בספר בתו של גלילאו מתארת דווה סובל, באופן חי ורוטט, את אישיותו של גלילאו גלילאי (1642 – 1564) – המדען הגאוני והנועז ביותר של זמנו – על גילוייו המדעיים, אמונתו ומאבקו הכואב עם הכנסייה הקתולית והאינקוויזיציה שלה * הוצאת כנרת, 2003, 341 עמודים, כריכה קשה
מתוך הכריכה האחורית:
הנזירה מריה צ'לסטה היתה הבכורה מבין שלושת ילדיו הלא – חוקיים של גלילאו גלילאי. כהיותה בת שלוש – עשרה מסר אותה אביה למנזר ליד פירנצה, שם בחרה לעצמה את הכינוי “צ'לסטה” – מלשון “שמימי” – כמחווה לעיסוקו של האב, ושם חיתה עד מותה בגיל 34. מריה צ'לסטה היתה היחידה מילדיו ששיקפה את גאונותו, חריצותו ורגישותו, ובשלתכונות אלה הפכה להיות אשת – האמונים שלו. התמיכה האוהבת שהשפיעה על אביה, היתה לו מקור הכוח הגדול ביותר לאורך השנים היצירתיות והסוערות ביותר בחייו.
בספר בתו של גלילאו מתארת דווה סובל, באופן חי ורוטט, את אישיותו של גלילאו גלילאי (1642 – 1564) – המדען הגאוני והנועז ביותר של זמנו – על גילוייו המדעיים, אמונתו ומאבקו הכואב עם הכנסייה הקתולית והאינקוויזיציה שלה. הספר זורה אור על דמותה מלאת הרגש והחוכמה של בתו, שאותה תיאר גלילאו במילים “אישה בעלת שכל מושלם, טוב – לב נדיר ואהבה אלי”.
דווה סובל רוקמת את סיפור הקשר המיוחד בין הבת לאביה מתוך מכתביה של הנזירה מריה צ'לסטה, שאותם תירגמה מאיטלקית בעצמה, וסביבו היא מציירת בצבעים דרמתיים את עולם הפוליטיקה, הדת והתרבות של פירנצה כימי בית מדיצ'י ורומא האפיפריורית במאה השבע – עשרה, את התהפוכה ההומניסטית של התקופה, את מגפת הדבר ומלחמת שלושים השנה, ואת האדם שניסה לפשר בין השמים שנראו לו מבעד לטלסקופ שלו לבין שמי האל כקתולי מאמין.
בתו של גלילאו הוא סיפור בלתי נשכח ונוגע ללב המשלב דרמה אנושית יחד עם הרפתקה מדעית.
“סיפור היסטורי אלגנטי… לדווה סובל היכולת הנדירה לגולל סיפור בבהירות ובקצב מושלם… פנינה של ספר.”
ניו יורק טיימס
“סיפור פשוט, עשוי באופן מבריק… פרוזה מדודה, כמעט מושלמת וסיפור מעשה מופלא. ספר מיוחד במינו.”
וושינגטון פוסט בוק וורלד
קטע מתוך פרק 29: ספר החיים או נביא בעירו
מאת דאווה סובל
בשעה שהמתין בסיינה להחלמתו, שקע גלילאו מפעם לפעם ביאוש. באוקטובר גילה לבתו שהוא מרגיש כאילו שמו נמחק מרשימת החיים. הרשעתו בידי האינקוויזציה, שכה הרחיקה לכת בביזויו בתגובה ליצירתו, אפילו לפי הציפות שכבר סיגל לעצמו, הטביעה בו תווית של מנודה גם בעיני עצמו. ברגעיו הקשים ביותר הוא אמר נואש, בטוח שלעולם לא יצליח להשיב את המוניטין שלו לקדמותו, שלעולם לא יוציא לאור את שארית יצירתו. כל חייו הוא עורר קנאה וביקורת, וספג מהלומות מרובות כל כך ואכזריות כל כך עד שראה בעצמו מגנט המושך רוע לב.
“אם ירצה האל המבורך אני מקווה שהצו הסופי לא ידחה את חזרתך יותר משציפינו, “השיבה מיד הנזירה מריה צ'לסטה בעליזות ב-15 באוקטובר.
“אבל בינתיים אני נהנית עד בלי די לשמוע כמה נלהבת היא התמדתו של מונסניור הארכיבישוף באהבתו אותך ובתמיכתו בך. כמו כן לחלוטין איני חוששת שמא נמחקת, כדבריך מספר החיים, בהחלט לא במרבית העולם וגם לא בארצך. נהפוך הוא. ממה שאני שומעת, נראה לי שגם אם ייתכן שלזמן קצר הועמה השפעתך ונמחקה, הרי מעמדך שוקם וחודש, וזה מפתיאותי, שכם אני יודעת היטב שבדרך כלל 'אין נביא בעירו'… אין ספק, אבי שכאן במנזר אתה אהוב ומוערך יותר מאי פעם; ועל כן יש לברך את האל, שכן הוא המקור העיקרי לכל החסדים האלה שאני רואה בהם את שכרי, ולכן איני רוצה אלא להפגין את הכרת טובתי עליהם, כדי שהוד מלכותו שבשמים יוסיף לזכות אותך בעוד חסדים, אבי, וגם אותנו, ובעיקר חשוב שיעניק לך בריאות וברכת נצח.”
