‫קִצו של מיץ התפוזים / אנה קושמנט‬

מחלה קטלנית הורגת עצי הדר מפלורידה ועד לקליפורניה

יום אחד ב-2005, כמה ימים לפני שסופת ההוריקן קטרינה חלפה בפלורידה והרסה את ניו אורלינס, עמדה סוזן הֶלבֶּרט לפני עץ פומלות בחצר על יד מיאמי. משהו בעץ הזה היה נראה לא תקין, כאילו שהוא סובל מתת-תזונה. לעץ היו מעט עלים והפירות, שגודלם כגודל מלונים, היו מעוותים. אבל שאר העצים באותו גן שגשגו, והאישה שטיפלה בהם דאגה לדשן את עצי הפומלה בשכבה דשן חדשה. “היא בהחלט ידעה כיצד לטפל בצמחים,” אומרת הלברט, אֵנטוֹמוֹלוגית (חוקרת חרקים) במכון לחקלאות ולצרכנות של פלורידה (FDACS).

כמו בלש בזירת רצח, בחנה הלברט את העץ מכל צִדיו כשהיא מנסה לשלול בשיטתיות את כל הסיבות האפשריות למצבו. היא פסלה את האפשרות שמדובר בריקבון של השורשים, מחלה הנגרמת על ידי פטריות, מכיוון שלא הבחינה בתסמינים האופייניים. אחר כך שקלה מחלה נגיפית, טריסטזה (tristeza) של הדרים, שמקור שמה בספרדית ובפורטוגזית ופירושו עֶצֶב, והיא אופיינית לעצים שהורכבו (לרוב מגדלים החקלאים עצי הדר באמצעות הרכבה של ענף מעץ אחד על קליפתו של עץ אחר, ולא באופן ישיר מן הזרע). ואולם, עץ הפומלות הזה לא הורכב. לבסוף הגיעה הלברט לתחתית הרשימה שלה, למחלת עצי ההדר הקטלנית מכולן: הואנגלונגבינג (huanglongbing), שמקור שמה במילה סינית שמשמעותה מחלת הדרקון הצהוב.

הואנגלונגבינג המכונה גם HLB או גְרינינג (Greening) של הדרים, התפשטה באטיות מהודו דרך סין, אינדונזיה ודרום אפריקה. רק שנה אחת קודם לכן היא אובחנה בברזיל. המחלה קוטלת עצי הדר באמצעות חסימת מערכת ההובלה של העץ, וגורמת להיווצרות פירות מעוותים ומרים. הגורם לה הוא חיידק שמסתתר בבלוטות הרוק של חרק קטן ומכונף הקרוי כנימת ההדרים האסייתית. הכנימה מחדירה את החיידק לעץ בזמן שהיא מוצצת את לשד עליו. אין למחלה תרופה, אין שום חומר הדברה שמשמיד די כנימות ולמעשה אין דרך לטפל בה.

בחשש גדול אספה הלברט כמה ענפים ולקחה אותם לבדיקה במעבדתה. בתוך כמה ימים התברר שצדקה. המחלה הקטלנית מצאה את דרכה אל לב תעשיית התפוזים האמריקנית.

הלברט הפעילה את כל פעמוני האזעקה. בעקבות אזהרותיה, עשו מדענים ומגדלי ההדרים כל שביכולתם לעצור את התפשטות המחלה. הם עקרו עצים נגועים, ריססו כמות נדיבה של חומרי הדברה, עטפו משתלות שלמות בכיסויים ממוגנים וייבאו צרעות מאסיה שיילחמו בכנימות. חוקרים אחרים הזריקו אנטיביוטיקה לגזעים של עצים וחיפשו גנים שיקנו עמידות לעצי התפוזים. אך ההואנגלונגבינג המשיכה להתפשט. במרוצת שמונה השנים האחרונות היא פגעה ביותר ממחצית עצי התפוזים של פלורידה, ועלותה למדינה בשנים 2006-2011 הייתה 4.54 מיליארדי דולר וקיצוץ של יותר מ-8,200 משרות בתעשיית התפוזים. “בעוד כחמש שנים לא יהיה עוד מיץ תפוזים מפלורידה,” אומר ג’י גלן מוריס מנהל המרכז למחלות מגיחות באוניברסיטת פלורידה.

