ביקורת על הספר “ההיסטוריה של הגנטיקה” מאת חוה יבלונקה 154 עמודים, אוניברסיטה משודרת, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, .1994
פרופ' רפאל פלק
אין ספק, האוניברסיטה המשודרת היא אחד המפעלים החינוכיים והתרבותיים המוצלחים ביותר בישראל. ברשימה המופיעה בסוף הספר מצאתי 163 כותרים שהוצאו על-ידי משרד הביטחון במסגרת זו. עורכת הסדרה, תרצה יובל, ראויה לשבח מיוחד, בפרט כאשר מביאים בחשבון את העבודה הרבה שמושקעת בכל סדרת הרצאות כזו. אני מצטרף אפוא בשמחה לדברי השבח של אמנון דנקנר למפעל ולעורכת שלו (במוסף הספרים של “הארץ”, אוקטובר 1995).
רבים מספרוני האוניברסיטה המשודרת מצויים היום כמעט בכל בית – על מדף הספרים שלי ספרתי 28 מהם. לנוכח סיפור הצלחה זה יש לבחון האם המפעל ממלא את משימתו העיקרית, להקנות השכלה לכול. נראה שהסכנה הגדולה בפעילות מעין זו היא השטחיות, כלומר הקניית כלום על הכול. כמובן, איני יכול לדון כאן בסדרה כולה, אולם ספרה של חוה יבלונקה עשוי לשמש מבחן טוב, שכן הכותב על ההיסטוריה של מדע מסוים עומד בפני קושי כפול: כיצד לספר את ההיסטוריה ובה בעת גם להסביר את המדע, כל זאת במסגרת הלוחצת של13 הרצאות קצרות בנות פחות ממחצית השעה.
תולדות מדע התורשה מוצגות בדרך כלל כסיפור הצלחה, שתחילתו ב”גילוי מחדש” של עבודתו של הנזיר הפרנציסקני גרגור מנדל ב-.1900 חוה יבלונקה בחרה לפרש את המונח גנטיקה – תורת התורשה – במובן הרחב שלה ומגישה את הסיפור מבראשית, ובעיקר מימי יוון ואילך. זאת גישה נבונה, המבטיחה תמונה מקפת ויסודית, שהייתה יכולה להיות סיפור מרתק של תולדות החשיבה האנושית, כפי שהיא מומחשת בדוגמת התופעות של הרבייה וההתפתחות, הנמצאות במתח מתמיד בין התחדשות הקיים – רפרודוקציה, לבין היצירה מחדש – רגנרציה. אולם חוששני שהמחברת טעתה כאן בשיקולה: אמנם חשוב להעמיד את הקורא על כך שבלי אריסטו והיפוקרטס קשה להבין הרבה מן התפיסות של דארווין, מנדל, דה-פריס, יוהנסן או דלברוק, אולם התיאור הטלגרפי, בפרט בפרקים ב' ו-ג', אינו תורם הרבה, ומוטב היה שלא להשלות את הקורא כאילו הוקנה לו הרקע ההכרחי, תוך הצגת הדברים בצמצום, הגורר בהכרח חוסר בהירות. כך גם לקראת סוף הספר נוכח הקורא עד כמה המחברת נדחקת “להספיק” (בפרט בפרק י”ב).
אכן, הדיון בהישגים ובבעיות של הגנטיקה בעידן המולקולרי נראה לי לוקה בחסר (ראו למשל עמ' 137). למרות הסתייגות זו, הפרקים המהווים את עיקר הספר הם טובים ובהירים ומציגים בדרך כלל את הבעיות המרכזיות של המחקר הגנטי ואת קשריו אל חקר האבולוציה מחד גיסא ואל התאוריות של התא – בעיקר התאוריה של הכרומוזומים – מאידך גיסא, בצורה מאלפת.