כל דבריה של הנזירה מריה צ'לסטה בדבר מעמדו של גלילאו בזירת העולם הרחב אמת היו. תלמידיו לשעבר עדיין הוקירו אותו ודיברו בכל אירופה בגנות העוול שבהרשעתו. עם תומכיו נמנו רנה דקרט בהולנד, האסטרונום פייר גסנדי והמתמטיקאים מרין מרסר ופייר דה פרמה בצרפת. שגריר צרפת ברומא, פרנסואה דה נואיי שהיה תלמידו של גלילאו בפדובה, ניהל ב-1633 מערכה למען חנינתו, ובמסגרתה צעד אל תוך רומא בראש תהלוכת ראווה בזבזנית של מרכבות רתומות לסוסים הנועלים נעלי כסף ולצדם סייסים הלבושים במעילים רקומים זהב.
אנשי הכנסיה הודו גם הם בפומבי שנגרם לגלילאו עוול, אף שמחאת מעטים היתה נועזת כמחאת הארכיבישוף של סיינה. בוונציה, למשל, עדיין היה גלילאו יכול לסמוך על נאמנותו של האח פולג'נציו מיקאנציו, תיאולוג הרפובליקה של ונציה שפגש בשנים שחי בפדובה. מיקאנציו כבר שרד בעבר כמה סערות שעורר האפיפיור. למשל, ב-1606 הטיל האפיפיור פאולוס החמישי חרם על ונציה, ובכך השעה למעשה את התנהלות החיים הקתוליים בארץ זאת לתקופה של שנה תמימה, עונש על שהרפובליקה זלזלה בסמכותו. מיקאנציו עמד לימי קודמו בתפקיד, חברו הטוב של גלילאו האח פאולו סארפי בכל אותה תקופה קשה ועד מותו של סארפי ב-1623 שלאחריו תפס את מקומו. בה במידה תמך עתה מיקאנציו בגלילאו.
בינתיים השמועה על החיבה הראויה לציון שגילה הארכיבישוף פיקולומיני כלפי גלילאו נפוצה אל מחוץ לארמון שבו הוא נשאר בחסותו והגיע עד לאוזני בנותיו שבמנזר סן מטאו שבארצ'יטרי. המונסניור הרבה לשלוח להן מתנות, ובהן גם יינו המשובך שהנזירות כולן נהנו מנו, אם בכוס יינן ואם במרק שאכלו. בזכות הארכיבישוף היה גלילאו יכול להעניק לנזירה מריה צ'לסטה תפנוקים שהיא מעולם לא ראתה ולא העלתה על דעתה, כגון גושי גבינת מוצרלה בצורת ביצה ובגון השמנת העשויים חלב בופאלו (תאו).
“אבי אדוני, עלי להודיע לך שאני טיפשה”, היא הודתה בתגובה למתנה הזאת המובטחת, הטפשה הגדולה ביותר בחלק זה של איטליה, שכן, כשכתבת לי שאתה שולח לי שבע 'ביצי' בופאלו', חשבתי שבאמת מדובר בביצים ותכננתי לטגנן לכדי חביתת ענק. הייתי משוכנעת שביצים אלה יהיו באמת כבירות, ובכך שעשעתי את הנזירה לואיזה שצחקה צחוק רם וממושך על אווילותי.”
ומכאן היא השתמשה במשחק המילים וכינתה את עצמה bufala, מילה שמשמעותה כפולה – הן שוטה והן נקבת הבופאלו. כשגילתה במכתב הבא “שטעותי הגסה בדבר ביצי הבופאלו היתה גלויה וידועה למונסניור הארכיבישוף, לא יכולתי שלא להסמיק בשל הבושה, ועם זאת שמחתי שנתתי לך סיבה לצחוק ולעליזות, שכן זה מה שלעיתים תכופות כל כך מניע אותי לכתוב לך על דברים שטותיים.”
עשרה חודשים של ניתוק מגע מאביה חלפו, ובכל אותו הזמן היא הוסיפה לתעד למענו בנאמנות כל נושא שעשוי להיות בו עניין גם כשכאבי הראש וכאבי השיניים שלה אילצו אותה לקצר. “אדון רונדינלי,” היא דיווחה באמצע אוקטובר (1633), “לא ביקר כאן שבועים משום שהוא מטביע את צערו, כך שעמתי, במעט היין שהכניס בשתי החביות הקטנות שנשחתו ומסבות לו עוגמת נפש גדולה.”