מאז שהלברט גילתה אותה, התפשטה המחלה לג’ורג’יה, לדרום קרולינה, ללואיזיאנה ולטקסס. באביב 2012 היא התגלתה בלוס אנג’לס. בנובמבר 2012 נמצאו לראשונה כנימות במטעי הדרים של תעשיית התפוזים של קליפורניה, דבר המלמד ככל הנראה כי המחלה הגיעה גם למחוזות האלה. אם מדענים לא ימצאו דרך לעצור את המחלה היא עלולה לחסל את כל תעשיית ההדרים של ארה”ב.

הכירו את הכנימה

כדי להגיע למשרדה של הלברט בגיינסוויל שבפלורידה על המבקר לעבור באזור קבלה שבו ממוקמים ארונות זכוכית המכילים מושבות של צרעות טורפות וטרנטולות חיות. מעבר למסדרון מצוי אוסף פרוקי הרגליים של פלורידה: כתשעה מיליון חרקים מיובשים ומאורגנים בתוך מגירות עץ דקות המסודרות בארונות מתכת גבוהים שממלאים כמה חדרים. כאנטומולוגית במחלקה לתעשייה חקלאית ב-FDACS, הלברט משתמשת באוסף פרוקי הרגליים לזיהוי עשרות החרקים שהפקחים של פלרורידה אוספים בשדות ובמשתלות ברחבי המדינה, מעבירים לתוך מבחנות זכוכית מלאות אלכוהול ושולחים אליה בתוך מעטפות עסקיות צהובות הנערמות על שולחנה.

הלברט, אישה בשנות ה-60 לחייה, ששערה אסוף לאחור בקוקו שזור, נראית כספרנית חביבה, אך כשהדבר נוגע למאבק בחיידקים המאיימים על תעשיית החקלאות של פלורידה השווה מיליארדי דולרים, היא לוחמת קשוחה. הלברט היא אחת משמונת האנטומולוגים של פלורידה ואחת משני המומחים של המדינה בנושא פשפשאים שמוצצים את לשדם של צמחים, משפחה שכוללת את כנימות העלים, הציקאדיים והפסילות (Psyllids). אחריותה המרכזית היא לקשר בין הרשויות המפקחות לבין המגדלים ולהודיע לרשויות על פלישתם של מזיקים חדשים. “העבודה שלי היא לבדוק כל הזמן מה מצוי על מסך המכ”ם ולדעת מי הם האויבים הפוטנציאליים המצויים שם בחוץ,” אומרת הלברט.

מחלת הגְרינינג הייתה על מסך המכ”ם של הלברט מאז אמצע שנות ה-90 כששמעה עליה לראשונה מעמיתיה בדרום אפריקה. ביוני 1998 היא הייתה הראשונה שאיתרה את הכנימה בארה”ב לאחר שזיהתה את התנוחה האופיינית לה, כשהיא מרימה את חלקה האחורי כלפי מעלה בזווית של 45 מעלות.

“בראייה לאחור היה עלי להיטיב לעמוד על המשמר,” היא אומרת. “אך בברזיל חיו הכנימות מאז שנות ה-40, וב-1998 עדיין לא תועד ולו מקרה אחד של גרינינג במדינה.” לפיכך החליטו הלברט ועמיתיה רק להמתין בינתיים ולהמשיך לעקוב אחר הכנימות. היא חזרה עם קבוצת פקחים לפאלם ביץ’, ושם התפרסו הפקחים כדי לבדוק עד לאיזה מרחק התפשטו המזיקים. כשהם חמושים במקלות ובמגשי פלסטיק, עברה קבוצת הפקחים והכתה את השיחים בחיפוש אחר הכנימות. הם חיפשו אחריהן בכל מקום שהיו בו עצי הדר וגם בשיחים שבסביבתם. כשמצאו כנימות הם הפילו אותן מן העלים בעזרת מקלות הפלסטיק ואחר כך ספרו כמה כנימות הצטברו בתוך המגשים. ככל שהתרחקו מפאלם ביץ’ פחת מספרן של הכנימות, עד שבסופו של דבר הן נעלמו לגמרי. היה נראה שהפלישה מוגבלת לתחום של כמאה קילומטרים לאורך רצועת החוף, ושום כנימה מאלה שנבדקו לא הייתה נשאית של הואנגלונגבינג.

