סיקור מקיף

עודפי דישון וביוב… טובים לדגים?

דישון שדות חקלאיים במניפת הסחף של הנילוס בתוספת לשפכי ביוב מתגברים את מלאי הדגים בקרבת חופי הים התיכון

מחקר חדש שמתפרסם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences. עוסק בדגה במימי החופים במצרים קובע כי : "דישון שדות חקלאיים במניפת הסחף של הנילוס בתוספת לשפכי ביוב מתגברים את מלאי הדגים בקרבת חופי הים התיכון".

צוות חוקרים מצא כי העליה הניכרת באוכלוסיות הדגים חופפת לעליה בשימוש חמרי דישון ע"י חקלאים. כ-60% מהדייג באיזור ניתמך ניזון משפכים שזורמים למי הנילוס. יותר מ 95% מהאוכלוסיה המצרית וכמעט כל החקלאות מרוכזים ב כ 5% משטח המדינה, חלק לגדת הנהר והרוב במניפת הסחף שחובקת כ 25.000 קמ"ר.

במשך יותר מ-5000 שנים היו המצרים תלויים בהצפות העונתיות של הנילוס. גשמים עונתיים במזרח אפריקה מעלים את מפלס המים וגורמים להצפות, הצפות שהשקו ודישנו את המישורים שלגדת הנהר, השקו כמובן במים, דישנו בסחף עשיר בחמרים אורגניים. בסופה של הדרך יוצר הנילוס את מניפת הסחף הענקית ונשפך לים.

כבר בתחילת המאה ה-19 היתה אוכלוסיית מצרים גדולה מכושרה לייצר מזון, גידול שמאוחר יותר היה אחת הסיבות להחלטה לסכור את הנילוס כדי לשלוט בהצפות ובזרימה. הסכר איפשר הפניית מים לשטחי גידול חדשים שהיו עד מדבריים /יבשים לחלוטין.

כאשר נבנה הסכר הגדול באסואן צומצמו ההצפות ב-90%. בנוסף לייצור חשמל אפשר הסכר הטיית מים לאיזורי חקלאות חדשים ולשילוש עונות הגידול, ממחזור גידול אחד בשנה לשלושה מחזורים. יותר מחזורי גידול, יותר שטחים, יותר תוצרת / מזון. אבל סכירת הנהר עצרה את הובלת הסחף למישורים, סחף שהכיל חומרים אורגניים – כלומר חומרי מזון. פחות חומרי מזון בשדות בהם מגדלים שלושה מחזורי גידול (במקום אחד), כך כמובן גם הגיעו פחות חומרי מזון לים התיכון, התוצאה היתה מיידית : נפילה חדה באוכלוסיות הדגים, הדייגים המצריים (ושכניהם) הוציאו פחות ופחות דגים.

בשלהי 1980 חלה התאוששות מפתיעה, הדייגים דגו יותר ויותר דגים, היום (תקופת המחקר – 2006 – 2007 ) מוציאים דייגי מצרים כמויות דגים הגדולות פי שלוש מהכמויות שנידוגו לפני בנית הסכר. ברור שאת הכמויות הגדולות יש ליחס גם לשיטות דייג משופרות וליותר סירות דייג, אבל לדברי החוקרים לכך ניתן ליחס רק חלק זעיר מהעלייה החדה בכמות הדגה.

הערכה עכשווית של מקורות מזון אפשריים שקיימים בגלל פעילות אנושית, מראה כי : כמות חמרי המזון (בים) כתוצאה מפעילות אנושית גדולה בהרבה ממה שנשאו מי השיטפונות בנילוס.

מאז הקמת הסכר הוכפלה אוכלוסית מצרים ובהתאם (יותר בשליש) עלתה צריכת המזון, כדי לספק את הדרישה תיגברו החקלאים את השמוש בדשנים פי ארבעה. תיגבור השימוש בדשנים בשדות מצרים גרם ל"שטיפת" דשנים לים, וכך ללא כוונה מדשנים החקלאים המצריים את הים התיכון. כשמוסיפים לכך את התפוצצות האוכלוסיה שגורמת להזרמת ביוב גלמי לים מקבלים הזרמת דשנים וחומרי מזון בכמות שגדלה והולכת.

בתקופת המחקר בדקו החוקרים מאות דגים והתברר כי הדגים ניזונים מאצות ופלנקטון שגדלים במים עשירים במוצרי מזון תוצרי פעילות אנושית. ממצא שהביא את החוקרים להבנה כי קיים מתאם בין פעילות אנושית לעליה בכמות הדגים.

מקובל בעולם כולו כי הזרמת ביוב ודשנים לגופי מים גורמים לנזק, ידועות הדוגמאות הקיצוניות של "אזורים מתים" שמתפתחים בגלל "פריחת" אצות, אצות רעילות שמתפתחות בגלל עודף חומרי-מזון במים, פריחת האצות גורמת לחוסר חמצן במים, חוסר חמצן שווה איזורים מתים. מסתבר כי "במקרה המצרי" התוצאה של "דישון" היא חיובית: ייצור כמויות גדולות של דגים שמאפשרים האכלת אוכלוסיה גדלה והולכת. אלא שלפני שמקבלים מסקנות סופיות וחד משמעיות כדאי לבדוק עד כמה ברת-קיימא תהיה "האכלה מלאכותית" מה תהינה התוצאות לאורך זמן.

ישנם סימנים מקדימים שמראים כי עליה מתמדת בכמות חמרי-מזון במים תתרום לדייג רב עד לנקודה בה תהיה נפילה חדה בגלל פגיעה חמורה באיכות המים ולסרוגין דייג ייתר.

איך כל זאת משפיע על הדגה בחופינו? לא ראיתי התייחסות לכך במחקר, אבל הרי המרחק של חופינו ממניפת הסחף של הנילוס קטן, כוון הזרמים הוא צפונה, (חופינו מקבלים חול מהנילוס), לכן יש להניח שאותם תהליכים ישפיעו גם על הדגה והדיג בחופינו.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. אולי זה מה שצריך כדי לפתור מקומות בהם יש דייג יתר..
    זה אומר שחיבים תוכנית ארוכת טווח אבל בהקשר עולמי ץץ פירוק הבעיות בקנה מידה של מדינות הוא פשוט לא מאפשר פתרון הבעיות של הסביבה…
    אני קורא להקמת ועצת איכות הסביבה .. ליד מועצת הביטחון של האו"ם..
    אום שמום אבל רק בפוקוס כזה אפשר יהיה להתמודד עם כל נקודות בצורה מאוזנת..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן