חנוכה: עד כמה באמת היתה ממלכת החשמנאים עצמאית?

ברשימה זו אבקש לברר ולהדגיש את ההידרדרות מאז ימי יהודה המקבי ויורשיו מול/נוכח צוואתו הברורה, לפחות הספרותית, של מתתיהו אביהם, מי שיזם את המרד נגד היוונים/ההלניסטים בשנת 167 לפנה"ס. בצוואתו זו שרטט מתתיהו, כמשפט החקוק בסלע, מה היו ומה יהיו מטרות המרד החשמונאי. ושאלתי הינה: האם בניו, נכדיו, ניניו ובני ניניו הלכו בדרכו?

ברשימה זו אבקש לברר ולהדגיש את ההידרדרות המשופעת והחלקלקה מאז ימי יהודה המקבי ויורשיו מול/נוכח צוואתו הברורה, לפחות הספרותית, של מתתיהו אביהם, מי שיזם את המרד נגד היוונים/ההלניסטים בשנת 167 לפנה"ס. בצוואתו זו שרטט מתתיהו, כמשפט החקוק בסלע, מה היו ומה יהיו מטרות המרד החשמונאי. ושאלתי הינה: האם בניו, נכדיו, ניניו ובני ניניו הלכו בדרכו?

ואת זאת אבקש לברר ברשימתנו זו. ולפני כן אתוודה ואומר כי צר יהיה לי "לקלקל את המסיבה" החנוכתית משהו, ולנער לא מעט את שירי החג כגון: "ביוונים נלחמנו ולנו הניצחון…", "אנו נושאים לפידים בלילות אפלים…", "מי ימלל גבורות ישראל, אותם מי ימנה", "נרותי הזערורים, מה ירבו הסיפורים" ועוד ממין אלה.

קודם לניסוח מטרות המרד המצוטטות בפי מתתיהו החשמונאי בצוואתו לבניו אחריו ברצוני לציין, לטעמי, את המטרה הדומיננטית, הקרדינלית, שאינה נאמרת כלל בצוואתו, אך עולה מפעולתו חסרת התקדים וממעשי בניו אחריו והיא: מהפכה חצר ממש, בבחינת "מי שמך ,,,", היינו – דחיקת בית הכהונה הגדולה המקודשת, המסורתית, הקלאסית, המיתולוגית והחלפתה/המרתה בבית כהונה גדולה חדש והוא בית חשמון. מדובר על הפיכה להלכה ולמעשה, כשראוי לציין כי הכהונה הגדולה דאז היתה מעין מלוכה, משאב כלכלי-כספי אדיר בעל פונקציה משפטית וחברתית מהמעלה הראשונה, והמבין יבין. את זאת לא נקרא בצוואתו באופן מפורש, אלא שזאת עולה מתוך מפעלותיו ואלו של בניו ונכדיו אחריו.

ובכן מה אומרת צוואתו לבניו, אם כי נודה על האמת, שאין לנו ביטחון כי כך נאמרה ככתבה וכלשונה.מעיד על כך בעל מקבים א (ג' 66-49): "ויקרבו ימי מתתיהו למות (166 לפנה"ס לערך) ויאמר לבניו (על פי סדר זה: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויונתן): עתה גבר זדון ותוכחה ויום מהפכה (רמז למהפכה הכהונתית הגדולה) וחרון אף. ועתה בנים, קנאו לתורה ותנו נפשותיכם (הילחמו עד מוות) על ברית אבותיכם (עוד מימי אברהם ויצחק בהר המוריה). זכרו מעשי אבות אשר בדורותיהם ונחלתם כבוד גדול ושם עולם (הסתה ברורה) … פנחס אבינו בקנאותו קנאה קיבל ברית כהונת עולם (לנצח) (מי ששחט את זמרי בן סלוא במדבר ורבים מאנשיו, ונחשב לאבי הקנאות הישראלית) … אליהו בקנאתו קנאת התורה הועלה לשמים … חיזקו בני והתאוששו בתורה כי בה תיכבדו. (זהו איפוא המסר הדומיננטי בצוואתו, ומכאן יעבור מתתיהו למימושה הפיזי-מציאותי/פרגמטי): והנה שמעון אחיכם ידעתי כי איש עצה (מדינאי חכם ואנליטי) הוא, אליו תשמעון כל הימים. הוא יהיה לכם לאב (מתתיהו מכתיר אותו איפוא כיורש). ויהודה המקבי גבור חיל מנעוריו הוא יהיה לכם שר צבא ונלחם מלחמת העם (כלומר כפוף ליהודה ולפחות מקביל לו). (יונתן נדחה בשלב זה מתפקיד הנהגתי פיקודי כלשהו ואלעזר ויוחנן יפלו בקרבות). ואתם תאספו אליכם כל שומרי מצוה (בהתאם לחוקי התורה) ונקמו נקמת עמכם. השיבו גמול (פיגעו) לגויים (הכוונה ליוונים/להלניסטים ובעקיפין אף למתיוונים) והחזיקו במצוות התורה (כנר לרגליכם)".
המשימות המקודשות אם כן הינן: קנאות לתורה, כשזו ניתנת לרובד פרשנותי ומלחמת חורמה ביוונים וביוונות.

