החשמונאים יד’ – מי אתה אגריפס הראשון מלך יהודה ?– עבריין נמלט,מניפולאטור, מגאלומן, מרדן, דמות טראגית פרי הנסיבות?!

ולא השכיל לראות נכוחה את הסכנה הנוראית הטמונה בניסיונות של צאצאי החשמונאים להמריד את יהודה נגד הרומאים. נכון שהוא פעל במרץ להסרת הגזירות שנועדו לנחות על היהודים. אלא כאמור נושא המרדנות החשמונאית לא עמד לנגד עיניו.

חשבנו שבתקופה זו, שהצטיינה במידת הרגיעות החשמונאית-מרדנית, תגיע יהודה לימי שקט ושלווה. אז חשבנו. אגריפס הראשון, מלך יהודה בחסות הרומאים, היה מעורב יותר בענייניה של רומא, ובעקיפין בענייניו האישיים, וראשו היה נתון איפוא בנושאים אחרים ולא השכיל לראות נכוחה את הסכנה הנוראית הטמונה בניסיונות של צאצאי החשמונאים להמריד את יהודה נגד הרומאים. נכון שהוא פעל במרץ להסרת הגזירות שנועדו לנחות על היהודים. אלא כאמור נושא המרדנות החשמונאית לא עמד לנגד עיניו.

לא עמד? אולי להיפך. יכול להיות שבאיזשהו שלב הושפע מן החשמונאים המרדנים והחליט לעשות מעשה. למרוד ברומא? אולי? ועל כך נדון בהמשך.

אגריפס היה אחד משלושת בניו של אריסטובולוס, בנם של מרים והורדוס ושמו המיוון היה בעל משמעות חקלאית – מתיישב, בעל קרקע, עובד אדמה. אריסטובולוס הוצא להורג בחניקה יחד עם אחיו אלכסנדרוס בחורף שנת 7 לפנה”ס בפסיקת הורדוס אביהם באשמת ניסיון מרידה והתנקשות בחייו.

בשנת 36 לספ’ מופיע אגריפס ברומא כדי להיפגש עם הקיסר טיבריוס, שנה אחת לפנ מותו.
מה עשה אגריפס ברומא? ובכן, זמן לא ארוך מדי לאחר שהומת אביו אריסטובולוס, יצא/הוצא אגריפס לרומא בהוראת הורדוס. האם חשש הורדוס מהתבשלות מזימה קטלנית כלפיו? האם ביקש הורדוס להרחיק את אגריפס כמה שאפשר מהזירה הפוליטית בירושלים? האם ציפה, כפי שקרה לו ולקודמיו, שהשהות ברומא תהפוך את אגריפס לרומאי בלשונו, בתרבותו ובאורחות חייו? אין לדעת. בכל מקרה השהות שלו ברומא חשלה ידידות רבה בינו לבין דרוסוס, בנו של הקיסר טיבריוס ומתוך כך רקם קשרי ידידות עם הקיסר עצמו.

משנפטר דרוסוס בשנת 23 לספ’ חזר (“נמלט”) אגריפס ליהודה, כשהוא שקוע בחובות עד צוואר לאחר שפיזר ברומא מתנות רבות יקרות ערך ובזבז את הונו בכספי שוחד למען קידומו הפוליטי, ומעיד יוסף בן מתתיהו כי אגריפס אף שקל לשים קץ לחייו. יכול להיות, אגב, שלנגד עיניו עמד התואר הבלתי רשמי לו זכה סבו הורדוס, קרי “מגאלופסיכה” מאת הקיסר המפורסם אוגוסטוס, היינו בעל נפש גדולה ונדבנית והוא, אגריפס, ביקש לחקות זאת. נפילתו הכלכלית, יצויין, נבעה ממות אמו ברניקי. מדובר כנראה בייאוש תהומי על רקע מות האם ובעיקר על רקע עובדת הידידות הרבה ששררה בין ברניקי לבין אנטוניה, אשת דרוסוס, בן הקיסר. בבואו ליהודה, מאוכזב ומיואש, זכה לתמיכה רבה מדודו, הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס, הטטרארכוס, מושל הגליל, שהזמין אותו להתגורר בטבריה, צייד אותו בסכום כספי סביר ומינה אותו להיות “אגוראנומוס” כלומר – אחראי על השוק המרכזי בטבריה, ובמלים אחרות, שר אוצר זוטא. יצויין כי הצלתו נבעה מקשרים בין קיפרוס רעייתו לבין אשת הורדוס אנטיפס, שהיתה, “במקרה” אחותו של אגריפס.