זה היה סימן מעודד, אך הלברט ועמיתיה נשארו ערניים והמשיכו לחפש בקביעות אחר הופעת תסמינים האופייניים לגרינינג. ב-2005 החליטה הלברט לבצע סקר עומק נרחב של עצי הדר ולהתרכז במיוחד בשכונות שבהן מתגוררת אוכלוסייה שמוצאה מארצות שבהן נפוצה המחלה. כך היא מצאה את עץ הפומלות החולה במיאמי. הוא גדל בחצר של אישה שמוצאה מטייוון. “זה היה עוד יום רע במיוחד,” אומרת הלברט.

ואולם, עד שאימתה הלברט את חששותיה המחלה כבר התפשטה במהירות שיא. הסיבה העיקרית לקצב ההתפשטות המהיר הוא כושר ההתרבות הגבוה של הכנימות. במחזור חיים של חודש מטילה כל נקבה עד 800 ביצים. כך יוצא שאוכלוסיית הכנימות על עץ תפוז אחד יכולה להגיע למספר הבלתי נתפס של 40,000 חרקים. כשמספר המזיקים הנעים ממקום למקום גדול כל כך גם ריסוס שמחסל %99 מהם משאיר די ניצולים להמשיך את התפשטות המגפה. אך גרוע מכך, התברר שאחד השיחים שהכנימה האסייתית אוהבת במיוחד לאכול הוא יסמין התפוז, שיח פופולרי מאוד שגדל במיאמי ונמכר בחנויות מבצעים ובמשתלות בכל רחבי המדינה. כך הצליחו הכנימות להתפשט בקלות.

עוד גורם סיכון להתפשטות המחלה הוא עונת ההוריקנים של פלורידה. רוחות כמו אלו שהביאו קטרינה וסופות טרופיות אחרות העיפו את הכנימות, ככל הנראה, למרחק גדול יותר מזה שאליו היו יכולות להגיע בעצמן. אפשר להניח שהסופות גם החלישו את העצים וגרמו להם להיות רגישים עוד יותר למחלה.

לבסוף יש להדגיש, העובדה שהכנימה האסייתית היא מין שמקור מוצאו אינו בארה”ב גורמת לכך שאין לה אויבים טבעיים ולכן היא מתרבה באופן חופשי ומהיר. כדי לנסות להתמודד עם כך חיפשו האנטומולוגים חרקים שיכולים לזרוע הרס בקרב אוכלוסיית הכנימות בדומה להרס שזורעות הכנימות בפרדסים.

שחררו את הצרעות

ביום חם אחד בקיץ 2012 העמיסו מארק וקריסטינה הוֹדְל את הפורד סדן ששכרו ועשו את דרכם בנסיעה של שעה מריוורסייד ללוס אנג’לס. צידנית פלסטיק כחולה הייתה מונחת על המושב האחורי. בתוכה, ארוזות בקרח, היו מאוחסנות תריסר מבחנות שהכילו צרעות הניזונות מטיפות של דבש. בזמן שמארק נהג, עיינה קטרינה בערמת המסמכים שכללה נתונים על כל אתרי המחקר שבהם עליהם לבקר.

קליפורניה היא יצרנית התפוזים השנייה בגודלה בארה”ב. אך בשעה שרוב התפוזים הגדלים בפלורידה נסחטים לייצור מיץ, רוב אלה שגדלים בקליפורניה נמכרים לאכילה בכל רחבי ארה”ב. כשהתגלתה כנימת ההדרים האסייתית לראשונה באזור סן דייגו, העדיפות העליונה בקליפורניה הייתה למנוע את הגעתן של הכנימות לצפון, לעמקים המרכזיים של קליפורניה. אף שפקחים החלו לרסס חומרי הדברה באזור סן דייגו, הגיעו הכנימות מהר מאוד גם לאזור לוס אנג’לס והמשיכו להתפשט צפונה לאורך החוף. נדרשה אפוא תכנית מאבק חדשה.

בני הזוג הודל הם אנטומולוגים באוניברסיטת קליפורניה בריוורסייד, ומומחים למינים פולשניים. זמן קצר לאחר שהתגלתה במדינה כנימת ההדרים האסייתיות קרא מארק מאמר שכתב מדען הודי מפנג’ב ב-1927. המחבר תיאר את תוצאותיה של מחלת גרינינג במילים קשות (“אין זה מצב נדיר לראות פרדס שהיה פעם יקר ערך הופך למטע עקר שממנו נותרו רק השלדים היבשים של העצים”), אך באותו מאמר הוא דיווח גם על מין מקומי של צרעות טפיליות שמסוגלות להשמיד עד 95% מכנימות ההדרים האסייתיות. “האם הצרעות האלה יכולות לשרוד ולהתרבות בקליפורניה?” תהה מארק.