האם אכן מולאו המשימות הללו? נבחן זאת מיד, וכבר נדגיש באמירה כי מה מוזר ששמעון, היורש המיועד, נדחק/נבעט הצידה, על ידי יהודה, ואחריו יירש את מעמד ההנהגה, יונתן, ורק לבסוף (כש"נגמרה רשימת האחים") יזכה סוף-סוף שמעון לירושתו הנגזלת משהו. בהקשר זה יצויין כי יהודה ויונתן בקשו לשוות למרד אופי ואופק צבאי, מיליטנטי, ומתוך כך דחקו סופית את שמעון, שהיה, כך דומה, מתון ושקול, ומתוך כך קעקעו השניים במידה רבה את צוואת אביהם. קעקעו כפליים: הן בסדר הירושה והן באופי המרידה. נבחן מעתה את דרכם והתנהגותם של יורשי מתתיהו וסוכני מימוש צוואתו ונשאל את עצמנו האמנם הלכו הנ"ל על פי הוראתו, צוואתו ומשנתו?

ונתחיל עם הכהונה. ובכן כולם בלי יוצא מן הכלל דאגו בראש ובראשונה להניח על ראשם את כתר הכהונה הגדולה, מה שמעניק להם עוצמה פוליטית, כלכלית, חברתית ורוחנית. ומה שמלמד, כי למרות שמתתיהו הסתיר בצוואתו את נושא האוזורפציה הכהונתית שביצע הלכה למעשה, הבינו בניו ונכדיו ויורשיהם איזו עוצמה מזומנת להם ככוהנים גדולים. יהודה המקבי למעשה הניח את הכתר הכהונתי מעל ראשו ללא כל אסמכתא ותמיכה ממוסד ציבורי יהודי כלשהו כגון ה"גירוסיה" (מועצת הזקנים) או ה"אקלסיה" (אסיפת העם). וזאת מיד לאחר טיהור המקדש בשנת 164 לפנה"ס. ובכך המשיך את האוזורפציה של אביו. גם יונתן כמותו לא קבל את הגיבוי המימסדי היהודי, ונהג בכך באופן גס "כיאה" ליורשו של יהודה המקבי.

יהונתן למעשה גם לא התמנה ליורשו החוקי של יהודה המקבי, וכמובן שלא על ידי מתתיהו על פי צוואתו, אלא לאחר מות יהודה בשנת 161 לפנה"ס, התמנה/נבחר, אך יודגש – לא לכהונה הגדולה -על ידי גוף אמורפי משהו, ואולי מרדני, שנקרא בשם "אוהבי יהודה" (תומכי יהודה), שיש בו אגב ביטוי להשפעה יוונית-הלניסטית מובהקת. כלומר ניתן להתייחס אל יהונתן כאוזורפטור. יהונתן חיכה איפוא לאישור מינויו על ידי גורם יווני-הלניסטי דווקא ולא יהודי כאביו מולידו, וזאת לאחר שטרח להציג את יכולותיו ומיומנויותיו הצבאיות בעיקר כדי למצוא חן בעיני הסלאוקים כפי שכך קרה. ואכן בשנת 155 לפנה"ס הוכר יהונתן על ידי בקכידס המצביא הסורי-סלאוקי כמנהיג היהודים בסמכויות מאד מוגבלות.