אגריפס לא היה מוכן להסתפק בכך, לאחר שברומא נמנה לפני נפילתו הכלכלית בין עשירי העיר. ולאחר שהסתכסך עם אנטיפס נסע אגריפס לסוריה בשנת 33 לספ’ על מנת להיפגש עם פלאקוס הנציב הרומי, מי שהיה ידידו עוד משכבר הימים ברומא העיר. פלאקוס ארח בשמחה את אגריפס אלא שזה הסתבך שם בפרשת שוחד, כשגורמים בדמשק רבו עם הצידונים לגבי הגבולות ביניהם והם גייסו לטובתם את אגריפס, תמורת כסף רב, בשל היכרותו עם פלאקוס. הפרשה נודעה לפלאקוס והוא בתגובה סילק אותו מהימנות על חוג ידידיו, ואגריפס בתגובה נאלץ לעזוב את סוריה.

בדרך-לא-דרך הפליג אגריפס לאלכסנדריה לאחר שנמנעה ממנו הכניסה ליבנה דרך הנמל שלה בשל חובותיו הכבדים לאוצר הקיסר. ולאמיתו של דבר אגריפס אמור היה להיעצר בשל כך בפקודת הנציב הרומי, ורק חושיו החדים הביאו אותו למסקנה, שיש להימלט מהמקום, ואכן באישון לילה כגנב במחתרת נמלט אגריפס בעור שיניו לאלכסנדריה של מצרים. שם, באלכסנדריה של מצרים הרומית חשב אגריפס כי דרך קיפרוס רעייתו ישיג את כספי חובותיו, אלא שזו קבלה רק חלק מהסכום, וממי? מראש הקהילה היהודית באלכסנדריה ועקרה ליהודה עם ילדיה בשעה ששמעה כי אגריפס מתכוון להפליג לרומא.

אגריפס הפליג איפוא לרומא כדי להיפגש עם הקיסר טיבריוס ואף כתב לו אגרת בנידון. הקיסר ששהה אותו זמן בנופש בקפרי הזמין אותו בחפץ לב. אלא שבינתיים התקבלה אגרת במעונו של הקיסר ובה פורטו חובותיו הכבדים של אגריפס וכיצד ניסה לחמוק מפרעונם. בעוד הקיסר דורש להעניש את אגריפס בשל מהלכיו הפסולים גייס אגריפס את סכום חובותיו, דרך אנטוניה, אמו של קלאודיוס (מי שלימים יהיה קיסר ברומא) ונמחל לו על ידי הקיסר.

