הכחדה בידי אדם

לעתים קרובות כאשר יש התיחסות להכחדת מינים שנגרמת ע”י פעילות אנושית יש הטוענים כי “זו דרכו של עולם, וההכחדות הן כורח טבעי מאז ומעולם”. האמנם?

לעתים קרובות כאשר יש התיחסות להכחדת מינים שנגרמת ע”י פעילות אנושית יש הטוענים כי “זו דרכו של עולם, וההכחדות הן כורח טבעי מאז ומעולם”. האמנם?

מדוע מינים שנכחדים בעולמנו בזמננו מעוררים אצל שוחרי הסביבה “התרגשות” כה סוערת? דיוויד שוקמן (David Shukman) כותב ומגיש תכניות סביבתיות ברשת הבי.בי.סי. מתייחס לנושא: http://www.bbc.co.uk/news/science-environment-21866456. להלן דבריו בשינויים קלים ובשילוב הערות ותוספות שלי.

“מה רע בהכחדה? שאלה שעבור שוחרי סביבה מהווה מוקש או “מלכודת פילים”. השאלה נשאלת מאחר שלפעמים נשכחת המציאות הקשה של סיפור החיים על פני כדורנו. אנו נוטים לשכוח כי הכחדות מהוות מציאות שחזרה בקביעות ולפעמים אפילו לטובת השורדים. הכחדת הדינוזאורים איפשרה את ההתפתחות המהירה של היונקים, הפשטות מיני האדם ושינויי האקלים גרמו להעלמות הענקים היבשתיים. אין ספק כי מצבנו נוח יותר ללא דינוזאורים טורפים וללא טיגריסים שן-חרב, או חרקים בגודל נשרים. מהציידים הקדומים נמנעה ההתכתשות עם טורפי הענק על בשר הממותות, כך שהכחדת מינים מסויימים מהווה למעשה פן חיובי עבור המין שלנו.

שאלת ההכחדה עלתה בתחילת מרס בכינוס ה”אמנה הבין לאומית לסחר במינים בסכנת הכחדה” Convention on International Trade in Endangered Species of Wild Fauna and Flora (CITES). מטרת אמנה זו היא להציל מינים מההשפעה המשחיתה של הסחר הפרוע, שחיטת קרנפים, רצח פילים, הכחדתם של אחרוני הטיגריסים, ועוד מינים שנמצאים על סף הכחדה ומצבם נדון בהרחבה והיה לנושא מרכזי בדיונים בכנס ה”אמנה” שהיה בבנגקוק.

כשמתוודעים לסטטיסטיקה המזעזעת על אובדן המינים בהכחדות בעבר וכאשר שומעים את המחאות והמערכה למניעת ההרג והפגיעה במינים היום, ניתן לסלוח על המחשבה כי ההכחדה היא דבר רע שהומצא רק ע”י חמדנותו ואדישותו של המין האנושי ובכל זאת ראוי להצהיר ולהבהיר כי כמה מהדוגמאות היותר נוראיות של הכחדות הן אכן תוצאה של פעילותו של המין האנושי, לפעמים מתוך אדישות ולעיתים בהיסח דעת.

הכחדות היו חלק מהסדר הטבעי לאורך ההיסטוריה של כדורנו. המפורסמת מבין ההכחדות היתה העלמות הדינוזאורים. ארבע הכחדות נוספות זוהו ותוארו כשאחת מהן השמידה 90% מכלל המינים. ניתן לומר כי עולם החי “חסר מנוחה” מתסיס ומעורר מיזמים בהם מאום לא נמשך לעד, בה בעת מתקיימת “הכחדת רקע”. מינים נעלמים מדי שנה, יצורים אובדים וצמחים נעלמים, אובדנים שאינם “מרהיבים” … למעשה אלה אובדנים שהפכו לשגרה.

כתוצאה מכך אורך חייו של מין נמשך בממוצע כמיליון שנים. מיני יונקים הם בעלי אורך השרדות הקצר ביותר, רכיכות חיות כחמישה מליון שנים, ישנם כמה שורדים בודדים שחיים עשרות מליוני שנים. המין הומו ספיינס קיים פחות ממאתיים אלף שנים ומתקדם בצעדי ענק להשמדה עצמית. האמת הצרופה היא כי עולם החי חסר מנוחה ומאום לא שורד לנצח. כמעט כל מין שהיה קיים אי-פעם מת ונעלם.

כדאי לעצור כדי לקלוט את משמעות הפיסקה האחרונה: כ-99% מהמינים שחיו בים או ביבשה, מיני חיות, חרקים או צמחים, היוו פרק בחיי הכדור ואז נעלמו לתהום הנשיה. בודדים השאירו חותמם כמאובנים שמוצגים במוזאונים, אחרים נעלמו ללא עקבות.

דרווין כתב על ההכחדות בספרו “מוצא המינים”. עבורו, תהליך האבולוציה מהווה השתלטות של מינים חדשים כאשר אחרים מאבדים את מקומם ונעלמים. דרווין לבטח לא ביכה את “המפסידים” שעברו מהעולם.

הצב הגילדני הוא שורד ותיק וכך גם המולת הפעילות לשימורו, המולה סביב הפעילות לשמר “מיני סמל”, מינים שמהווים סמל לצורך שימור הסביבה הטבעית כולה. האם עלינו להיות יותר “מעשיים” באפשרותנו להתערב? האם תיתכן העובדה המביכה שלא נצליח להציל הכל?