עם זאת יהונתן לא יכול היה לכהן במשרת הכהונה הגדולה, אליה חתר במלוא עוז ועוצמה, אלא באישורם של המלכים ההלניסטים בסוריה, קרי הסלאוקים, ובכך טבע תקדים מסוכן, ועל כן היטיב הלה לתמרן בין שני טוענים לכתר ההנהגה בסוריה ההלניסטית, בין אלכסנדר באלאס לבין דמטריוס, כשהוא החליט לתמוך בבאלאס, מי שהבטיח לו את הכהונה הגדולה וחיזוקה מכאן ולהבא וזאת בבחינת סתירה מוחלטת לחוקים ולנורמות היהודיות שקדמו לו. יהונתן הפך למעשה להיות סוכנו ו"נושא כליו" של המלך הסורי. יהונתן איפוא הכתיר קודם את עצמו לכוהן גדול, כיורשו של יהודה, אך זקוק היה לאישורו הממלכתי של השליט הסורי/הלניסטי, מה שהתחולל בשנת 150 לפנה"ס. האם לכך חתר/ציפה/ייחל מתתיהו? כלל וכלל לא.

שמעון, יורשו, משנת 143 לפנה"ס, מי שנבעט כאמור הצידה, למרות צוואתו של מתתיהו, ובשונה מקודמו יהונתן, דאג לקבל את האסמכתא להנהגתו (קודם לכהונתו), על ידי נציגי העם ובגיבויו הקולני בירושלים, ובלשון הטקסט: "אתה נשיאנו תחת יהודה ויהונתן אחיך. הילחם מלחמתנו וכל אשר תצוונו נעשה" (מקבים א' יג, 9-8). אין לדעת בבירור מה משמעות המינוי הנשיאותי, אלא לפחות באספקט הצבאי.

סמוך לשנת 142 לפנה"ס זכה שמעון להטבות צבאיות נכבדות ואף כלכליות בדמות שחרור יהודה מתשלום המיסים לסלאוקים, ועל כך מתלהב בעל מקבים א' בציינו כי "בשנת שבעים ומאה (170 שנה לקרב עזה בשנת 312 לפנה"ס) הוסר עול הגויים מישראל" (שם יג 41). כמו כן אנטיוכוס השביעי, "סידאטאס", מעניק לשמעון את הזכות לטבוע מטבעות ביהודה, ובנוסח ספר מקבים – "ומניח אנוכי לך לטבוע מטבע שלך בארצך" (מקבים א' טו, 6). לכאורה איפוא הפכה יהודה לעצמאית ובכך הוגשם פרט חשוב בצוואת מתתיהו, אלא שזו המשיכה להיות, מדינית כמובן, ואף צבאית כפופה כווסאלית לסוריה. יצויין כי שמעון זכה בתואר ההלניסטי המכובד של "רע המלך", מה שדרש ממנו כווסאל נאמן מחוייבויות רבות כלפי סוריה ההלניסטית.

שמעון חתר בבירור להנחת כתר הכהונה על ראשו, מה שהתממש באירוע היסטורי במקדש בשנת 140 לפנה"ס כשאסיפת העם היהודית ובכללה חבר הכוהנים, העניקה/אישרה לשמעון שלושה תארים בסדר זה: נשיא, כוהן גדול ושר צבא והזכות להורישם לבניו אחריו, כלומר מעין מלכות ללא כתר. יצויין כי הסדר הנ"ל השתנה/התהפך בפסוק הבא (שם 42): תחילה כוהן גדול, אחר כך שר צבא ולבסוף נשיא היהודים. ואין זאת אלא מתוך כוונה ליצור מין סדר חשיבות עקרוני, ובכך, לטעמי, הלכו "ממליכיו" אחר צוואתו של מתתיהו, אולי בכדי שלא יתנשא שמעון ויתהדר ב"מלכותו".

ממשיכו בשושלת ויורשו ("על באמת") היה בנו, יוחנן הורקנוס, ש"התמלך" בשנת 134 לפנה"ס. האם לכך חתר מתתיהו? בוודאי שלא. ספר מקבים א' נחתם בפסוקים – "ויתר דברי יוחנן ומלחמותיו … הנה הם כתובים על ספר ימי כהונתו הגדולה (אשר לצערנו לא שרד כלל ולא הגיע לידינו) למן אשר היה כהן גדול אחרי אביו" (מקבים א' טז, 24-23). הלה, כך דומה, לא זכה לתמיכת אסיפת העם ולאישור כהונתו על ידה, כקודמו, אלא "נטל (בכוח) את הכהונה הגדולה של אבותיו …" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 230).

