקודש בזמנו לזאוס).

ומה לגבי המדליות? מדליות זהב, כסף וארד חולקו כבר באולימפיאדה הראשונה המתחדשת שארחה אתונה. האם ידע פייר דה-קוברטאן מי היה הראשון שבחר להעניק פרסים גם למקומות השניים והשלישיים, אין לדעת. בכל מקרה עדותו של יוסף בן מתתיהו הנציחה את ה”זוכה”.