אגריפס התחבר ברומא לגאיוס קליגולה, נכדו של טיבריוס וחישל עימו קשרי ידידות עמוקים, מה שמזכיר את מהלכיו הפוליטיים של אביו, המלך הורדוס. דברם התגלגלו לידיכך שאגריפס הסית בחשאי את הנכד כלפי עצם הנהגתו של סבו, הקיסר הרומי. משנודע הדבר לטיבריוס ציווה לאסור מיידית את אגריפס, אלא שזמןן קצר אחר-כך בשנת 37 לספ’ נפטר ותחתיו עלה נכדו גאיוס קליגולה כמובן לשמחתו הרבה של אגריפס.
אגריפס קיבל מגאיוס קליגולה את הטטרארכיה של פיליפוס בן הורדוס וכן תואר מלוכה, שרשרת זהב שמשקלה כמשקל שלשלת אסוריו ועוד נחלה גדולה בצפון – אבל (אבילה) וכלקיס שבלבנון הממוקמת צפונית-מערבית לדמשק. אגריפס הפליג ליהודה בשנת 39/38 לספ’, כשעל ראשו כתר מלוכה מטעמו של קליגולה, בבחינת דימיון מה להכתרתו של הורדוס בזמנו, אם כי יוסף בן מתתיהו מסתייג מכך באומרו עליו, על אגריפס, כי מינה אותו קליגולה, “שלא היה אלא אזרח פרטי” (מלחמות היהודים, ב’ 182), שהרי מלוכתו של הורדוס אמורה היתה להגיע לבנו הורדוס אנטיפס. ובחיבורו קדמוניות היהודים (יח, 239), לא חוסף יוסף בן מתתיהו את שבטו ממנו באומרו: ” … והוא (אגריפס) בא (שמה) (ליהודה) והופיע על כל הבריות כמלך בלי שפיללו לכך, והוכיח את כוחו הגדול של המזל בחיי בני-אדם לאנשים שהתבוננו מתוך מחשבה ברישו הקודם ובעושרו אותה שעה, קצתם חשבוהו למאושר על שתקוותיו לא נכזבו, וקצתם לא יכלו להאמין במה שקרה”.
לרומא הגיע אותו זמן הורדוס אנטיפס בטענת גזילת ירושתו, ואילו אגריפס שיגר לרומא ביד אחד מסוכניו, עבד משוחרר בשם פורטונאטוס (שם, אגב, בעל זיקה לשליחותו ולאופי אדוניו) וברשותו מתנות לקיסר ואגרות המשמיצות את הורדוס אנטיפס ומאשימות אותו בקונספירציות אנטי קיסריות. כל זאת כדי לבצר את מעמדו. קליגולה השתכנע וקבל את עמדת אגריפס בכל טענותיו.
אותו זמן נקלעה יהודה לסיטואציה קשה בדמות הוראתו של קליגולה, לאחר שהושפע מטיעוניו האנטי-יהודיים של אפיון האלכסנדרוני, להציב את פסלו “האלוהי” בבית המקדש בירושלים. הגזירה נתבטלה בזכות מעורבותו של אגריפס אצל הקיסר ידידו שהרשים אותו במיוחד פזרנותו הכספית הרבה של אגריפס, ויותר מכך בשל החשש שמסי תבואה לא יגיעו מיהודה לרומא על שום צעדי מחאה שנקטו היהודים.

בבסיום פגישתו עם קיסר התוודה בפניו אגריפס כדלקמן: “ריבוני, מאחר שהנך חושב אותי בחיבתך לראוי למתנותיך,לא אבקש כלום מהדברים הגורמים לעושר, מפני שמצויין אני במידה רבה במה שכבר הענקת לי (הכוונה לתואר המלוכה ולנחלות הגדולות מעבר לגליל). אולם (אבקש ממך) דבר שיביא לך שם טוב של חסידות ויעורר את אלוהים להיות לך בעל ברית בכל אשר תבקש, אף יגרום לי תהילה אצל (כל) השומע, בדעתי כי בשלטונך אזכה תמיד לכל דבר שאהיה זקוק לו” (קדמוניות היהודים יח, 297-296). אגריפס מגייס את אלוהים לטובת מסע השכנוע שלו להסיר את רוע הגזירה של קליגולה, ויחד עם זאת מאשר את חנפנותו. אגריפס, כמהמר, סיכן את עצמו ואת מעמדו כשהאדיר מחד את עוצמת האל ומאידך, ולו ברמיזה, גימד משהו את עוצמתו של יופיטר הרומי.

אלא מה? מדהים! בחיבורו מלחמות היהודים, שומט לחלוטין יוסף בן מתתיהו את מעורבותו של אגריפס בביטול גזירת הקיסר, וזוקף אותה לפטרוניווס, הנציב הרומי בסוריה, אשר נוכח התגובה הנזעמת של העם כלפי הגזירה, זימן אליו פטרוניוס גורמי הנהגה בציבור היהודי, שאיננו יודעים מי הם, ולבטח לא נזכר אגריפס ביניהם,ומבין, פרגמטית, הגיונית וכמי שקרוב לציבור המשועבד לו, לפחות גיאוגרפית, וכמי שאחראי לשלומה ולשגשוגה של האימפריה הרומית, החליט באופן יוצא-דופן לשגר לקליגולה אגרת בהולה, להסביר בה את סובך הבעיה ומורכבותה ולבקש מהקיסר שיסיר את הגזירה מסדר יומו. פטרוניוס הבין עד כמה שהוא מסתכן בעצם אי-מילוי ההוראה הקיסרית שכמותה כבגידה ועונשה צליבה או עריפת ראש בקרדום.
הקיסר זעם כמובן והורה לפטרוניוס להתאבד, אלא ש”רצה הגורל” ואגרת הקיסר התמהמהה בים סוער ועתיר משברים ו-27 יום לפני “הגיעה ארצה” נודע לפטרוניוס על מות הקיסר בחרב מרצחים, וזאת לאחר כהונה בת 3 שנים ו-8 חודשים.

רומא נסערה ועמדה ערב מהפכה ומשטר צבאי, ובמיוחד לאור העובדה שקליגולה לא מינה יורש אלא שיותר משלא לשמה בא לשמה, המליכו-הכתירו ממש בכוח פיזי גדודי הלוחמים ששהו ברומא את קלאודיוס, והוא היה לקיסר היורש. הסנאט הרומי זעם, ברצונו להכריז התנגדות פיזית בקלאודיוס ולהנהיג ברומא משטר אריסטוקראטי, כפי שהיה נהוג עד תקופת הקיסרות.
אל תוך תסבוכת זו נקלע אגריפס ששהה אז ברומא ושאחר דעותיו חיזרו קלאודיוס מזה והסנאט מזה. ומדוע? ראשית – אגריפס נחשב והיה לגורם מעין אובייקטיבי; שנית – אגריפס שהה ברומא יותר מאשר ביהודה והכיר היטב את בעיותיה;; שלישית – אגריפס היה מקורב לקליגולה ומתוך כך רבים היו קשריו בארמון הקיסרות; רביעית – אגריפס היה אדם נבון בעל חושים פוליטיים מאוד מחודדים.
אגריפס חלה לראשונה את פניו של קלאודיוס בהניחו שאכן מדובר בקיסר מכהן, ואת טיעוני קלאודיוס הביא אחר-כך לידיעת הסנאט. הסנאט סרב לעמדת קלאודיוס ואגריפס יצא שוב לפשר בין הצדדים. הפשרה הושגה לבסוף וקלאודיוס, כמחווה והוקרה לאגריפס העניק לו את כל שטחי ממלכת אביו הורדוס ועוד סיפח אליה את המחוזות שבצפון-מזרח הגליל – את הטראכון והחורן ואישר את מתן הורשת קליגולה – נחלת אבל (אבילה).

אותו זמן התנהלה מחלוקת קשה בין היהודים תושבי אלכסנדריה לבין הקהילה האלכסנדרונית ההלניסטית בעניין הזכויות האזרחיות והפוליטיות של היהודים. מחלוקת זו גלשה עד מהרה לתגרות מזויינות. השתלשלות בעייתית זו בין הצדדים הביאה את אגריפס מזה והורדוס אנטיפס מזה לפנות לקיסר קלאודיוס ולבקש את התערבותו בנידון. קלאודיוס שיגר מייד אגרת לאלכסנדריה ובה דרש כי זכויות היהודים בעיר לא תיפגענה, תוך שהוא מדגיש את ידידיו היקרים ביותר, כך בלשונו, את אגריפס ואת הורדוס.

אגריפס שב לירושלים, ביצע חילופי גברי בכהונה הגדולה, כפי שהרבה לנהוג אביו הורדוס, וזאת כדי להבטיח את תלותה בו. בשעה שנודע לו כי אנשי העיר דאר התנכלו ליהודי המקום, פנה לפטרוניוס הנציב והוא, הנציב, הורה לתושבי דאר לחדול מיידית מדרכם הנלוזה, הפרובוקטיבית.