זאת ועוד, בעוד שאביו היה מעין מלך ללא כתר, חרג יוחנן הורקנוס ממסורת אבותיו והמליך את עצמו כנראה די בחשאי על מנת לא לקומם עליו את השלטונות הסלאוקים, ומיד אחר כך הרשה לעצמו לבזוז את קבר דויד המקראי ולשלוף משם 3000 כיכר כסף על מנת לממן את הוצאות מלכותו ומלחמותיו. האם לכך חתר ואיווה מתתיהו בשעתו?

זאת ועוד, מתתיהו אמנם ציווה ללחום ביוונים ובמתיוונים, אך לא תאר כנראה לעצמו שנכדו מטעמים כלכליים והתפשטותיים יכפה באונס את הגיור על האדומים על מנת לנכס את שטחיהם לממלכתו.

במותו 102/3 לפנה"ס נפטר הורקנוס והותיר אחריו חמישה בנים, כשהוא מצווה לפצל את משרות השליטה שנהגו בימיו, בין בנו בכורו, יהודה אריסטובולוס ("ראש טוב" בתרגום ישיר/חופשי מיוונית), שאמור לחבוש את כתר (מצנפת) הכהונה הגדולה (אף כאן ללא אישור אסיפת העם שהחלה מתרוקנת מסמכויותיה) בלבד וכי שאר התפקידים, הסמכויות והמשרות אמורים היו להיות נחלת האלמנה.

כוונותיו איפוא של הורקנוס שהוטבעו בצוואתו התרסקו אל מול בנו האכזר ורודף השררה. הלה צרף לחיקו את תואר ה"נשיאות" ואף הניח על ראשו את כתר המלוכה, ללא כל אישור והסכמה של אסיפת העם. וניתן איפוא לומר כי הוא היה הראשון למעשה לשושלת המלוכה החשמונאית, וכפי שנראה בהמשך, תקופתו היתה שקועה בנחלי דם עד צוואר אם לא למעלה מזה.

אריסטובולוס העריץ וצמא הדם נפטר מקץ שנה אחת של מלוכה (102 לפנה"ס) ובמותו עברה הירושה לאחיו, יהונתן, וכפי שכונה בשם ינאי אלכסנדר. אלכסנדר ירש את ההנהגה כך דומה בהתערבות אשת אריסטובולוס, הלוא היא שלום (ציון) – שלומציון אלכסנדרה, ואף "ירש" כנראה את האופי העריצותי וצמא הדם, שהרי משעה שהתמלך, ללא כל הסכמה ואישור מאסיפת העם, רצח את אחד מאחיו, כנראה שהתחרה בו, ואת האחר הניח לנפשו מפני ש"העדיף לחיות בלא להתערב בעסקי המדינה" (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יג, 323).

אלכסנדר ינאי, כנראה בשל אופיו הברוטאלי ותאוות הכיבושים, הקדיש את מלוא זמנו ומירצו לניהול מלחמות במישור החוף, בגליל ואף בעבר הירדן המזרחי. ולפחות מימוש חלק מצוואתו של מתתיהו – מלחמה באלילות וביעור גילויי עבודה זרה בכלל – היתה נר לרגליו של אלכסנדר ינאי.