הגיוני לגמרי שהאויב הטבעי של כנימת ההדרים האסייתית יגיע מדרום אסיה, מקום מוצאה המשוער של הכנימה. היכן, מתי ואיך נפגשו חיידקי ההואנגלונגבינג, הכנימה ועצי ההדר הן עדיין שאלות פתוחות. זמן רב סברו החוקרים שמשפחת ההדרים התפתחה בסין, אך מחקר חדש של אנדרו בייטי מאוניברסיטת מערב סידני שבאוסטרליה טוען שהיא הופיעה לראשונה באוסטרליה דווקא לפני כ-35 מיליון שנה ומשם התפשטה לכל רחבי אסיה. מתוך האפידמיולוגיה של המחלה אפשר לשער שמין החיידקים החשוד כאחראי להואנגלונגבינג, קַנדידַטוּס ליבֶּריבַּקטֶר (המונח “קַנדידַטוּס” מסמן שהמדענים סוברים כי הוא שאחראי למחלה אך אינם יכולים להוכיח זאת מכיוון שאי אפשר לגדל את החיידק בתנאי מעבדה), התפתח ככל הנראה באפריקה ועבר מסביבת גידולו הטבעית – צמח שהוא קרוב משפחה של עצי ההדר – לעצים האלה רק לפני כ-500 שנה (אם עצי ההדר וההואנגלונגבינג היו נפגשים קודם לכן, עצי ההדר היו מפתחים עמידות לחיידק או שהיו נכחדים).

בייטי חושד שהמעבר התרחש באפריקה כשכנימת ההדרים העבירה את החיידק לעץ תפוז או מנדרינה שנשלח אחר כך בדרך הים להודו במסגרת הסחר הקולוניאלי. החקלאות מילאה אף היא תפקיד מרכזי בהתפשטות המחלה. הכנימות מטילות את ביציהן על חוטרים צעירים שנבטו זה עתה. החוטרים משמשים מקור מזון נוח וקל לעיבוד לנימפות הצעירות. כתוצאה מן ההשקיה והשימוש בדשנים, עצי הדר גדלים ומניצים במהירות, מה שיוצר מצע אידאלי לכנימות מכל הגילים.

כדי שהצרעות ממין תַמַריקְסיה רַדיאַתָה (Tamarixia radiata) ישרדו באזור העמקים המרכזי של קליפורניה, היכן שרוב עצי ההדר של המדינה גדלים, האקלים באזור צריך להיות דומה לאקלים במקום מוצאן. מארק הכניס את נתוני מזג האוויר לתוכנה הבודקת את התאמתם של אזורי אקלים וגילה שהן בקליפורניה והן בפנג’ב הקיץ חם ויבש והחורף קר וערפילי – התאמה מצוינת. לאחר מכן גילה, כנראה ביד הגורל, שסגן נשיא האוניברסיטה החקלאית של פנג’ב הוא בוגר האוניברסיטה בריוורסייד. “פתאום נפתחו כל הדלתות שקודם לכן חששתי שיהיה קשה כל כך לעבור דרכן,” אומר מארק, שמוצאו מניו זילנד. בתחילת 2011 עשו מארק וקריסטינה את דרכם לפקיסטן כדי ללמוד כל מה שאפשר על הצרעות מסוג ת’ רדיאתה.

לייבא צרעות מפקיסטן בעולם שאחרי ה-11 בספטמבר היה משימה לא פשוטה כלל. מארק בשיתוף עם המשרד למזון וחקלאות של מדינת קליפורניה הצליח להשיג אישור ממשרד החקלאות האמריקני (USDA) לארגן את מבצע יבוא הצרעות, אך זאת בתנאי שהן יוחזקו בהסגר כדי להבטיח שהן אינן נושאות מחלות. יחד עם תלמיד פוסט-דוקטורט שלו הוא בילה חודשים שלמים כשהוא בוחן את מגוון הפונדקאים של ת’ רַדיאַתָה וכשהוא מצליב אותם אל מול כנימות מקומיות החיות על צמחים מקומיים וכנגד חרקים מועילים, התוקפים עשבים שוטים ומזיקים. את כל זאת הוא עשה כדי להבטיח שהצרעות לא יפרו את המאזן הביולוגי שבין הצמחים לבעלי החיים בקליפורניה ולא יגרמו נזק למערכת ההדברה הביולוגית של העשבים השוטים. לבסוף, הוא וקריסטינה הציבו סדרה של כלובים מיוחדים בתוך מערכת של מעבדות מבודדות באוניברסיטת קליפורניה בריוורסייד שאפשרה להם לבחון כיצד הצרעות מתרבות במערכת אקולוגית הכוללת הן את כנימות ההדרים האסייתיות והן את העצים שאותם הן תוקפות.