שיכור מעט מכוחו ומיכולותיו, החליט אגריפס לחזק את חומות ירושלים הפונות לכיוון העיר החדשה, מה שנקראת בשם החומה השלישית, הן בעוביין והן בגובהן ובאופן משמעותי. מהלך זה גונב לאזני הקיסר דרך מארסוס, הנציב הרומי שבסוריה, והקיסרר פקד חד-משמעית לחדול מכך, תוך שהוא מטעים, כי מה שמשתמע מפרוייקט זה היא כוונת מרדנות אנטי-רומית, שהרי בכל מקרה חייב היה אגריפס לקבל רשות רשמית, קיסרית, לביצוע הפרוייקט.

אגריפס לא היה טיפש ואטום מלהבין כי מהלך פיזי כזה – חיזוק חומותיה של ירושלים וללא קבלת אישור מהרומאים עלול להיתקל בתגובה רומית נזעמת. אז מה ולמה? אולי היה שיכור מכוחו ומיכולותיו? אולי שאב עידוד מציפיות העם כלפיו? אולי הושפע מרעיונות מרדניים חשמונאיים, ובל נשכח שהוא עצמו היה נצר למשפחה החשמונאית? ואולי חשב לתומו כי קשריו עם הרומאים ימסכו על פעולתו?

יוסף בן מתתיהו מוסיף פרטים מעניינים בחיבורו קדמוניות היהודים, כאלה שאינם מופיעים ביצירתו מלחמות היהודים. לאחר שהוא מפליג אודות נדיבות אגריפס הן כלפי היהודים הן כלפי האוכלוסיה ההלניסטית. הוא שמר בטהרה על חוקי האבות, הקפיד על עבודת הקרבנות במקדש.
יום אחד ביקר אגריפס בטבריה כדי לצפות במשחקי תיאטרון ויהודי אחד בשם שמעון אירגן כנגדו הפגנת מחאה וטען כי אין לו זכות להיכנס למקדש בשל מוצאו, וכדברי יוסף בן מתתיהו: “שאין הוא חסיד ובדין הוא צריך למנוע אותו מלהיכנס לבית המקדש, דבר המגיע (רק) לבני העם” (קדמוניות היהודים יט 332 ). הטענה היתה כפולה –גלויה וסמויה. הסמויה – שאין הוא נמנה על העם היהודי בשל היותו בן לנישואי מרים החשמונאית מזה והורדוס האדומי מזה (וזאת למרות שסבו של הורדוס גויר על ידי הוראת יוחנן הורקנוס החשמונאי בשעתו). הגלויה – שמעשיו של אגריפס אינם תואמים את הרוח היהודית.
אגריפס הזמינו לשבת לצידו בתיאטרון והוכיחו, כי אין בהליכה לתיאטרון משום הפרה כלשהי של ההלכה היהודית. שמעון הובך והתנצל בפני אגריפס. יוסף בן מתתיהו מעלה כאן על נס את מתינותו ואורך רוחו של המלך, הן בתגובתו והן במתנה שנתן לשמעון.
מעניין, אגב, כי פרשה דומה התנהלה בין קבוצה קיצונית לבין הורדוס, ואף אז בזיקה לקיסריה, אם כ מדובר בקרבות בין גלדיאטורים. פרשה זו הסתיימה באופן די דומה.