נטילת כתר הכהונה הגדולה, ללא הסכמת וברכת אסיפת העם, היתה לצנינים בעיני הציבור היהודי, ובחג הסוכות, כשעמד המלך להקריב קרבן ליד המזבח, עורר הדבר תרעומת ותסיסה קשה בלב הציבור החוגג, והוא רגם את המלך באתרוגים. הציבור הפיץ עליו שמועות כי הוא נולד מאשה שבויה, מטומאת משהו, ועל כן אינו ראוי לכהונה ובוודאי לכהונה הגדולה. כתגובה הורה לגדודיו, שחלקם הלא מבוטל הורכב משכירי חרב זרים כגון מפיסידיה ומקיליקיה, לטבוח בציבור ה"חוצפנים". בחרבם של המרצחים נפלו כששת אלפים מתפללים יהודים ומיד אחר כך ניצל ינאי את המהומה הרבה ואת סמכותו ככוהן גדול ו"הקים גדר של עץ סביב המזבח והמקדש עד הסורג, (המקום) שבו מותר היה להיכנס רק לכוהנים בלבד, ובזה חסם את הכניסה אליו בפני ההמון" (קדמוניות היהודים יג, 373). וזאת בבחינת מהלך חסר תקדים שכה איפיין את אישיותו ופעולותיו של ינאי.
היות שבסעיף הכהונה הגדולה עסקינן, יצויין כי מרד עממי נרחב פרץ נגד ינאי ואחת הטענות המרכזיות של המורדים היתה הדרישה לוותר על כס הכהונה הגדולה שממילא, כך ברור היה, לא נמסרה לו על ידי שום גורם יהודי, האקלסיה או הגירוסיה
ינאי נפטר לאחר שלקה במחלה (אולי קדחת ואולי בעקבות שתיה לשוכרה מרובה, או גם מתשישות רבה מרוב "עמל צבאי") בשנת 76 לפנה"ס בתום 26/27 שנות שלטון.
ינאי לא השאיר צוואה כתובה לפני פטירתו, אלא מפנייתו (אמר או לא אמר?) לרעיתו שלומציון על מיטת ערש דווי, כפי שמובאים בחיבורו של יוסף בן מתתיהו. ממנה נלמד כי הפציר בה להעניק מידת מה של שלטון לפרושים (מעין מנהיגי עממיים של הציבור), וכמו לא ציווה עליה דבר על שום עמימות הבקשה וכי לא היתה כל התייחסות לגבי מלוכה, נשיאות ובפרט על מעמד הכהונה הגדולה. וגם הפרשנות העולה מחיבורו של יוסף בן מתתיהו, כזו הניתנת להטיה לכאן או לכאן לא תחלצנו ממסקנה כזו או אחרת. בסופו של דבר ירשה שלומציון את המלוכה והיא שמינתה את בנה בכורה, הורקנוס השני, לכהן בכהונה הגדולה, אולי בשל גילו ואולי בשל חולשתו וכמובן בשל היותה אשה נמנעה מלעמוד בראש הכהונה הגדולה.

בשנת 67 לפנה"ס, שנה שבה נתמנה פומפיאוס המצביא הרומי למסדיר העליון של ענייני רומא במזרח ולמפקדו העליון של הצבא הרומי באזור זה, נסערה ארץ ישראל בעקבות ריב שפרץ בין בניה של שלומציון אלכסנדרה – אריסטובולוס והורקנוס השני. בשנה זו נטל אריסטובולוס את כתר המלוכה והכהונה הגדולה ללא כל אישור ציבורי-יהודי. בבחינת מרדנות גסה בהורקנוס. בשנת 63 לפנה"ס נשלם כיבוש ארץ ישראל בידי פומפיאוס וזו הפכה לפרובינקית-משנה התלויה לגמרי בפרובינקיה הרומית שבסוריה. כהונתו הגדולה של הורקנוס אושרה לבסוף על ידי הרומאים ואולי גם הנשיאות אם כי בהיקף מאד מצומצם, כלומר בזכות להיות אחראי על גביית המיסים ולכהן כבעל זכות לשפוט את העם בעניינים פנימיים בלבד.

בכך למעשה נגדעה, אם כי באופן חלקי והיסטורי, שושלת בית חשמונאי, ונשללו רוב זכויותיה והצטמקו ועימן החירות לנהל מהלכים שונים ומגוונים..
נפנה איפוא לנקודה הבאה השאולה מצוואתו של מתתיהו ולפחות בעניין פרשנותה – האם נכון היה להגדיר את יהודה מני יהודה המקבי ועד יורשי אלכסנדר ינאי כשליטים בעלי סמכויות רבות של הנהגה? ובכן, בזכות זו נשא רק יהודה המקבי עד לנפילתו בקרב בשנת 161 לפנה"ס ומני אז ועד ימי יהודה אריסטובולוס (102/103 לפנה"ס) היו השליטים החשמונאים מנהיגים ואחר כך מלכים ווסאלים הכפופים היטב לתכניותיהם ולגחמותיהם של המלכים הסורים-סלאוקים. ימי ינאי ניתנים להגדרה כמשוחררים מתלות בסורים למעט אירוע אחד במערכת היחסים בין ינאי לקליאופטרה המצרית.