מאז דצמבר 2011 שחררו מארק וקריסטינה אלפי צרעות ת’ רַדיאַתָה ביותר ממאה אתרים באזור לוס אנג’לס, באזור ריוורסייד, במחוז אורנג’ ובמחוז סן ברנרדינו. ביום הקיץ שבו הצטרפתי אליהם הם ביקרו באתרי שחרור הצרעות באזור לוס אנג’לס לבדוק כיצד הן נקלטו. “זהו אזור של לוחמה בשטח בנוי,” אומר מארק ממושב הנהג. על אף החום, הוא וקריסטינה לבשו חולצות ארוכות ומכנסיים ארוכים, להגן על עצמם מפני השמש הקופחת בשדה.

אף על פי שכנימת ההדרים האסייתית הופיעה לראשונה באזור סן דייגו, היא התפשטה במהירות לאזור לוס אנג’לס. באזורים האלה מקובל מאוד לגדל עצי לימון וליים בחצרות פרטיות, ותושבים רבים מביאים את העצים ממקסיקו או מבריחים ענפים של עצי הדר בתוך מזוודותיהם כשהם חוזרים מאסיה. אפשר להרכיב בקלות ענפים נגועים של עץ הלימון על עץ פומלות או על עץ ליים והעץ המורכב יגדל את שני סוגי הפירות. וכך, מרגע שהגיעו הכנימות לאזור לוס אנג’לס הן התרבו במהירות על גבי העצים בחצרות פרטיות, ממש כפי שעשו בפלורידה.

כדי לנסות ולהשתלט על התפשטות הכנימות ועל תפוצתן, פתח משרד החקלאות והמזון של קליפורניה במבצע הדברה נרחב באזור לוס אנג’לס. ואולם, במהרה התברר שהמאמץ לא צלח. בחינה פשוטה של מרשם התושבים יכולה ללמד מה השתבש. ב-2010 ל-40% משלושת מיליון התושבים של אזור לוס אנג’לס היה לפחות עץ לימון אחד. כלומר, היה צריך לטפל בכ-1.2 מליון בתים. יעילותו של הריסוס תקֵפה בין שבוע לכמה חודשים, ואז יש לרסס את המקום מחדש. נכון לאוקטובר 2012, הצליחה המדינה לרסס 46,941 חצרות פרטיות בעלות של 100 דולר לחצר. מדובר אפוא רק בכ-4% מכלל הבתים הפרטיים שבהם יש לטפל, והעלות הכוללת של המבצע כבר הגיעה ל-4.7 מיליון דולר. “אפשר להבין בקלות למה מבצע כזה נעשה מהר מאוד בלתי ישים,” אומר מארק. מרגע שהמדינה עצרה את מבצע הריסוס באזור לוס אנג’לס, יכלו בני הזוג הודל לשחרר בלי חשש את הצרעות שלהם.

בני הזוג החנו את מכוניתם בחניה של בית מלון בשכונת אזוסה, אחת משכונות הפועלים המקסיקניות שבאזור לוס אנג’לס, והוציאו את הצידנית שלהם. הם החליטו על האתר לאחר שבדקו את הנתונים שנאספו בידי המדינה על מספר הכנימות שנלכדו באמצעות סרטים צהובים ודביקים שפוזרו בכל רחבי לוס אנג’לס. באתר זה נלכדו מספר גבוה במיוחד של כנימות. קריסטינה פסעה אל עבר שיח דם המכבים שגדל בפינת מגרש החניה. דם המכבים (בלטינית Helichrysum) הוא קרוב משפחה של ההדרים. היא בחנה את עליו המבריקים והירוקים והבחינה מיד בקבוצות גדולות של כנימות ההדרים האסייתיות בכל אחד משלבי מחזור החיים שלהן. בקצה הענפים, בקרבת הניצנים שזה עתה הנצו היו ביצים צהובות-כתומות, נימפות לבנות חסרות כנפיים וכנימות בוגרות חומות מנומרות שנעו בערבוביה סביב-סביב. שלושה שבועות קודם לכן שחררו בני הזוג הודל כמה עשרות צרעות על כמה עצי לימון בצדו האחר של מגרש החניה. עתה הם רצו לראות אם הצרעות מצאו את דרכן מעבר למגרש החניה, אל שיח דם המכבים. אם אכן הן חצו את המגרש זוהי הוכחה שהן החלו להתרבות באופן עצמאי בטבע.

החדשות היו טובות. אף שקשה מאוד לאתר את הצרעות שגודלן כמה מילימטרים, הן זרעו נתיב של מוות והרס בקרב הכנימות. הצרעה גורמת למותה של הכנימה בהטילה את ביציה מתחת לבטנה של הכנימה. ברגע שהביצים בוקעות, הזחלים, הדומים לרימות שמנמנות, מתחילים לזלול את האזור התחתון של הבטן. הם אוכלים את תוכנה ובתוך שבוע כל מה שנשאר מן הכנימה הוא קליפה חלולה. כעבור פרק זמן טווים הזחלים חוטי משי הגורמים לקליפת הכנימה להיצמד בחוזקה לעלה וליצור אזור מוגן ואז הם מתגלמים. כשהצרעות הבוגרות בוקעות הן מכרסמות חור קטן בקצה קליפת הכנימה ויוצאות לחופשי. מארק וקריסטינה בחנו כמה קליפות כנימה חלולות שנותרו על דם המכבים.

הצרעות משמידות את הכנימות גם בדרך אחרת שאותה מכנה מארק “מבצע אחד פלוס אחד”. נקבת הצרעה עומדת על גבי הכנימה, דוקרת אותה שוב ושוב בעזרת צינור ההטלה שלה ושותה את דמה. “די בטראומה הנגרמת לנימפה מן העקיצות החוזרות ונשנות ומשתיית דמה להרוג אותה,” הוא אומר. בעזרת שילוב טכניקות הקטילה האלה, צרעה יחידה יכולה להשמיד מאות כנימות. לפני שהם עוזבים את המקום, תולים בני הזוג הודל עוד כמה מבחנות המכילות צרעות על שיח דם המכבים ופותחים את המכסה. עתה יכולות הצרעות לפתוח במסע הציד שלהן.

בני הזוג הודל מעריכים שנכון לדצמבר 2012 הצרעות הצליחו להתבסס בכ-%40 מן האתרים שבהם שוחררו והחלו להתפשט לאזורים אחרים הנגועים בכנימות, לעתים עד מרחק של כמה קילומטרים מאתר השחרור. ואולם, הצרעות אינן יכולות לפתור את הבעיה. “אין זה פתרון קסם,” אומר מארק. “אני מעריך שאם נצליח לצמצם את אוכלוסיית הכנימות ב-%30, יוקל לחץ האוכלוסייה באזורים האורבניים, ויאט את קצב התפשטותן של הכנימות.”

הדרך הלאה

ניסיונות ההדברה הביולוגית של פלורידה קדמו לאלה של קליפורניה. המשלוח הראשון של צרעות טפיליות שוחרר בפלורידה כבר ב-1999, ובהמשך השנה מתוכנן שחרורן של מיליוני צרעות מפקיסטן, מווייטנאם ומסין באזורים אורבניים שבהם חדלה המדינה לרסס (האקלים בפלורידה, שלא כמו זה של העמקים המרכזיים של קליפורניה, דומה יותר לאקלים של וייטנאם מלאקלימה של פקיסטן).

כמה ממגדלי ההדרים בפלורידה בחרו בדרך שונה ושנויה במחלוקת, להתמודד עם המחלה: לאפשר לעצים חולים להמשיך ולחיות עם המחלה. כאמור, סי. ליבֶּריבַּקטֶר פולש למערכת ההובלה של הצמח וחוסם את המעבר של סוכרים וחומרי מזון אחרים מן העלים לשורשים. “כשהשורשים סובלים אין הם מצליחים לספוג את חומרי המזון ואת התוספים ההכרחיים מן האדמה ולשלוח אותם כלפי מעלה לעלים. כך נוצר אפקט כפול,” אומר פיליפ סטנסלי, אנטומולוג במכון למדעי המזון והחקלאות באוניברסיטת פלורידה.