אגריפס, כיאה למלך בסגנון הלניסטי מובהק, שיגר, בדומה להורדוס אביו, סכומי עתק לערי פוליס באזור, כמו לבירוטוס שבסוריה (כיום ביירות), ותמורתם נבנו בבריטוס תיאטרון מרשים ביופיו, אמפיתיאטרון מרהיב שבו התנהלו קרבות בין גלדיאטורים ולעיתים מופעי ענק כגון התמודדות בו-זמנית בין 700 זוגות של גלדיאטורים, ובדומה לאביו הורדוס העלה לזירה 700 פושעים שנידונו “ממילא” למוות וכן הקציב תרומות רחבות למופעי מוסיקה ולתחרויות מוסיקליות ופיוט באותה עיר.
יוסף בן מתתיהו מגולל בחיבורו קדמוניות היהודים אירוע מעניין, מה שהושמט ביצירתו מלחמות היהודים, ואולי נוכל גם להבין בהמשך מדוע.
לאחר מתן ההקצבות והמתנות לעיר בריטוס נפגשו עם אגריפס מספר מנהיגים אזוריים: אנטיוכוס מלך קומאגיני, שמשיגראמוס מלך חמת, קוטיס מלך ארמניה הקטנה, פולמון שליט פונטוס והורדוס אחיו ששלט בכלקיס. הפגישה היתה לבבית ועניינית, שלא לדבר על חשאית ומסתורית, בה הראה אגריפס לנוכחים את מעלותיו הנדבניות-הלניסטיות.
דבר הפגישה נודע למארסוס נציבה הרומי של סוריה ומייד התעורר חשדו כי מדובר בקנוניה בעלת אופי מרדני, ואפילו אין היא אלא “אחדות דעות בין שליטים רבים כל כך, שאינה מועילה לרומאים” כלשון יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים יט, 341), וזו לשון מאוד דיפלומטית, אלא שהיא אוצרת בתוכה חשדנות רומית טיפוסית ובוודאי שמפגשים כאלה נמנעו בהוראת הרומאים מכל שליט שנמצא תחת שליטתם וחסותם. הנציב מיהר איפוא לפרק את המסגרת המעין-מרדנית זו, כשהוא פוקד על כל אחד מהשליטים המתכנסים לשוב לביתם, לנחלתם. מהלך זה הכעיס את אגריפס, אך בחר להבליג.
פרשיה זו מזכירה, כמעט במאפיינים דומים, את המפגש שהתחולל בין חזקיהו מלך יהודה לבין גורמים אנטי-אשוריים באזור, ממש לפני המרד באשורים.

זמן לא רב אחר כך זיכה אגריפס את משחקי קיסריה בנוכחותו, כשהוא לבוש בבגד עשוי כסף, מה שדימה אותו בנפול עליו קרני השמש ממש כאל בעיני ציבור הצופים. וכשהתגברו קריאות התדהמה בקרב הצופים המהולות במין פחד מפני גודל לבושו לא היסה אותן אגריפס ולא השתיקן כמקבל את תגובותיהם של הצופים המשוות אותו לאל. “אך כשנזדקף כעבור זמן קצר ראה את האוח יושב על איזה חבל מעל לראשו. מיד הבין שזה מלאך (מבשר) רעות, לאחר שהיה פעם מלאך (מבשר) טובות והוא חש כאב בלבו.מייד נעור בו גם מיחוש במעיים, שהתחיל בחוזקה” (קדמוניות היהודים, יט, 348-347).
האם הורעל אגריפס? ואם כן, על-ידי מי וביוזמת מי? האם יש קשר בין הניסיון לכאורה למרוד ברומא לבין ההרעלה? האם הורעל לאחר ששיווה עצמו לאל ואולי בקידום מופעים בקיסריה? האם משום שנהג כמלך הלניסטי? ואולי משום שטבע מטבעות ועליהם מוטבעת דמותו עם כתובת ביוונית – “המלך אגריפה”, ובמטבעות אחרים – אפיריון מלכות, ויתירה מזו, מה שאף אחד מקודמיו לא העז לעשות – לטבוע את הדיוקן של הקיסר גאיוס קליגולה על מטבעותיו, ובמטבע אחר התנוסס ראשו של הקיסר קלאודיוס ובגב המטבע נראה המלך אגריפס יושב במרכבה הרתומה לארבעה סוסים. על מטבע אחר מופיעה חזית מקדש בעל שני עמודים וגג דמוי משולש (גמלון). במטבע אחר נראה ראש אגריפס ומסביבו כתובת –אגריפה המלך וגב המטבע מופיעה האלה היוונית טיכי התומכת במשוט של ספינה ומחזיקה בשמאלה כף תמר. על מטבע אחר נראה אגריפס מקריב בקערית מעל מזבח קטן. נשמע על פניו בלתי הגיוני, אלא שמטבע הינו פריט היסטורי אותנטי, והרי לכם דמותו של אגריפס וכל הנקשר בו, מה שנעלם, או הועלם בכתבי יוסף בן מתתיהו ובוודאי שבספרות חז”ל.

אגריפס נפטר כמעט מיידית לאחר האירוע בקיסריה, כשהוא “נועל” מאחוריו11 שנות שלטון ודמותו, כאמור, עדיין שנויה במחלוקת.