כלומר מתמטית מתוך 100 שנות שלטון חשמונאי (167 – 67 לפנה"ס) ניתן לנקוב לערך ב 31 שנות עצמאות בלבד.
יצויין, אגב, כי השליטים החשמונאים היו נגועים בלא מעט אינטריגות מסוכנות ומורכבות במאבקים בחצר המלכות ההלניסטית, מה שהתנקם בהם במהלכה של הדרך. זאת ועוד גם התנסחות הברית הצבאית עם רומא, שהיתה במידה רבה חד צדדית מבחינת הרומאים, ובמידה מסויימת הכשירה את המעורבות הרומית במזרח החל מימי יהודה המקבי, כלל לא תאמה את צוואתו של מתתיהו.

נקודה נוספת – המלכים החשמונאים מימי הורקנוס ואילך צמצמו את כוחם ועוצמתם של אסיפת העם והגירוסיה (מועצת הזקנים), ולדוגמה תובא התנהגותו הארוגנטית של ינאי כלפי חברי השיפוט הסנהדראי.
נקודה נוספת – האם השלים העם, תמך וגיבה את שלטון החשמונאים? ובכן, התמונה מתהפכת מהסיפא של הנקודה הקודמת: "דווקא" במהלך שנות שלטונו של אלכסנדר ינאי התגלעו התנגדויות עממיות, דרמטיות וטראגיות, של הציבור כלפי ינאי, דמותו ושלטונו בכלל. התסיסה שפרצה ביהודה נגד ינאי נבעה מעייפותו של הציבור מן המלחמות הרבות שניהל ינאי, הקרבנות הרבים שהוקרבו על מזבח הקרבות ועל הפרטנזיות האישיות של ינאי, ההוצאות הכספיות הכבדות בשל כך שנפלו על שכם הציבור ועוד. צמאונו לקרבות ודם זיכו אותו בכינוי המפוקפק "תרקידא", כלומר בן תראקיה, כמי שנודעה באכזריות תושביה.

נקודה נוספת, והיא אולי מציינת יותר מכל את קעקוע צוואתו של מתתיהו: מימי הורקנוס ואילך נקראו כל בני חשמונאי בשמות יווניים לצד שמותיהם העבריים כגון: הורקנוס, אריסטובולוס ואלכסנדרוס. כמו כן גינוני השלטון שלהם וחיצוניותם היו יווניים-הלניסטיים, לבוש עטרת הארגמן וכפתור הזהב לרכיסתה היו הלניסטיים, השימוש בכפות תמרים בטקסים השונים היה הלניסטי, על המטבעות בבחינת הילך של תפוצה התנוססו שמו ותאריו של ינאי ביוונית. כמו כן טקסי ההכתרה טבלו בהשפעות הלניסטיות ואף הצבא החשמונאי היה בנוי במתכונת הלניסטית כגון בשיטות הלחימה, בציוד הצבאי ובנשק. זאת ועוד, שמעון החשמונאי בנה אחוזת קבר במודיעים (שם, לתזכורת פרץ מרד מתתיהו ובניו) ופאר אותה במיטב האדריכלות ההלניסטית כמו הקמת 7 פירמידות ועמודים מפוארים המעוטרים בציורים של מלחמות ים. מלחמות ים יצויין, למען הקוריוז, היו רחוקות היטב מיכולותיו ומהתנהלותו של השליט שמעון. אם כן מדובר על חיקוי של ממש של מהויות הלניסטיות. יהודה אריסטובולוס עוד הגדיל בתחום זה מקודמיו כשטרח לכנות את עצמו כ"פילהלנוס", היינו – אוהב/חובב יוונות ויוונים.
גם לא נפרט כאן את מעשי ההרג והרצח בבני עמם ובחלקם במשפחתם בבחינת כתם בל ינוקה וינוכה בשושלתם שכה מרוחק היה מדרכו של מתתיהו.

נכון שבסיכום הכרונולוגי קמה ממלכה חשמונאית בעלת גבולות ארוכים ונרחבים יחסית בימי ינאי, אך זה בא על חשבון קרבנות יהודים רבים, מטלות כספיות כבדות וקרע בעם.
נכון שנבנה צבא, אך הוא הורכב לא מעט מיחידות של שכירי חרב.

נכון שנוצר מעמד מלוכה, אך זה בא על חשבון צמצום כוחה של אסיפת העם והגירוסיה, ועוד כהנה וכהנה כפי שהובלט במאמרי זה

ולסיום נעלה את השאלה הרטורית: האם בני מתתיהו ונכדיו ראויים היו לשאת את תואר ממשיכי דרכו ומורשתו/צוואתו? שפטו בעצמכם!

סדרת מאמרים של ד"ר יחיעם שורק על ממלכת החשמונאים