ברור כי יצורים “שובי-לב”, בעלי עיניים גדולות ופרווה רכה מושכים את מירב תשומת הלב של הציבור הרחב ולכן סיכויי המיזמים לשמירתם טובים יותר. אבל מה עם חרקים, רכיכות, תולעים ואחרים שאינם “נחמדים”?

האם יש צורך בשינוי הדגשים אם ההכחדה היא באשמתנו, האם יש צורך בהתנהגות שונה כאשר אובדן המינים מואץ בגללנו? באשמתנו ובגללנו כיוון שבתי גידול מושמדים, האוויר והים מזוהמים, ושחיטה של מינים. האם יש צורך בהתיחסות מיוחדת לאור העובדה כי רשימת המינים נעלמים בגלל פעילות אנושית הולכת וגדלה?

אחד המייצגים הידועים למינים שאנחנו השמדנו הוא “ג’ורג’ הבודד” Lonesome George. אחרון צבי הענק ממינו בגלפגוס, באי בו התקיימו בני מינו נאכלו כל הצמחים מהם ניזונו ע”י עיזים שיובאו ע”י מלחים. את ביצי הצבים אכלו חולדות שהגיעו באוניות, הצבים עצמם הועלו לאוניות כ”קופסאות שימורי בשר”, לדרך. וכך כש”ג’ורג’ הבודד” מת – הוכחד מין. הכחדה שהאשם בה הוא המין האנושי.

עם השנים השתנה היחס כלפי עולם הטבע. שינוי שאינו שווה ערך באזורים שונים, שכן כאשר כפרי עני באפריקה צד פיל כדי למכור את בשרו וחטיו … זה “כסף קל”. כאשר שכניו צדים קופים או אנטילופות הרי בכך הם מעשירים את תפריטם בחלבונים מהחי ואת כיסם במעט כסף ממכירת הבשר בשוק. עבור סינים לשנהב יש חשיבות תרבותית ולקרני קרנף חשיבות רפואית (גם אם שגויה). שימור הסביבה והטבע נחשבים לרעיונות חדשים. השימוש בקרני קרנפים ובחטי פילים טבוע במסורות בנות מאות שנים. ראוי לזכור כי שנהב היווה את אחד המרכיבים החשובים במסחר שנוהל בתקופת האימפריה הבריטית. ובכל זאת מראה של מטען שנהב שהוברח לבנקוק (תאילנד) עולה באש הוא מראה קשה. הצחנה שעולה מהאש הוגדרה ע”י קציני המכס התאילנדים כ”ריח המוות”.

כשדרווין התיחס להכחדות הוא עשה זאת ללא רגשנות. אז מה הם הטיעונים לנסיונות לעצור הכחדה? טענה אחת היא “פשוט” אנוכית וכלכלית. למשל: אם ילכדו ויעלו ברשת כל דגי הטונה, אלפי אנשים בענף הדיג יאבדו את פרנסתם. אם יירו כל הפילים או האריות תאבד התיירות את אחד ממקורות ההכנסה החשובים.

הכחדה תעלה לנו כסף רב. יותר מכך יתכנו השפעות לא צפויות בגלל אובדן “מיני מפתח”. אובדן צמח אחד או יצור אחד בשרשרת המזון משפיעה על כל שרשרת המזון על כל המערכת בצורה שעדיין אינה ברורה או מובנת. למשל: כאשר בתאילנד יהיו מעט מדי טיגריסים יתרבו האיילים מה שיגרום להרס צמחיה ועצים, הרס עצים יגרום לפגיעה קשה בבתי הגידול של מיני עופות וקופים, עופות וקופים מפיצים זרעים של עצי פרי, עצי פרי מגדלים פירות שנאכלים ע”י אנשים, ושוב, פגיעה ישירה באוכלוסיה אנושית.

טיעון נוסף לצורך בשימור הסביבה הטבעית הוא מוסרי, כמין “החזק ביותר ” על פני האדמה אנו נושאים באחריות לא להכחיד מינים אחרים, במיוחד כאשר ההכחדה נעשית מתוך גחמה, אדישות או בורות. במילים אחרות “נזר הבריאה” “המין הנבחר” מי שמציב עצמו “בראש העץ האבולוציוני” חייב לקבל אחריות על המינים החלשים. ראוי לזכור כי כתבי הקודש של דתות שונות מטילים את האחריות לקיומם ושרידותם של חיות וצמחים על “נזר הבריאה”, כמי ש”נבחר” מחויב האדם לדאוג לכל המינים.

לבסוף, המין האנושי הוא הראשון שרכש את הידע כי “כל המינים החיים נושאים את מולקלות הד.נ.א.” זהו המכנה המשותף של כולנו. אנו נראים שונים מנמלים, עכבישים, חלזונות או נחשים, אבל כולנו קרובים להם. באופן רחב מאוד כולנו בני אותה משפחה, כלומר איום ההכחדה תלוי מעל קרובי משפחה שלנו, מה שמאיר את תפקידנו באור שונה לחלוטין.

טיעון זה מחייב אותנו לשמור על הסביבה הטבעית ולמנוע את ההכחדה לה אנו גורמים. איש חכם אמר כי: “רק כאשר העץ האחרון יגדע, רק כשהנהר האחרון יזדהם, רק כאשר הדג האחרון ילכד ברשת, רק אז יבין האדם שאי אפשר לאכול כסף”. יש לקוות שהוא טעה וכי הבנה כבר מחלחלת.