המחברת מעמידה את הקורא היטב על הרקע הרעיוני של התקופה, תוך הדגשת התפקיד שזה מילא בהעמדת השאלות, ובפרט השפעתן של דעות (קדומות?) על הפתרונות שהוצעו או שלא הוצעו: מנדל הנשכח במשך 35 שנים; האם גילו אותו מחדש או השתמשו בעבודתו כדי לקדם את דעות המגלים? הקושי בקבלת הדנ”א כנשא המידע הגנטי; ההיתלות במודל הציטולוגי של הכרומוזומים ובאנלוגיה הפיזית של החבלים המפותלים זה סביב זה לביסוס התאוריה של ארגון הגנים. לצד התיאור של ההישגים ומשמעותם לא שוכחת המחברת גם לחזור ולהדגיש שהמחקר המדעי הוא רק פן אחד של ההוויה החברתית בכלל. יבלונקה מבליטה את חשיבותה של מסכת היחסים בין המדענים לבין החברה ובין המדענים לבין עצמם בבחירת נושאי מחקר ובחיפוש פתרונות לבעיות, לעתים במסגרת ההשקפות השולטות או שיטות הניסוי המקובלות בתקופה, אבל לעתים דווקא בפריצת המוסכמות. בדרך כלל היא מנסה להביא את סיפור ההצלחה של הגנטיקה מבלי ליפול בפח המיתוסים שבנו המעורבים בדברים, וכפי שהם מסופרים לאחר מעשה. היא בוחנת את התקדמות הגנטיקה באמות מידה של מדע ניסויי ביקורתי וגם כפעילות של חברת אנשים בעלי עניינים אישיים, שאיפות, דעות קדומות, קשיים וגחמות. הרקע האנושי נשזר כמעט בכל פרק, אולם לא זה הדבר שמחזיק את הסיפור העיקרי. הדברים מובאים יותר כאנקדוטות המתלוות למסכת עצמה, כאילו חששה המחברת להפוך פן זה לעיקר, אף כי לעתים ברור שהדברים הם כאש בעצמותיה; למשל, בסיפורה של רוזלין פרנקלין המושפלת בידי השוביניסט ווטסון (עמ' 135-136). חבל גם, שכמעט לא הרחיבה את הדיבור על דעותיה בקשר לתורשה החוץ-גרעינית: בעמודים 107-108 נדמה היה לי שסוף- סוף יצא המרצע מן השק – כעת יבוא הדיון על תפקיד הציטופלסמה בתורשה והסיפור על אודות דיכוי הלך מחשבה זה, מכיוון שלא עמד בתנאי התורה השלטת. אלא שהמחברת נרתעה כנראה ברגע האחרון, או שמא נקלעה לדוחק זמן, וחבל. גם נושא הגנטיקה ההתפתחותית ויחסי הגומלין בין גורמי הגרעין והציטופלסמה בקביעת התמיינות התאים והאיברים בתהליך ההתפתחות העוברית יצא מקופח. אף כי, כאמור, התיאורים המובאים בספר מוסמכים, לטעמי נצמדת המחברת יותר מדי לקו ה”רשמי”. הייתי מצפה ממנה לגישה קצת יותר ביקורתית כלפי הדעות ה”מקובלות”.
אי אפשר שלא להתייחס לאי-דיוקים שהשתרבבו פה ושם. יוהנסן פרסם את עבודתו ב-1909 לדוברי גרמנית ולא אנגלית (עמ' 97), את מאמרו לדוברי אנגלית פרסם ב-;1911 מאלר עשה את עבודת הדוקטורט אצל מורגן ולא בא אליו אחרי שסיים אותה (עמ' 101); מאלר אמנם גילה אהדה למשטר הסובייטי, אולם לכנותו “קומוניסט אדוק” (עמ' 114) זאת הגזמה רבתי; בידל ואפרוסי ביצעו את מחקרם במחצית שנות ה-'30 ולא בראשית שנות ה-.'20 גרועות יותר כמה טעויות בהצגת הדברים: הגרעין אינו “הגופיף הכהה בתוך התא” (עמ' 56-57), אלא רק נראה כך אחרי קיבוע התא וצביעתו בחומרי צבע מיוחדים; הזוויגיות בצמחים התגלתה כמאה שנה לפני קולרויטר, ומה שחשוב עוד יותר – לפני לינאוס, ע”י קאמראריוס וג'ון רי (עמ' 34). קולרויטר חקר את תופעת ההפריה בצמחים; מאלר פיתח זנים מיוחדים כדי שיוכל לגלות מוטציות שהושרו באמצעות קרינה ולא “נוסף על כך…” (עמ' 103-104); הצגת מערכת הבקרה של ייצור האנזים לפירוק הסוכר כדבר “הגיוני וחסכוני” שה”סיבה” לה היא קיומו של חלבון אחר בתא (עמ'140-141), היא מסוג ההסברים הטלאולוגיים (תכליתניים), שמקומם לא יכירם בספר כזה.
נראה לי גם שהושם דגש רב מדי על כישלונו של דארווין בהעלאת תאוריית הפנגנזה (עמ' 47). דארווין המציא אותה במידה רבה בלית בררה, ואף כינה אותה “התאוריה הזמנית של הפנגנזה”. טוב עושה ההוצאה בהוסיפה כתיב לטיני לשמות לועזיים, אולם כיתובים אלה מלאי שגיאות. בנוסף לכך מכונה האנגלי ארצ'יבלד גארוד בשם גרו (עמ' 123), כאילו היה זה שם צרפתי, ואילו בעמ' 136 מכונה הצרפתי מונו בשם מונוד, כאילו היה אנגלי. מה לי אפוא כי אלין על שבשמי נוספה א'?
חמור עוד יותר הוא היעדר רשימת ספרים נוספים מומלצים בסוף הספר. כיום יש כבר כמה וכמה ספרים אף בשפה העברית בתחומים אלה. על איכות האיורים מוטב שלא להכביר מלים.
האם הצליחה המחברת במשימתה להעביר לקורא את חוויית המחקר הגנטי כבעיה של מדענים הפועלים בקהילה ומהווים חלק ממנה, המשפיעים עליה לא פחות מאשר מושפעים ממנה? האם עלה בידה להציג חבורת נשים וגברים המשתדלת לבנות גוף- ידע, המבוסס על שיטה של פתיחות אינטלקטואלית, של בקרה הדדית מתמדת וחסרת פשרות, המכירה בכושר הניתוח וביצירתיות של האדם, אך גם בחולשותיו ובמגבלותיו ומודעת לכך שאלה תמיד רק אמיתות יחסיות ולעולם לא מוחלטות? כמדומני שבמגבלות הנתונות הצליחה המחברת בהעברת עיקר המסר ועל כך תבורך.
פרופ' רפאל פלק
המחלקה לגנטיקה
האוניברסיטה העברית, ירושלים