אף שגלילאו מעולם לא עזב את שטח הארמון, הארכיבישוף סייע לו בענייניו האישיים, ואיפשר לנזירה מריה צ'לסטה לבקש פריטים מיוחדים לפי שגיונותיה. “תמיד רציתי לדעת איך לאפות את עוגות סיינה הללו שהכול מתלהבים מהן: עתה 'יום כל הקדושים' (ה-1 בנובמבר) המתקרב יספק לך שעת כושר, אבי, לאפשר לי לראות אותן. איני אומרת 'לטעום' אותן כדי לא להשמע גרגרנית. את הגם מחויב, (משום שהבטחת לי) לשלוח לי את חוט הפשתן שגונו אדמדם עז שאני רוצה להשתמש בו כדי להכין מתנת חג המולד לגליליאנו, שאני אוהבת מאוד משום שאדון ג'רי מספר לי שהילד לא רקנושא את שם סבו, אלא גם ירש את אופיו.”
“היא גם הפצירה בגלילאו שיכתוב “שתי שורות” לרופאו המודאג כתמיד, ג'ובני רונקוני, שהרבתה לפגוש באותם ימים במרפאה. הנזירה מריה צ'לסטה נהגה לזמן את הרופא רונקוני או את אחד מעמיתיו בכל פעם שנראה היה שמחלה כלשהי חמורה מכדי שתוכל לטפל בה בכוחות עצמה.
'החולות יכולות לשכב על שקים מלאים בקש ולהניח את ראשיהן על כרי נוצות, ואלה הזקוקות לגרבי צמר ומזרן רשאיות להשתמש בהן (חוקי סנטה קלרה, פרק שמיני).
אף על פי שסכנת הדבר חלפה, חמש נזירות נפלו למשכב בשל הקדחת וחולשה מתמדת.
* * * * *
דילוג לקראת סוף הפרק
בחליפת המכתבים המדעית של גלילאו בסתיו 1633 הוא הפיץ בקרב חבריו הוכחות כלשהן הנוגעות לחוזק חומרים. ברשותם ולשמחתם הוא צרף כמה מהתוספות ומההצעות שלהם לטקסט של היום השני של “שני מדעים חדשים”. לימים יפסוק גלילאו ש”שני מדעים חדשים” עולה על כל ספר שפרסמתי עד כה, משום דפיו היו “אוצרים בתוכם ממצאים שהם בעיני החשובים בממצאי כל מחקרי.” לפי שיפוטו, איפוא, מסקנותיו בנושא תנועה והתנגדות לתנועה עלו על כל תגליותיו האסטרונומיות שהנציחו את שמו. גלילאו בוודאי התגאה בעצמו על שהיה הראשון לבנות טלקסקופ ראוי לשמו ולכוונו לעבר השמים. אבל הוא האמין ששיא גאונותו טמון ביכולתו לצפות בעולם שלפניו, להבין את התנהגות מרכיביו ולתאר זאת במונחים של יחסים מתמטיים”.
(הערת שולים: הדורות הבאים הסכימו לחלוטין עם הערכתו של גלילאו את מעלותיו. כפי שהעיר אלברט איינשטיין: “טענות שהגיעו אליהן רק באמצעים לוגיים הן ריקות לחלוטין מתוכן בכל הנוגע למציאות. משום שגלילאו הבין זאת, ובייחוד משום חזר על הרעיון שוב ושוב והחדיר אותו לעולם המדעי, הוא אבי הפיסיקה המודרנית – למעשה של המדע המודרני כולו.”
****
בשעה שעבד על השיח של תחילת “שני מדענים חדשים”, כתב גלילאו גם מחזה. הוא שלח אותו לנזירה מריא צ'לסטה כדי שהנזירות יבצעו אוו כנראה לכבוד הוד מעלתה הגברת קתרינה ניקוליני, אשת שגריר טוסקנה שעדין היתה נחושה לבקר במנזר וציפתה לתוכנית בידור. לרוע המזל, לא שרד דבר ממחזותיו הדתיים של גלילאו, מלבד אזכורם בדברי התודה של בתו. “המחזה שהתקבל ממך”, היא כותבת לאחר שקראה את המערכה הראשונה, “אינו אלא נפלא”.
ברומא אמר השגריר ניקוליני לאורבנוס השמיני שגלילאו הוכיח בסיינה שהוא אסיר למופת, שכן הפגין צייתנות לאפיפיור ולאינקוויזציה. אורבנוס שקל טענה זאת לעומת קובלנות שהגישו לו כמרים בסיינה נגד הארכיבישוף פיקולומיני. נראה שהארכיבישוף הרבה להזמין מלומדים רבים לסעוד על שולחנו, ובעיקר כדי להעשיר את השיחה המפולפלת והמלומדת, המועילה כל כך לשלוות נפשו של אדון גלילאו. במלים אחרות, במקום לנהוג בגלילאו כמו באסיר שהודה בכפירה, פיקולומיני פינק אותו ונהג בו כמו באורח כבוד. “הארכיבישוף”, דיווח מקור אנונימי לרשויות ברומא, “אמר לרבים שהאינקוויזציה דנה את גלילאו שלא בצדק, שהוא האדם הראשון במעלה בעולם, שהוא יחיה לעד בכתביו, גם אם הם אסורים, ושמיטב המוחות המודרניים הם חסידיו. ומאחר שזרעים כאלה שזרע הארכיבישוף עלולים לשאת פירות מזיקים, אני מדווח על כך בזאת.”