בתגובה החליטו מגדלי הדרים רבים בפלורידה לספק לעצים תזונה מועשרת שמרוססת היישר על גבי העלים. “אפשר להשוות זאת לאיידס,” אומר טים ויליס, דור שלישי למגדלי הדרים ומנהלה של חברת מק’קינון (McKinnon) בווינטר גרדן שבפלורידה, שבבעלותה פרדס. “אם אפשר להאריך את חיי נשאי האיידס ללא הגבלה, מדוע שיהיה זה בלתי אפשרי להשיג תוצאות דומות בעצי תפוזים?” עוד לפני שהגיעו הכנימות לפלורידה, ויליס ומורי בויד, נשיאה של חברת מק’קינון, החלו לספק לעצים שלהם את מה שסטנסלי מכנה תזונת “קדילק”, תזונה מיוחדת המכילה כמה שיותר מנגן, אבץ ובור. כשהגיעה ה-HLB, יעצו מומחי חקלאות למגדלי ההדרים לעקור כל עץ נגוע. ואולם, עד שהמחלה זוהתה בוודאות בפלורידה, היא התפשטה כל כך עד שעקירת כל עץ נגוע הייתה מובילה את ויליס ובויד לפשיטת רגל. “העצים האלה דאגו לפרנסתי כל חיי,” אומר ויליס, “בזכותם הגיע בני לקולג’. אי אפשר פשוט להרים ידיים.”

לפיכך, החליטה חברת מק’קינון להעשיר עוד יותר את הרכב המזון שהעצים מקבלים, ולהתאגד יחד עם מגדלי הדרים אחרים כדי להוציא לפועל תכנית מוסדרת, מאורגנת וקבועה של ריסוס כימי. כשסירבו ויליס ולויד לעקור את העצים הנגועים, קבעו המומחים שבתוך חמש שנים כל העצים שלהם ימותו. אך כיום, שבע שנים לאחר שהחלו בתכנית הטיפולים שלהם העצים עדיין עומדים, ותפוקתם לא נפגעה.

בנובמבר 2012 נסע ויליס בטנדר שלו דרך הפרדסים כשהוא סוקר את מצבם. העצים היו גדושים בתפוזים צהובים ובשלים מסוג המלין, סוג של תפוז המבשיל לקראת סוף הסתיו או תחילת החורף. אף שרוב העצים היו נגועים בהואנגלונגבינג, רק בעצים יחידים ובכמה עלים ספורים נצפו התסמינים האופייניים למחלה: עלים מנומרים בכתמים ופירות בוסריים וירוקים המצטברים על האדמה. אבל, אין איש יודע כמה זמן המצב הזה יכול להימשך. “פעם כשנטענו עץ היינו רגילים לחשוב שהוא יחזיק מעמד דורות רבים של בני אדם,” אומר ויליס “היום מגדלים רבים חושבים שיהיה טוב אם הוא יניב פירות 10 או 15 שנים.”

נכון להיום, המחקרים שפורסמו לא הצליחו להראות שתזונה מעושרת כמו זו של בויד מקנה יתרון כלשהו לעצים. “אי אפשר לדשן את הבעיה החוצה,” אומר טים ר’ גוטוולד, אפידמיולוג ממשרד החקלאות האמריקני. הוא וכמה עמיתים פרסמו תוצאות של ניסויים מבוקרים שהראו שלמשטר התזונה המעושרת אין כל השפעה על בריאותם של העצים, על איכות הפירות או על התנובה. למעשה, טוען גוטוולד, למשטר כזה יכולה להיות השפעה מזיקה מכיוון שהוא מסתיר את התסמינים של המחלה והופך את העצים לנשאים חבויים שממשיכים להפיץ את המחלה בהסתר, בדומה לנשאית האמריקנית הראשונה של טיפוס המעיים, מרי מאלון.

מגדלי הדרים אחרים, כמו חברת סַאוּתֶ’רן גַרדֶנְס ציטְרוּס (“פרדסי הדרום”), שמספקת תפוזים למפיצים המרכזיים של מיץ תפוזים בארה”ב, בחרו לנקוט אסטרטגיה שונה מזו. ריק קרס, נשיא החברה, מספר שהם מחליפים יותר מ-650,000 עצים נגועים, כרבע מכמות העצים שברשותם, בעצים בריאים שגודלו במשתלות מיוחדות המכוסות במעטפת שעמידה לכנימות. מלבד זאת, עובדי החברה ממשיכים כל הזמן לחפש סימנים לגרינינג. אך הניסיון להכחיד את המחלה בדרך זו נתקל בקשיים רבים, שכן עצים יכולים להיות נשאים של סי. ליבֶּריבַּקטֶר חודשים או אפילו שנים רבות לפני שאפשר לזהות את הבקטריות בבדיקות מעבדה או לפני שהתסמינים של המחלה מופיעים. קרס אמנם הצליח לצמצם את קצב ההדבקה של העצים שלו, אבל עלויות היצור שלו עלו ב-40% עד 50%.

מדענים מחפשים באופן נואש אחר פתרונות חדשים. כמה מחקרים הראו שאספקת פניצילין לעצי תפוז נגועים, דרך השורשים או באמצעות הזרקה ישירה לגזע, יכולה לעזור להם להתגבר על התסמינים של המחלה ולגדל שורשים חזקים יותר. ב- 2011הראה ג’ים גרהם מאוניברסיטת פלורידה שנחושת גופרתית, חומר הידוע כקוטל חיידקים, מביאה לתוצאות דומות. ככל הנראה, הסוכנות האמריקנית להגנת הסביבה (EPA) תאשר את השימוש בנחושת גופרתית בקלות רבה יותר מאשר את השימוש בפניצילין מכיוון שנחושת גופרתית אינה משמשת לטיפול בבני אדם. הבעיה בגישה כזאת היא שיהיה צריך להמשיך את הטיפול המונע כל חייו של העץ.

הפתרון ארוך הטווח טמון ככל הנראה בהנדסה גנטית. אריק מירקוב, פתולוג של צמחים באוניברסיטת AM (חקלאות ומכניקה) של פלורידה, החדיר שני גנים של תרד לעצי הדר והפך אותם לעמידים להואנגלונגבינג. חוקרים באוניברסיטת קורנל מפתחים מין של הדרים שידחה את כנימות ההדרים האסייתיות. מובן שיהיה אפשר לשלב את שתי הטכנולוגיות האלה. שני הפרויקטים ממומנים בידי חברת פרדסי הדרום, שהוציאה כבר שישה מיליון דולר על מחקר שמטרתו לעצור את מחלת ההדרים הזאת. אבל צמחים שעברו שינוי בהנדסה גנטית צריכים לעבור תהליך ביורוקרטי ארוך עד שיקבלו את האישורים הדרושים כדי להתחיל ולהשתמש בהם באופן מסחרי בשדה. במקביל, יש לעבור עוד דרך ארוכה עד שהציבור הרחב יסכים לקבלם. רבים חוששים שעד שיקרה הדבר תעשיית ההדרים של ארה”ב תיעלם. הלברט אומרת: “אנחנו צריכים למצוא פתרון שעוד לא חשבנו עליו.”

____________________________________________________________________________________________________________________________________________

בקיצור

כנימת ההדרים האסייתית, חרק שגודלו כגודל יתוש, מפיצה מחלה קטלנית במטעי ההדרים ברחבי אמריקה. נכון להיום, המאמצים לעצור את התפשטות המחלה, המכונה הואנגלונגבינג, נכשלו והיא מעמידה סכנה קיומית לתעשיית ההדרים של ארה”ב.

הואנגלונגבינג נגרמת על ידי חיידק הנישא בבלוטות הרוק של הכנימה. החיידק חודר למערכת ההובלה של העץ וגורם לחסימתה ולפגיעה ביכולת העברת חומרי המזון בין העלים והשורשים.

מדענים ניסו גישות שונות כדי להתמודד עם המחלה. אחת מהן היא יבוא צרעות מאסיה המשמשות אויבות טבעיות של הכנימות. הפתרון ארוך הטווח טמון ככל הנראה בהנדסה גנטית של העצים, אך עדיין יש לעבור דרך ארוכה ויקרה עד שיאושר הפתרון הזה ויתקבל בידי הציבור הרחב.

ועוד בנושא

Oranges. John McPhee. Farrar, Straus and Giroux, 1967.

Current Epidemiological Understanding of Citrus Huanglongbing. Tim R. Gottwald in Annual Review of Phytopathology, Vol. 48, pages 119-139; September 2010.

מצגת תמונות ווידאו של קריסטינה ומארק הודל משחררים צרעות טפיליות

Facebook